בננות - בלוגים / / שלושים – מתוך "תיקון אב"
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

שלושים – מתוך "תיקון אב"

שלושים

 

 

א

 

עֵת הַמְּחִילָה הִגִּיעָה וּכְבָר הִתְחַלְנוּ לִדְחֹק

אֶת הָעֲווֹנוֹת לִמְחִלּוֹת הַלֵּב

שֶׁתּוּכַל לָנוּחַ בָּהֶן בְּשַׁלְוָה

שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ בְּחַיֶּיךָ.

 

 

ב

 

בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי אַדְלִיק נֵר לְתִקּוּן נִשְׁמוֹתֵינוּ כְּגֶשֶׁר

לְהַלֵּךְ עָלָיו שְׁנֵינוּ יַחְדָּו.

בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ תִּהְיֶה לִי

אָב רַחוּם וְחוֹנֵן וְנוֹתֵן

אֶת שֶׁלֹּא נָתַתָּ בְּחַיֶּיךָ.

 

 

ג

 

מַה שֶּׁהֶחְסַרְתָּ מֵרֵאשִׁיתִי

לֹא תּוּכַל לְמַלֵּא אַחַר אַחֲרִיתְךָ

וְעָלַי לִכְרֹת אֶת מִשְׁאַלְתִּי

שֶׁתְּמַלֵּא אֶת הַבּוֹר שֶׁכָּרִיתָ בִּי

וְלִהְיוֹת אֲשֶׁר הִנְנִי – בִּלְעָדֶיךָ

עַד מוֹתִי.

 

 

ד

 

מֵהִוָּלְדִי נִלְקַחְתִּי אֶל חַיֶּיךָ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

לֹא רָאִיתִי שֶׁגַּם אַתָּה

יָכוֹל לְהִלָּקַח אֶל חַיַּי

אִם רַק תָּמוּת.

 

ה

 

תֵּן בִּי רוּחַ לַעֲבֹר מֵעַל כָּל שֶׁהֶחְסַרְתָּ

מִהְיוֹתִי שְׁלֵמָה

עִם בְּאֵר רֵיקָה

שֶׁתִּתְמַלֵּא בִּיצִירָתִי

אוֹתְךָ.

 

 

ו

 

מֵאֲחוֹרֵי הֶהָרִים שֶׁהֵקַמְתָּ בִּי

כְּבָר מִתְגַּלְגֵּל הֵד הָרַעַשׁ

שֶׁמְּהַדְהֵד אֶת נְשִׁימָתִי מִתַּחַת לֶהָרִים

וּמֵעֲלֵיהֶם אַתָּה מֵת

יוֹתֵר מֵאֵי פַּעַם – לְתָמִיד.

 

 

ז

 

לְאַט מוּסָר הַלּוֹט מֵעַל נִשְׁמַת אָבִי

וּמֵעַל נִשְׁמָתִי שֶׁתָּעֲתָה בּוֹ

כַּאֲשֶׁר תִּעְתְּעָה בִּי אַהֲבָתוֹ

אוֹתִי שֶׁהִטְעֲתָה אֶת אַהֲבָתִי

לְעַצְמִי עַד מוֹתוֹ.

 

 

ח

 

מִי שֶׁלָּקַח אוֹתְךָ נוֹתֵן לִי

אֶת שֶׁגָּזַלְתָּ מִמֶּנִּי

שֶׁאוּכַל לִהְיוֹת בְּצַלְמוֹ

וְזוֹהִי מַתְּנָתִי לוֹ

עַל שֶׁקִּבַּלְתִּי אֶת מוֹתְךָ

כְּמַתָּנָה.

 

 

 

 

20 תגובות

  1. אמת פשוטה יכולה לטלטל אותנו ממקומנו המנטלי בעצם מציאת המלים לומר אותה.

    "מֵהִוָּלְדִי נִלְקַחְתִּי אֶל חַיֶּיךָ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.
    לֹא רָאִיתִי שֶׁגַּם אַתָּה
    יָכוֹל לְהִלָּקַח אֶל חַיַּי
    אִם רַק תָּמוּת."

    • אמיר בוקר טוב, כשנמצא אומץ הלב לגעת בגרעין החוויה ובמקביל נמצא האומץ ל"כנות את הילד בשמו" נוצרות שורות אמת פשוטה. ואכן אתה בחרת בשורות האמת הכי פשוטה. והיא אפשרית אם לא מתייחסים למילה מוות בשיר הזה למשל בהקשר "שלילי" (נניח הלוואי שתמות כבר אבא…). אגב, השירים כולם נוקטים באבא האישי שלי, אך זה המקום לומר שהם נכתבו אחרי כך וכך שנותי בעולם הזה כדי להבין שמלבד אלה הטוענים שהיו/יש להם הורים מושלמים כולנו נתברכנו באותה תחושת חסך (בכמויות משתנות) מצד הורינו. וכך זה יהיה לדורות. אני למשל מקצרת לבנותי את דרך ההחצנה. הן יכולות מתי שבא להן להשמיץ אותי בפני ומכאן עוברים הלאה. ואחד התסכולים הקשים הוא באמת תחושת שליטת הורינו על נפשותינו. הם לא עושים זאת במתכוון. הם לא מודעים לכך. אבל ככה זה. אני פשוט זכיתי בהארה (אני רצינית) שלפחות מאז שינוי מצב הצבירה של אבי הגיע תורי "לעשות בו מה שנחוץ לי". כשראוינתי אי פעם לציפי גון גרוס שהיא בהכשרתה פסיכולוגית ודיברתי על תחושתי העמוקה שאבי ואני מאז מותו במסע אדיר של תיקון, היא אמרה: "זה שכנוע פסיכולוגי", כלומר לא רליגיוזי….. ועל כך עניתי – "את תקראי לזה איך שאת רוצה ואני ארגיש מה שאני מרגישה". וכל שירי מעצם כתיבתם נועדו להעניק מתנה לי ולכל מי שלא יודע מה לעשות אחרי מות הוריו. אפשר ורצוי להמשיך איתם הלאה בגאון ואחרת מכפי שהיינו איתם עד הפרידה שלכאורה…

      • לענת,

        אני סבורה וגם מנסיוני:

        שנדרשת פרספקטיבה כדי לכתוב דברים של יצירה. זה לא כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר, או יהיה הציטוט אשר יהיה. דרושה פרספקטיבה של זמן כדי לראות, היכן מוקמו כל הדמויות, מה היו מעשיהן וכיצד הן השפיעו. ותוך הפרספקטיבה הזאת אפשר שהשיר הנכון ידבר.

        ואם תשאלי מה הוא השיר הנכון?
        אנחנו מורגלים בחברה שבה נותנים כבוד להורים, שבה ההורים דואגים לנו ושומרים עלינו. כל כעס מטוטא ונדחק. ואם הוא קיים, אומרים: תביני, הוא לא היה לגמרי בסדר, תביני, הם באו ממציאות אחרת, הם היו ניצולי שואה – את לא יכולה לשפוט אותם, תביני, גם בתורה כתוב "כבד את אביך ואת אמך, למען,"

        תביני, תמחלי, תסלחי. בעיני הגישה הזאת יש בה משהו נצרי שמיד מושך אל עבר הקרבני. "המכה אותך על לחי אתת, הגש לו את השניה", ואנחנו אולי הנשים, יש לנו מכלתחילה את הדרישה החברתית להצטמצמות.

        ענת יקרה,
        התביני הזה נמאס עלי מימים ימימה, כאשר התחלתי אני לשנוא את הורי בכל הכוח, בכל מאודי. ולימים גם כתבתי על זה.

        אנחנו לא צריכות להיות קרבן של אף אחד. מותר לנו לשנוא את מי שמכה אותנו בעצמות פיזיות וריגשיות על הנכות שטבע בנו לחיינו שלנו, וככל שנכתוב על זה יותר בעצמה ויותר בכוח, אולי נעביר מסר ברור וחברתי, שהגוף שלנו הוא לא שק אגרוף של אף אחד, גם לא ובמיוחד של ההורים שלנו.

        אנחנו לא חייבים לקבל את המוזרויות שלהם, לא את האינפנטיליות הרגשית והאישיותית שלהם על הסימנים והפצעים שחרתה בנו לימינו שלנו ולחיינו שלנו. מותר לנו לכעוס, לגנות, לדחות ולהתרחק מן היד המכה וגם לבקש מכיוון

        שאנחנו יותר עדינים במעשינו ובחשיבתנו מהם, שעונשם ייגזר אם זה מידי השמים ואם זה מידי החיים, כדי שנדע שיש שכר ועונש והעולם עוד לא איבד את ההיבט הלוגי הזה שנותר בו. ומותר לנו להגיד "שימות כבר האבא הזה שלי" ומותר לנו להבין שהאמא לא היתה אמא, אלא יצור נשי עתיר רוע.

        וככל שנכתוב על זה ונביע את זה ברבים, נלחם במיתוסים האלו של ההבנה שהסביבה דורשת מאיתנו כלפי הורינו, נביא את זה בציבור, כי כאשר מתנדף הרוע לנו נעשה יותר קל, כך יש סיכוי שהמקום שלנו ירחב, שהעצמאות שלנו תגדל, שהנשיות שלנו תמלא כאדם.

        להגיד את זה בקול לכתוב את זה בעיני זה חשוב. גם לנו יש את הרגש הנכון שהבשר שלנו אינו מכוות אש לכל תעלול ולכל מניפולציה ולכל פורקן של נשמה אלימה.

        ככה חשבתי מימים ימימה כבר הרבה זמן. אנשים נחרדו. ואני לא הבנתי למה.

        להורים לא מותר הכל, ועדיין יש העלמת עיין, ועדיין הצביעות החברתית הזאת, ועדיין ההסתר פנים הזה לדורי דורות.

        שלך,
        חוה

        • חוה ערב טוב, אני מחבקת בשתי זרועות לפחות כל מילה בתגובתך זו. זה מכבר תהיתי למה בעשר הדיברות לא נכתב אהוב את אמך ואת אביך. למה צווינו לכבד בלבד, כי אפילו הכיבוד לא ברור מאליו. לכך נועדו הדיברות – לכפות למען הסדר החברתי את שאינו מובן מאליו. ועל כך על הכבוד אנו עוד נהיה ראויים לאריכות ימים, שכן מצפוננו לא ייסר אותנו ויקצר את חיינו – בבחינת גול עצמי. והכי חשוב, ודי בנאלי בעצם היום, הורות היא משימת על. להביא ילד לעולם זה הכי קל ואפילו תוצאה של פעולה עצמית מהנה. אך מכאן והלאה נסללת דרך מקודשת שנעשות בה העוולות הכי קשות. להורים יש כוח טוטאלי על עול הימים חסר ההגנה הנתון כל כולו לאופי הוריו, רצונם הטוב, סבלנותם, סובלנותם. הכול בידיהם ואין הם יודעים עד כמה. אני אגב שנים כאמא סבלתי מהליכה מתמדת על ביצים כנגד בנותי. לחץ נפשי עצום שכל מילה ופעולה עלולה לגרום נזק לשנים. בקיצור, חוה, אני מסכימה עם כל מילה רק מה – רצוי בהחלט להגיע לפיוס ולהשלמה אם לא עם מולידנו אזי עם עצמנו. זה אינו ניתן כל עוד אנו נאכלים (כ' עם ובלי דגש) באש הפנימית של האיבה. ובאשר לשירי שלי ולנכון? נכון שהיום למשל הייתי כותבת שירים אחרים. אז מה? כל דבר שאדם יוצר היה נוצר אחרת בכל רגע אחר. הרי אין דורכים בנהר אחד פעמיים. ומהו הנכון? הנכון הוא מה שאדם מרגיש שהוא נכון. ומבחינתי למשל לא היה דבר נכון יותר לעשות מלבד לכתוב אצ המחזור הזה ובדיוק כשנכתב ואיך שנכתב. והאמת, כשאני קוראצ אותו אין לי יכולת אמיתית לחוש את הזעזוע שלא מעט שמעתי שחשים קוראים שאינם אני.

          • לענת יקירתי,

            את היחידה שאליה כתבתי היום. כתבתי מתוך כעס, לא כעס על הורי, כתבתי מתוך הזדהות אדירה עם שיריך.

            כמו שאת היית מחבקת את דברי, אני מאמצת אלי את שירייך.

            ואענה לך, רק כאשר הבנתי שלא אני אשימה – שאולי היו אלה הם. רק כאשר הבנתי שנעשה לי עוול. רק כאשר יכלתי להבין שמי שלא היה בסדר היו הם דווקא – רק אז יכלתי להיות עצמי, ובוטה – כן למה לא? האם הם לא היו בוטים כלפי?

            רק כאשר יצרתי את זהותי שלי עצמי, קראתי, עשיתי, הצלחתי בזכות עצמי – רק אז יכלתי להבין את שכתבתי לך. ולכן, החלק השני של דברייך הוא עבורי מובן.

            והאם לא הלינו כלפי שאני ישירה מידי, פרובוקטיבית קצת. כן, מה לעשות יש לי אישיות מרדנית לטוב ולרע, אני מבקשת לעמוד על שלי וגם כאשר אני כתבתי על הדיקטטורה הנוראה, על המכות ששמץ של מיניות נוספה להם – אנשים הזדעזעו, וזה בסדר, הזעזוע אולי יוביל לתובנה.

            אני שהייתי בגיל 16 נשמה מפרפרת כמו ציפור על שעוללו לי, מפוחדת על כל צעד ושעל, חסרת בטחון עצמי, מחוסרת זהות – זו שלה לא מגיע. מן האין הזה יצרתי יש, אין לי מושג איך אולי, כי רציתי להיות כמו כולם.

            ויש לי את כל הזכות מן המקום אליו הגעתי לגנות במפגיע, על שרמסו כל מקום עדין בתוככי נפשי ביד גסה, מבלי משים ובמועל אגו ותסביך.

            עם זה אני לא רוצה להשלים – רק מכיוון שהיום על דעתי אני עומדת, ויודעת שצריך אחרת. ולגבי ילדי ניסיתי לפצותם על שעוללו לי, בכך אסיים מכיוון שהפצע הוא שלך.

            שלי ביניתיים ישאר סתום.

            מניחה שכבר הלכת לישון
            שלך
            חוה

          • חוה, אם הפצע היה שלי תאמיני לי שלא הייתי מפרסמת. אפשר בנקל לטעות בי שאני סטרפטיזאית של חיי, ולא כך הוא. חיי הם מודל וגשר לדיאלוג. זה בדיוק מה שיש כאן בבננות. על כך אכתוב בקצרה בפוסט האחרון של תיקון אב. השיתוף, הדיאלוג וכן החשוף והחושף בהם הגאולה. וכן חוה כל כך קשה לעשות את ההיפוך המנטלי שכל כך ברור לאדם מהצד, זה שעליו הצביע הבוקר אמיר אור בתגובתו. כל כך רגילות אנו לקחת עלינו את האשם, להרגיש שהכשלנו שנכשלנו, ויחד עם זאת כשנהפוך תקליט נשיר כמו שאף אחד לא שר, גם לא אלה שלא חצו את כל הדרך להיפוך. למה? כי אנחנו נגאלנו מהביבים ורק כך כנראה למדים אנו את מלוא כוחנו. שנים לא הבנתי למה חייב להיות כך. גם היום אני לא מבינה, אבל בהחלט חשה בנכונות הדרך – מחושך לאור! לילה טוב

  2. מירי פליישר

    ענת
    כשנפטר אבי נותר בי דימוי שלו מונח בתכריכיו שלוב ידיים ללא פנים. אחר כך יצרתי תערוכה שלמה על ..התחושה ונדמה לי שעדיין נותרו פניו מכוסות גם בפסלים וגם בתחושה. אני שואלת את עצמי למה מעולם לא התמודדתי באמת עם מעשיו ותכונותיו ואין לי מענה. אני רק יודעת שגם אהבתי אותו את האיש המסובך הזה ויחסו המעוות ככל שיהיה אלי הצילני ממחיקת זהות שהייתי נזרקת אליה עם אימי בלבד. מעלה לך קישור לפוסט שלי

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=36&itemID=61

    אתר העבודות כבר לא קיים אבל העבודות מוצגות בבלוגפוסט שלי כאן

    http://mirifleisher.blogspot.com/2008/09/deady.html

    ועוד אומר כי משהו מחוסר היכולת שלי "לראות" אותו בחייו ובמותו נרפא עם שירייך. אגב תחושת הפוריות היצירתית שלי דוקא התפתחה אחרי מות אימי ואם תרצי ליד הפוסט של אבי יש פוסט על אימי ומשמעות מותה כלידה מחדש שלי. טוב כבר ראינו בעבר אי אילה קווי דמיון בינינו…

    • שני השורים הבאים מתוך "ימים אחרונים" לא הובאו לפני יומיים כדי לא להכביד מדי. עכשיו כתגובה מהבטן לתגובתך המרגשת אביאם:

      ח

      רַק כְּשֶׁלֹּא הָיִיתָ בּוֹ לְאַיֵּם
      עָלַי, חִבַּקְתִּי אֶת גּוּפְךָ
      רֶגַע אַחַר רֶגַע הַשִּׁלֵּם
      שֶׁהַפַּעַם הָיָה נָקִי
      מִנָּקָם וּמֵאָשָׁם.

      ט

      בְּמוֹתוֹ לֹא שֻׁנּוּ פָּנָיו
      רַק עֵינָיו לֹא הָיוּ בִּי עוֹד
      וַאֲנִי יָכֹלְתִּי לְהַבִּיט וּלְהַבִּיט בּוֹ
      עַד שֶׁכִּסּוּ אֶת פָּנָיו
      מִפָּנַי בְּבַד-עַד.

      ואוסיף, שנים שיגעה אותי התחושה – גם או במיוחד ביצירה שהורי היוו לה השראה – שאני לא מסוגלת לראות אותם בתוכי כבני אדם לעצמם. היכולת לדיפרציאציה שהיא כה מהותית ל"נשימה חופשית" לצערי מתחילה להיווצר במותם. אלא אם כן הגידול עיקרו בדרך בריאה לכל אורכו. ועכשיו אביט בלינקים שזיכית אותי בהם.

    • יצירות מדהימות. זו של האב המתוכרך והבת – אין מילים. וכן מירי אשרי שזכינו במתת היצירה להפוך את הזבל לזהב. אגב, מכתב לאבא של קפקא שציינת שם היה המכתב שלא כתבתי כשקראתי את ההיצירה לראשונה בהיותי בת שמונה עשרה. מדהים עד כמה האבות הקשים דומים… טולסטוי כתב באנה קרנינה שכל המשפחות האומללות שונות זו מזו – הלילה נדמה לי שלא כך.

  3. ענת הי,
    אם השבעה טלטל, השלושים טלטל שבעתיים.
    מה אוסיף?
    צדוק

  4. ענת הי,
    אם השבעה טלטל, השלושים טלטל שבעתיים.
    מה אוסיף?
    צדוק

    • מה נוסיף? פשוטו כמשמעו, צדוק: שלא נדע עוד צער. אני מאמינה שזה אפשרי בהחלט כשיש בסיס בריא – גוף ונפש.

  5. שירים חזקים ואמתיים ומטרידים…מטרידה המחשבה שגם אחרי לכתם החשבון פתוח, ממשיכים לנסות להרים את הראש.האם זה שאין כבר מי שיענה מקל?
    יש לי הרגשה שבתהליך התיקון הם נקברים שוב ושוב, וכל פעם קצת יותר שלם.
    אהבתי מאוד את כולם, ואם ארצה לסמן אחד, אז הראשון.

    • לוסי היקרה שאלת שאלה מהותית, ואענה בכנות מתוך חוויתי: במותם לא רק שהם עונים אלא הם גם עונים את שאנו מבקשים שיענו וגם נענים לכל משאלותינו. זאת ועוד והפוך במסע התיקון הם לא נקברים שוב ושוב ועמוק כי אם להפך – הם מגביהים ונישאים עוד ועוד. האינטואיציה שלי אי אז לפני עשור שכך יהיה היתה מן המדויקות שזכיתי להן. ויותר מכך – היא היתה נס גדול ומתנה אדירה. מתנת חיים ממש. ברצינות.

      • לוסי אלקויטי

        ענת, התכוונתי בנקברים שוב דווקא לסוג של רגיעה, הפחתה במועקה.
        מדהימה הדרך בה את מעבירה לנו את החוויה הזאת. אני לומדת, אך עדיין לא באה העת לבחון את הדבר מבחינתי (עד 120 בריאות)
        מאוד מרגשת הצמיחה שלך מהמקום ההוא

        • מאוד ריגשת ושימחת במילותייך לוסי. ונודה למי שעלינו להודות שאנחנו תלמידות, ואני גם מאמינה שלא צריך לבקש קיצורי דרך ולא כדאי להתפלח משיעורי חובה.

  6. רונית בר-לביא

    ענת,

    כמו אז , גם עכשיו, השירים האלה ספציפית מאד מדברים אליי,

    ואני יכולה להרגיש קצת מהתהליך המזכך שאת עוברת, גדילה אמיתית.

    גדילה אמיתית להבנתי מתאפשרת רק ממקום של אהבה.

    הקריאה כאן שוב גורמת לי לרצון לרוץ ולחבק את אהוביי עכשיו.

    וגם אותך.

    • "הקריאה כאן שוב גורמת לי לרצון לרוץ ולחבק את אהוביי עכשיו". כשקראתי את המילים האלה שלך רחב לבי עד מאוד, רונית. שליחות היא מילה שאני לא אוהבת, כי יש לה ניחוח מגלומני משהו. אבל ייעוד עם המילה הזאת אני מתחברת לכל אורך דרכי ביצירה. בעיני יצירה לא נועדה להנות כי אם היא ערוץ עילי לתקשורת לשיתוף להעלאת רגשותינו ומכאן מעשינו בעולם הזה. אני מונעת במעשי היצירה מהמקום הזה שאת פתחת את לבך להכילו. וזיכית אותי בהגשמת ייעודי. וכן רונית גדילה אמיתית אפשרית רק אם מחיים עד כמה שניתן את רגש האהבה. אולי לכן הגדילה לא אחת כה איטית… סמיילי וגם סמיילי וקו חותך עליו. מקווה שהרמז מובן בציור הדמיוני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט