בננות - בלוגים / / שבעה מתוך "תיקון אב"
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

שבעה מתוך "תיקון אב"

 

 

 

אָנָּא קַח נָא אֶת בִּתְּךָ, שֶׁלֹּא הָיְתָה

יְחִידָתְךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וַעֲשֵׂה אוֹתָהּ יְחִידָה לְךָ

הֵיכָן שֶׁאַתָּה. אַל תַּעֲלֶה אוֹתָהּ עוֹד לְעוֹלָה

עַל מִזְבַּח כְּעָסֶיךָ. שְׁכַח וּסְלַח לָהּ

עַל שֶׁלֹּא מָחֲלָה לְךָ, לֹא שָׁכַךְ כַּעֲסָהּ

מֵאָז עָזַבְתָּ וְלֹא הֵבֵאתָ שֵׂיָה תַּחְתֶּיהָ,

לְהַתִּיר אֶת נִשְׁמָתָהּ אֶל הַפְּעִיָּה הַתְּמִימָה.

 

שִׁבעה

 

 

א

 

שִׁבְעָה יָמִים דִּבַּרְנוּ בְּךָ סָרָה

וּבְמוֹתְךָ לֹא אֻכַּל כַּעֲסֵנוּ.

שִׁבְעָה יָמִים נִכְוֵינוּ בּוֹ

לְהִנָּקוֹת וְלוּ עַל זֹאת,

בִּסְלִיחָתְךָ.

 

 

ב

 

לוּ רָאָה אֶת מִנְיַן הַמִּתְפַּלְּלִים

לְעִלּוּי נִשְׁמָתוֹ הָיָה מְגָרְשָׁם מִבֵּיתוֹ.

עַל כֵּן הִיא נִמְצְאָה רְאוּיָה לִתְפִלָּה

שֶׁתְּנַקֶּה אוֹתָהּ עַד תֹּם

לְמַעַן יִהְיֶה אָבִי תָּם

וְיָשָׁר מִתַּחַת לַגּוֹלֵל.

 

 

ג

 

מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לִסְכֹּר

בְּמִלִּים אֵינוֹ זוֹרֵם עוֹד

וְאֵין מִלָּה שֶׁתַּסְגִּיר

אֶת שֶׁגּוֹאֶה בִּשְׁתִיקָתִי

כַּאֲשֶׁר אֲנִי מַבִּיטָה בְּמַה שֶּׁנּוֹתַר מִמְּךָ –

אִישׁ גָּדוֹל בְּמִסְגֶּרֶת קְטַנָּה.

 

ד

 

רוֹאָה אוֹתְךָ מוּאָר

בַּחֲשֵׁכָה שׁוֹנָה מִשֶּׁלְּךָ

כְּאִלּוּ לֹא אֵרַע דָּבָר

שֶׁבִּגְלָלוֹ אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה.

 

 

ה

 

אָבִי הוֹרִישׁ לִי אֶת הַשִּׁמָּמוֹן

וְהַדִּכָּאוֹן וְהָרָעָב לְאַהֲבָה

אֲשֶׁר תַּסְוֶה –

וּלְבַד מִזֶּה הוֹרִישׁ לִי אֶת דֶּרֶךְ מוֹתוֹ.

 

 

ו

 

מֵעַתָּה יִחְיֶה אָבִי

מֵהַמִּלִּים שֶׁמָּחַק בִּי

בְּחַיָּיו

לַהֲמִיתֵנִי בְּחַיַּי.

 

 

29 תגובות

  1. הי ענת, התחלתי לכתוב לך תגובה ארוכה בפוסט השיר על השיעול של אביך וזו נמחקה ואשתדל לשחזרה בהמשך, וכאן אני קוראת את השבעה וכואב הלב לקרוא.
    לא יכולה להתחיל לדמיין את מערכת היחסים של אב-בת שיובילו לכתיבה כל כך קשה וביחד עם זאת משהו בי צועק אלייך:"לא, לא, אל תכתבי את הדברים האלה שעולים בך ויוצרים בך אמונות שאינן עושות לך טוב" ואנסה להסביר, בדרך זו שאני מאמינה בכתיבה שיש בה כוח ובמיוחד בעת מצוקה, כשאת כותבת שאביך במותו ימיתך בחייך, את מאפשרת לזה לקרות, כי בעת כתיבה מהלב נחרטות המילים בלב וכולאות אותך במחשבה. ואולי תאמרי שאחרי שאת כותבת את נרפאת ומשאירה את האב ביחד עם הכאב, ביחד עם הירושה ככה על הדף ואילו החיים שלך בזכות הכתיבה עברו השתחררות מהאב ומהכאב? אין לי מושג, רק כתבתי את דעתי ואולי זה תלוי בכל אדם ובמה שהוא מאמין בדרך שהכתיבה עובדת עבורו.
    ומעבר לכך, כיף איתך וכיף לקרוא אצלך בבלוג זה באמת משהו אדיר שקורה כאן להתחברות בין הנפשות.
    המשך יום נפלא שיהיה,
    סיגל.

    • אני שמחה תמיד בכל מילה שלך, ובמיוחד עכשיו כי מילותייך משמשות לי גשר להבהיר דבר מאוד חשוב. כשקראתי אני עצמי הבוקר את השורות "אבי הוריש לי את השיממון והדיכאון וכו'", חשבתי אוי ואבוי. איפה אני ואיפה השיר הזה. שמים וארץ. שירים נכתבים בהלוך רוח רגעי. כך אצלי. וכן גם יש בי נטייה לדרמטיזציה. אין קשר הכרחי בין האני שמחוץ לדבר השיר לבין מה שיוצא לפעמים תוך שנייה. ולעניין השורות הללו חובתי לתרום עוד תרומה משמעותית. כשהמחזור תיקון אב רא אור לראשונה שנה לאחר מות אבי שלחתי את הספר למרצה הכי נערץ עלי, פרופ' מאיר שטרנברג מומחה לסיפור המקראי. ברבות הימים שוחחנו על השיר הזה ואז הוא אמר – את יודעת ענת שאפשר לסרב לקבל ירושה. במקרה של אבי בהחלט היה קיים בי חשש של זרימה "גנטית" וכל שעת שיממון נקשרה באבי המשועמם תמידית. ולא כך הוא. ההפרדה והאבחנה בינינו לבין מולידינו ועל הדרך בניית זהותנו הייחודית היא מסע חיים, ואם על הדרך נוצרים שירים גם טוב, כי לא אחת ברגע שאתה מעלה דברים בשורות כתובות הן כבר לא שלך בכל מובן. תודה סיגל שחזרת…

      • אגב, סיגל, תקראי שוב את השיר האחרון שבפוסט – בחייו הוא המית אותי, לא במותו! מותו במובן מסוים שחרר מכל שהומת בי זמנית בחייו. וכן, לא נעים לכתוב זאת וגם לא לקרוא, אך תחושתי אני לא יחידה בכך לא במיני ולא בדורי. נותני חיינו גם לא אחת הם הלוקחים הראשיים.

        • לענת היקרה\

          מה אומר,

          נסגר אצלי עכשיו מעגל של הבנה.
          והשירים טובים המה בעיני.

          חוה

          • חוה היקרה לי ערב טוב, לא יודעת איך נסגר מעגל ההבנה, אבל שמחה שכך והכי שמחה שהשירים טובים בעינייך, כי הכתיבה נועדה לכך – ליצירת המעשה האמנותי וכםו שאמר משוררנו הלאומי – ואנוכי את הבעירה אשלם, וממילא הבעירה היא על חום שבת, והיות השירים עומדים במבחן הזמן ולעצמם היא המשמחת. ובאשר למה שסיפרת בפוסט אתמול, נתפסתי מאוד למשפט אחד של אותו אב – אני מבקש סליחה. אלוהים, עד כמה המילה הזאת שכולנו חייבים אותה מקלה את העומס הנטל ומקצרת את דרך התיקון. והסיפור כולו היה מרגש ביותר. שעה של הסרת הפרגוד יקרת ערך היא מכל ההבלים.

          • הי ענת יקרה,

            טחו המילים מפי, יקרות לי מילותיך מיקר פז. ואכן, אותו האב ביקש סליחה מביתו. הוא נזכר בעת שהיתה ילדה וגילמה את תפקיד חנלה ושמלת השבת, ושמלתה התלכלכה.

            הסליחה היתה על שלא ניקה את שמלתה אז, ואולי הוא ביקש סליחה בכלל.

            יש גם מראות כאלה, אב בחיק משפחתו האהובה שיושבת למראשותיו חרדה על כל תנועה שלו.

            והשירים טובים בעיני, כי הם כתובים מעולה, וכי בעיני יש להעיד ולהנציח ולשמר גם על הכעס. וגם על חסר הברירה, שמבלי רצון, ובכח.

            יישר כוחך על השירים.
            לא אכנס לפרשנויות המילים דיין חזקות המה.

            ישנתי שלא כהרגלי המון, ישנתי וכאבתי ושמעתי את קולו של אבי וראיתי את מראהו

            בהרבה אהבה
            חוה

      • נטלי יצחקי

        היי ענת,

        נכון, לפעמים שירים נכתבים מתוך הלך רוח רגעי. לעיתים גם יש נטיה לדרמטיזציה. פעם מישהו הזכיר לי את הדברים שכתב נתן זך:
        "כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר"
        ב"ימים אחרונים" (ה), בפוסט שלך שקראתי, אינני יודעת אם הרגש דעך אך נראה לי שהשיר הנכון דיבר 🙂

        נטלי

        • נטלי בוקר טוב, לא אחת שמתי לב שיש לנו נטייה לקבל דברים כתובים ובטח של יוצרים חשובים כ"תורה מסיני" ולא היא. תמיד עלינו לזכור שבסך הכול מדובר באמירה של אדם אחד ב"רגע אחד" – קר או חם". ובמקרה של זך כמו שאומרים יפה האמירה ויפה שאמר ומצוין שהבאת זאת לכאן, אבל אני לא מאמינה שהוא עצמו מאמין מאה אחוז למשפט הזה, הוא איכשהו "מתאים" לשביל הפואטי של זך עצמו, מעין לגיטימציה ארספואטית, אבל לתחושתי ויש לי תחושה שאת תסכימי איתי – כשהרגש מתקרר מתקררת גם ההתנעה לכתוב שיר וזה לא כיף בכלל. צודקת?

          • הי ענת,

            בוקר טוב לך,

            תגובתך מעולה ולא אוסיף.

            קצת מצוברחת ומדוכדכת, בא לי להתכרבל במיטה, ולברוח.

            מקווה שאת מבינה.
            ענייני אבות מאוד קשים לי כעת, ואני לא משתחררת.

            שלך
            חוה

          • חוה, כשתקומי מהמיטה ותקראי את תגובתי מקווה שתחזרי אליה – אל המיטה. להתכרבל במיטה זה הכי כיף שיש. אי פעם היתה לי תקופה שישנתי הרבה והיו שאמרו ישר את בדיכאון – אמרתי קודם כול לעצמי בעוז רוח פנימי – אני לא בדיכאון אלא צוברת אנרגיות רעננות כמו תינוק. לכי על זה ללא מורא וללא הגדרה.

          • נטלי יצחקי

            בוקר טוב. מסכימה בהחלט, אך אני בספק אם הרגש איך פעם דועך עד לכדי התקררות. שירים עם רצון לרטוריקה רגשית, יש בהם אומנם כנות רבה אך הם עלולים להתפזר לעיתים.
            אצלי זה כך בדרך כלל. יתכן שאצל אחרים זה אחרת.

            נטלי

          • העיקר שאת ואני בתיאום "עמדות". אני אגב מבינה למה זך התכוון והבאת השורה לכאן מצדך היתה קליעה בול, אך זו היתה הזדמנות בשבילי "לסגור חשבון" עם הנטייה של כולנו להישבות במילות "הגדולים" שהן בדרך כלל חלק מאמת, שהיא לעצמה סובייקטיבית בעיקרה, רק מה כשהיא מנוסחת באופן נחרץ כפוסטולט או אכסיומה קיומית-אמנותית – יש בכך בהחלט סכנה לקוראים "התמימים".

          • נטלי יצחקי

            ענת יקרה,
            אינני רואה בנתן זך "רשות מכוננת". ישנם שירים שאני אוהבת, ישנם שירים שפחות. ישנן אמירות שאנשים, לאו דווקא משוררים, אומרים וגורמות לי לחשוב. האמירה הזו של נתן זך מעניינת בעיניי ומ"בדיקה" שעשיתי, נראה היה לי שיש דברים בגו.
            בכל מקרה, אהבתי את מילותייך בין אם נאמרו מעוצמת הרגש או לאחר "דעיכתו". וזה, כמדומני, מה שחשוב באמת 🙂

          • נטלי יצחקי

            ענת יקרה,
            אינני רואה בנתן זך "רשות מכוננת". ישנם שירים שאני אוהבת, ישנם שירים שפחות. ישנן אמירות שאנשים, לאו דווקא משוררים, אומרים וגורמות לי לחשוב. האמירה הזו של נתן זך מעניינת בעיניי ומ"בדיקה" שעשיתי, נראה היה לי שיש דברים בגו.
            בכל מקרה, אהבתי את מילותייך בין אם נאמרו מעוצמת הרגש או לאחר "דעיכתו". וזה, כמדומני, מה שחשוב באמת 🙂

          • נטלי יצחקי

            ענת יקרה,
            אינני רואה בנתן זך "רשות מכוננת". ישנם שירים שאני אוהבת, ישנם שירים שפחות. ישנן אמירות שאנשים, לאו דווקא משוררים, אומרים וגורמות לי לחשוב. האמירה הזו של נתן זך מעניינת בעיניי ומ"בדיקה" שעשיתי, נראה היה לי שיש דברים בגו.
            בכל מקרה, אהבתי את מילותייך בין אם נאמרו מעוצמת הרגש או לאחר "דעיכתו". וזה, כמדומני, מה שחשוב באמת 🙂

          • אכן זה מה שחשוב, נטלי, שאהבת. ומתנצלת אם היה משהו "תקיף" בטון תגובתי. כמובן שלא לכך כיוונתי. פשוט "השתמשתי" בציטוט מתוך זך כהחצנת משהו מדיאלוג פנימי שאני מנהלת לא אחת כנגד אלה ששמים יותר מדי משקל על משפטים של יוצרים – אפילו גדולים באמת. ואני תמיד חושבת שגם הגדולים באמת הרי הם ככלות הכול בני אדם עם זווית ראיה מוגבלת, רק שיש להם יכולת-על מילולית. וכן את צודקת לחלוטין. לפעמים אמירות של אנשים הן כמקפצה באפלת הלב. העניין הוא רק להיות כל הזמן עם אוזני לב פקוחות לקלוט שדרים ומסרים.

          • נטלי יצחקי

            היי ענת,
            חלילה, נהניתי מהדיאלוג 🙂
            תודה,
            נטלי

  2. אבנר אריה שטראוס

    יפה, נוגע, אהבתי וה' פגע במיוחד.

    • אבנר שמחתי בתגובתך התמציתית והאמת שהופתעתי לגלותה, וזו פעם שנייה הבוקר שאני מופתעת לגלות תגובות שלא מגיעות גם למייל (אתה מבין למה הכוונה…). אנחנו הולכים ומשתפרים בתקשורת הלבבית בעוד שמערכת התגובות עדיין בשיבושים.

      • מתנצלת, לא הקפצתי תגובות בכוונה תחילה. המערכת בשיבושים ניכרים. אני מנסה למחוק את התגובות המיותרות ולא מצליחה.

    • אבנר שמחתי בתגובתך התמציתית והאמת שהופתעתי לגלותה, וזו פעם שנייה הבוקר שאני מופתעת לגלות תגובות שלא מגיעות גם למייל (אתה מבין למה הכוונה…). אנחנו הולכים ומשתפרים בתקשורת הלבבית בעוד שמערכת התגובות עדיין בשיבושים.

    • אבנר שמחתי בתגובתך התמציתית והאמת שהופתעתי לגלותה, וזו פעם שנייה הבוקר שאני מופתעת לגלות תגובות שלא מגיעות גם למייל (אתה מבין למה הכוונה…). אנחנו הולכים ומשתפרים בתקשורת הלבבית בעוד שמערכת התגובות עדיין בשיבושים.

    • אבנר שמחתי בתגובתך התמציתית והאמת שהופתעתי לגלותה, וזו פעם שנייה הבוקר שאני מופתעת לגלות תגובות שלא מגיעות גם למייל (אתה מבין למה הכוונה…). אנחנו הולכים ומשתפרים בתקשורת הלבבית בעוד שמערכת התגובות עדיין בשיבושים.

    • אבנר שמחתי בתגובתך התמציתית והאמת שהופתעתי לגלותה, וזו פעם שנייה הבוקר שאני מופתעת לגלות תגובות שלא מגיעות גם למייל (אתה מבין למה הכוונה…). אנחנו הולכים ומשתפרים בתקשורת הלבבית בעוד שמערכת התגובות עדיין בשיבושים.

  3. מירי פליישר

    אני קוראת את השירים גם כדיון עם האל האב הגדול שהרי אדם-אב לא יכול לשאת את גודל בכאב והפגיעה שפגע בנו.

    • עם האל מירי לי אין חשבון. זה מכבר פיטרתי אותו או שחררתי אותו מתפקיד הגננת. אני באמת מתחזקת באמונתי שמבחינתו ובדרכו הכול לטובה ובתנאי שנשכיל לזהות את דרכו המוסתרת בדרך כלל. וכן מניסיוני כגודל הכאב שאנשים בכלל – ולאו דווקא הורים – גורמים, באותה מידה אי יכולתם של הפוגעים להכיר בפגיעתם. אולי אילו היו משכילים להכיר בכך היו אף הם מתחילים לעלות על דרך הפחות-פגיעה. וכן עוד דבר למדתי הפוגעים הגדולים סובלים בדרך כלל מחולשה פנימית לא קטנה, ומכאן נובעת גם אי יכולתם להכיר בעוצמתם הרעה. סתם דוגמה קטנה שקשורה באבא שלי זכרו לברכה ובלי אירוניה – הוא מעולם אף לא פעם אחת אמר סליחה טעיתי. נהפוך הוא, איך שלא קרה תמיד אנחנו הבנות נמצאנו אשמות. נו מה…

      • מירי פליישר

        אני בכל זאת חושבת שאנחנו נותנים לפוגעים תפקיד שגדול עליהם, כן כמו שאת כותבת כי הם הרי חלשים וחולשתם מוסתרת היטב מאחורי סממני שלטון, אז כן נותנים להם תפקיד גדול מידי. אבל לצורכי היצירה יש לחשוף את האור וצל העמוקים ביותר ואז זה גם משחרר במידה מסויימת, אותנו ואת קוראינו-צופינו. העצמת האור וצל כקטרזיס. ואת זה לא אני המצאתי.

        • מירי, נגעת בעניין אמנותי מאוד מאוד מהותי. לאורך כל שנותי כיוצרת ודווקא משום שהיצירה היא בשבילי הערוץ הכי אישי לביטוי עולמי וחוויותי ועיבודן הכה קשה (לי) לכדי מעשה אמנות אני שומעת שוב ושוב את ה"אור" ,צל", לא שחור-לבן, קתרזיס. וזה מאוד מטריד אותי. למה? כי יוצר שהוא לא "תבוני", לא מתכנן את כתיבתו כי אם זורם איתה, קשה לו מאוד לתכנן את האור והצל הזה. מחר אפרסם את חלקו האחרון של המחזור, מקווה שאיכשהו יצא יותר אור… ואגב, גם בשירי ה"חושך" של החלקים שהועלו עד כה, יש בעצם גם אור. חיים חדשים זה לא אור? ועוד דבר, אל לו ליוצר להיות עסוק בקהל היעד שלו ובתפקידו ליצור קתרזיס. הוא חייב, לתחושתי, להקשיב למה שמכתיבה לו המיית היצירה המבעבעת מתוכו.

  4. איזה אומץ, ענת. איזה כוח…!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט