בננות - בלוגים / / ימים אחרונים ב"תיקון אב"
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

ימים אחרונים ב"תיקון אב"

 

 

 

 בעקבות מכתבים אישיים מדרי המטע, שגילו עניין במחזור שירי "תיקון אב" מתוך הספר עירומה על גב סוס במונגוליה (הקיבוץ המאוחד, 2010), אעלה מהבוקר ועד לסוף השבוע את כל פרקיו.

ימים אחרונים

 

 

א

 

פַּעַם, כְּשֶׁאַבָּא הָיָה מִשְׁתַּעֵל

כָּל הַשְּׁכוּנָה הָיְתָה שׁוֹמַעַת.

עַכְשָׁו אֲפִלּוּ הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ אֶת שִׁעוּלוֹ.

מְחֻבָּר לִמְכוֹנָה שֶׁמַּנְשִׁימָה אוֹתוֹ,

מִשְׁתַּעֵל אַבָּא אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ.

וִילָדָיו חֵרְשִׁים.

 

 

ב

 

יָדֶיךָ כְּבוּלוֹת אֶל מִטָּתְךָ

וַחֲלָצֶיךָ אֲסוּרִים בְּחִתּוּל

וּפִיךָ פָּעוּר

בְּאֵלֶם

יָדִי הַמַּתִּירָה בְּךָ

שְׂרִידֵי אַהֲבָה –

 

 

ג

 

וַאֲנִי תּוֹהָה מַדּוּעַ רַק בִּגְסִיסָתְךָ

הָיְתָה יָדְךָ הַקָּשָׁה לְיַד אָדָם

שֶׁעָשׂוּי הָיָה לְהִגָּאֵל בְּגִלְגּוּל

שֶׁנֶּחְתַּם בְּאֵיבָה.

 

ד

 

הַיָּדַיִם הַקְּשׁוּרוֹת אֶל מִטָּתְךָ

הֵן יְדֵי אָב מַכֶּה שֶׁהִכּוּ בּוֹ

הָרְפוּאָה

וְהַזִּקְנָה

וְהַיֵּאוּשׁ

עַל חַיָּיו שֶׁהִתְרוֹקְנוּ מֵאוֹן –

כֶּתֶם אָדֹם וְחַבּוּרָה שְׁחוֹרָה וּפֶצַע פָּתוּחַ

סוֹגְרִים בִּי אֵימָה

שֶׁרוֹקְנָה אוֹתִי

מֵחַיַּי.

 

 

ה

 

הַאִם הָיְתָה זוֹ דִּמְעָה שֶׁמָּחִיתִי

מִקְּצֵה עֵינוֹ אוֹ טִפַּת זֵעָה.

בֵּין זוֹ לְזוֹ הַתְּשׁוּבָה שֶׁמֵּתָה בְּאָבִי

וְהָאָשָׁם הַחַי בִּי עַל שֶׁלֹּא שָׁאַלְתִּי:

הַאִם אַתָּה בּוֹכֶה? וְאִם כֵּן, עַל מָה

אוֹ עַל מִי, הַאִם עָלֶיךָ אוֹ עָלַי

וְאוּלַי עַל שֶׁלֹּא הָיִינוּ זֶה לָזֶה

כִּי אִם דִּמְעָה שֶׁבַּסָּפֵק.

 

 

ו

 

גַּם בִּגְסִיסָתוֹ לֹא יָדַע

אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יָדְעָה

אֶת נַפְשִׁי עַד מוֹתוֹ

שֶׁהָיָה יְשׁוּעָתוֹ –

וִישׁוּעָתִי.

ז

 

מֵהַגֵּיהִנּוֹם בְּנַפְשׁוֹ

בִּקֵּשׁ אָבִי אֶת מוֹתוֹ

עַד שֶׁנֶּעֱתַר לוֹ בִּשְׁנָתוֹ

וְנַפְשׁוֹ עָלְתָה בְּסֻלַּם יַעֲקֹב

מֵחַיָּיו שֶׁבְּתַחְתִּיתוֹ.

 

 

 

 

 

17 תגובות

  1. קשה הסולם הזה, ענת, ובכ"ז גלעד לתפארת הקמת לו כאן.

    • ואני אשאל אמיר, האם לא בגלל הקושי נקבע הסולם וגם אורכו? ואוסיף – מכאן כנראה נדרש המשפט שייושם גם פואטית – במות קדושים המה. תמיד יש סיכוי – אם לא כאן אז שם.

  2. בֵּין זוֹ לְזוֹ הַתְּשׁוּבָה שֶׁמֵּתָה בְּאָבִי

    וְהָאָשָׁם הַחַי בִּי עַל שֶׁלֹּא שָׁאַלְתִּי

    איריס, איזו עצמה יש בשתיקה שאת מפרה בשיריך הניפלאים. כל פעם מחדש הם מותירים אותי במערבולת רגשית.

    • תגובתך, אורה, הבוקר חיזקה אותי ושמחה כנגד ההיסוס המוקדם לפרסם את המחזור הזה, שכן הוא כבר הופיע מכורך בספר, והרי כל כך רציתי – ועדיין – לשתף בו כמה שיותר קוראים כמותך. המטע הוא אם כן גם הרחבת החלקה האישית לתפוצת הרוח מעבר לדפים המודפסים. תודה

  3. נטלי יצחקי

    "האם אתה בוכה? ואם כן, על מה
    או על מי, האם עליך או עליי
    ואולי על שלא היינו זה לזה
    כי אם דמעה שבספק."

    מרגש מאוד.

    נטלי

    • את, נטלי, ואורה שתיכן הבאתן שורות מתוך שיר שכבר הקדמתי להביאו ביום שישי כתגובה לצדוק. זהו אחד השירים האהובים עלי מאותו מחזור, כי הוא מצא את המילים המדויקות לי לאמביוולנטיות הקיצונית ששזרה את אבי ואותי עד מותו. מאז התיישר הקו במוניטור, יושרו בינינו כל ההדורים. אין מוקדם ומאוחר.

  4. גיורא פישר

    מחזור יפה ביותר
    הוא מוכיח שאנחנו לא מסוגלים להשאיר דברים לא פתורים. אנחנו "צריכים" לסגור מעגלים גם אם הם לא נסגרו בחיים.
    בבית האחרון את "מארגנת" את נפשו של האב ואת נפשך, כדי שתוכלי לצוף מבלי שמשקל חייו והתנהגותו ימשכו אותך למצולות.

    • דבריך מדויקים, גיורא. שוב עזרת לי להסביר לעצמי עד הסוף למה משהו עמוק בתוכי מנסח זאת כך – לא יכולה לדמיין את עצמי חווה את מות אבי בלעדי כתיבת השירים הללו. לא נעים להודות, אבל כשראיתי את אבי מת הרגשתי שזכיתי באב. ומאז אכן הוא ואני עושים תיקון אדיר. ממילא האשם הוא בשניים. ממילא לא תמיד הורים מתכננים את הפגיעה אלא פועלים מתוך שאינם יכולים לכבוש בעצמם. ועוד אוסיף שבזמנו בראיון שערכה איתי אילת נגב אמרתי את המשפט שיפה לכולנו בחיינו בבחינת לזכור ולא לשכוח: אוי להורים שבמותם העניקו לילדיהם את שהיו חייבים להעניק בחייהם – חיים! ומה שציינת כ"בית אחרון" זו גזירה שרירותית שלי הבוקר כדי לא להעמיס מדי. המשך יבוא וכדאי שתעקוב – כי הסוף טוב. כלומר סוף המחזור שנכתב כולו ב"נשימה אחת" על פני כחודש.

      • ומדויק, הנפש חייבת לסגור מעגלים לגבי חיבורי-אנוש משמעותיים, כי בלעדי הסגירה היא תקועה ולא מסוגלת להמשיך ולצמוח על אנרגיות רעננות שהן חובה. מתוך כך למשל בני משפחה של נעדרים חייבים למצוא אותם בכל מצב… ולהבדיל, כשהנשמה מתחברת בחוזקה לזולתה שנוטש בחייו, כשיועצים לבעל הנשמה הננטשת לחתוך ולשכוח, זה לפעמים אורך שנים עד שבאמת הנשמה מתנקה מהחיבור. ועוד להבדיל, לתחושתי מי שהוא בעל משפחה גרעינית קשה ונמלט ממנה – אינו נמלט באמת אלא מעצמו. הסגירה והפתרון הם לדעת שנינו – אתה ואני – בדרך אחרת…

    • לגיורא,

      דבריך מדוייקים אכן, שכן הכותבת היא זו שהיתה חייבת לסגור את המעגל.
      להעלות תהיות

      ושל מי האשמה? האם הבת לוקחת על עצמה את אשמת האב?

      ובמילותי שלי, עוד טרם עיכלתי את המחזור.

      מן השמים סוגרים לנו את החשבון, כי מי שהטיל רוע אל העולם הזה – ברוע מלמעלה ומעצמו יגמל לו.

      ובכל אופן אני תוהה – האם יש כפרה?
      או מחילה?

      ועוד יש לי להגיד ממצולות הגהינום הנשמה הזאת – האסורה בחיתול לאן בדיוק היא תעלה. מכיוון שההארה שמורה בעיני רק לצדיקים – ובאזיקים הובל את מותו.
      כדת וכדין.

      ברוך דיין אמת.

      • מחילה, חוה, היא מילה שהכי קשה למלאה בתוכן. מניסיוני היא מושגת כשמצליחים לעשות תיקון עצמי. מה פירוש? הורים גורמים נזקים גם אם לא בתכנון מוקדם. כשהילד מצליח בדרך נס להיתקן – הוא מוחל. כל עוד הוא פגוע בחייו לבקש שימחל זה לבקש אלטרואיזם רגשי, ואני אישית לא ממש מאמינה בזה

        • לענת לויט

          אני אולי תופסת את המילה מחילה מאוד שונה ואחרת ממך.

          אני חוזרת כעת מעם מיטת חוליו של אבי. בדרך קראתי את הספר מכתוב של איריס בעוד פניו של אבי ניבטים בי וזכרונות ילדות – דווקא טובים הפעם עלו בי.

          ואני חושבת על אותם מעגלי חיים שבהם אנחנו חיים, ואני חושבת גם על סימן אבות שאנחנו – דרי המטע – כמו שאת קוראת להם אחוזים זה בזו בזה.

          אבי חי, אני נכנסת לחדרו, הוא אינו מזהה אותי כלל, ראשו וגופו כמו של ילד ואני יושבת למיטתו, והאחות נכנסת. אבי כל כך תאב חיים – תמיד היה. והוא מבקש להשתחרר מן המכנס המעיק ומן הגרביים ולמצוא תנוחה נוחה, ואני עוזרת קשובה אליו – יש לו רצון משלו כל כך תאב חיים.
          הוא מביט עלי ואומר לי מאמל'ה, ומדבר רוסית שאיני מבינה, ואומר לי, " אל תשאלי מה הם עשו לי".

          איני יורדת לסוף סיפורו של אביך עד הסוף, אבל יש בי כעס מאוד גדול על האבא המכה הזה, שמילא את ליבך אימה, ואני מסוגלת להבין את האימה הזאת, כי כבר אמרתי לך – גם אני פחדתי מאבי בכל מובן שהוא.

          אסביר לך ענת יקירתי – מהי מחילה בעיני – במילים מאוד ברורות ומדוייקות. את אולי מכנה מחילה, כאשר את תיקנת את חייך.

          אני תקנתי את חיי כמוך פחות או יותר או בצורה אחרת, שתינו בתוך הספרות וממנה, ובאהבת המילה הכתובה וזו הנקראת. ועדיין לא מחלתי. מכיוון שהיו אלו הכוחות שלי, השאיפות שלי, התיקון שלי שאני עשיתי, שאני החלטתי שאני התוויתי לעצמי – למרות הכל, וחרף.

          מחילה בעיני וגם לא עד תום היה כאשר הבנתי למה!!! למה ארעו הדברים כפי שארעו – ובמובן הזה לאב את חלקו ולאם את חלקה, ולכל אחד מבני המשפחה יש את חלקם. סיפור חייו של אבי הם בפני עצמם מאוד קשים, ורק כאשר הלכתי וחקרתי מה ארע עם סבתי שנספתה בשואה, ומה עבר על אבי עד שעלה לארץ, ומה הוא בעצם רצה – להקים בית משלו – וקודם לכל אישה ואחר-כך גם ילדים.

          רק כאשר הבנתי את הטרגיות שבסיפור שלו אז יכלתי לעכל אותו בתוך תוכי כאדם.
          אבל קרדיט על חיי – אותו אקח לבדי.

          רק כאשר הבנתי עד תום יכלתי לעבד לעצמי את שארע בחיי, בחייו.

          אבל מחילה אינה קשורה בכך, ואולי איני מבינה את סיפור אביך עד תום. היד המכה אצלי אינה היד המכה אצלך, ואינה היד המכה של דליה רביקוביץ.

          אני הבנתי את הדברים, ואולי אני כעת יכולה לאהוב בחזרה ולקבל.
          אבל אצלך ענת איני מבינה את הסיפור, את המכות, על מה ולמה, למרות שהסברת עדיין לי קשה לקבל ואני כועסת על אבות מכים, ואני כועסת של רמזי מיניות מפוזרים טרם זמנם, ואני כועסת.

          ואל תטעי בי ענת, אני יכולה לכעוס, ובכל אופן להבין. לכעוס ולהגיד אם הדברים היו אולי אחרת, אולי החיים שלי לאחורה לא היתה בהם אותה האלימות שלא היתה צריכה להיות כלל וכלל.

          והאמיני לי, דברי אלו דווקא נאמרים מתוך הרבה הזדהות עם שירייך, ואני חושבת שטובים הם בעיני וטוב שכתבת אותם. ככה בדיוק צריך לכתוב אותם קבל עם ועדה.

          שלך,
          חוה

          עוד אשוב ואכתוב כרגע אני מאוד טעונה.

          אבל, השאלה שלי, האם את הבנת על מה ולמה היד המכה?

          • חוה בוקר טוב, בחוויה שלי בפרט בעניין זה ובכלל אין זיקה בין הבנה למחילה. להפך ההבנה לא אחת מקשה מאוד, כי לעולם הרגשי יש חוקים משלו שלהבנה אין שליטה עליו. ואז נוצר קונפליקט ונוצרת מצוקה לעצמה. בעניין זה של חטא אבות ובכלל חטאי אדם לזולתו לא בכדי כנראה נאמר "במות קדושים". אישית, שום מחילה לא היתה אפשרית כל עוד אבי היה בחיים. כיוון שאני אדם מאמין ומשום שחזיתי בעיני הרוח והנשמה איך אלוהים בכבודו עשה לאבי ניקיון מכל הרע שהיה בו – פשוט ניקיון טואלי בימים לפני שעלה השמימה בסערה – אז נסללה לי הדרך למחילה. ויותר מכך – שיכחה. מחיקה רגשית שהיום היא כמעט מוחלטת. זכיתי באב רחום וחנון ורב חסד על באמת. ולעולם הרי לא מאוחר לניסים שכאלה. וכן, אין לי שום ספק ואף הגיתי בכך שנים שאילו היתה לי ילדות אחרת כל חיי היו אחרים, כי מחוז הילדות ובעיקר בית ההורים קובע במידה רבה תפיסת עולם שלמה רגשית ותבונית. במובנים רבים זה מה שקובע את מסלול חייו ובמידה רבה מפריע – אם רע הוא – למיצוי הפוטנציאל שעמו אדם נולד. אלא אם… האדם עקשן כמו פרד, ולא מוותר למה שהוא מרגיש שזה הוא מעבר להרי החושך, וחותר רוב ימיו אל הבראשית של עצמו לפני ניפוץ המאורות, ואז לאט לאט הוא מבין שדבר אינו מקרי, שום שלב לא היה מיותר, וכי זוהי דרכו כאן, לחצוב את האני שלו במלוא תפארתו מתוך הביבים, להפוך את "החרא" לזהב, במקרה שהוא למשל יוצר. אז למה לנו כי נלין? הכול בכוונת מכוון. גן עדן לא הובטח. והכול צפוי אבל הרשות נתונה תמיד, ובין זה לזה סיפור מסלול החיים של כל אחד מאיתנו.

          • ענת יקרה,

            אני מאוד עייפה. המסעות תל-אביבה וחזרה מתישים, ובדרך קצת חשבתי עליך.

            אולי כתבתי מעמדה שיפוטית, ואולי איני מגיעה די למקומך. לא זאת היתה כוונתי. השירים, כאמור בעיני הם טובים מאוד.
            ולאלוהים, אכן יש תפקיד חשוב מאוד בעניין הזה – ובסיפור הזה. ולפני שאלך לישון אספר לך סיפור. הוא לא על אבי ולא על אביך, אלא על אב של חברה שלי.

            יש לי חברה ברמת-השרון, אביה חלה בראשו, הוא נותח וביתו כמובן חכתה בחוץ היחסים במשפחה היו נהדרים (לשם שינוי, ולא בציניות), לא פעם הזמינה אותי לליל סדר בביתה, והאירוח היה חם, אוהב ונפלא. פשוט ככה. היא אהבה את הוריה ואחיותיה אהבת נפש.

            יש לה מספרה מאוד גדולה ברמת-השרון והיא אישה מאוד חרוצה. כן, איני מתנשאת, ולא כל חברותי נושאות תארים. היא אישה יפה וספרה לי על הניתוח של אביה שהיה אדם מאוד דתי.

            המצוקה שלה היתה מאוד קשה, ובקשתי שתשחזר מה אביה אמר לה. הוא דבר על פרגוד והיתה לו תחושה שבעת הניתוח ביתו היתה עימו בחדר הניתוח.
            תתפלאי, הוא ביקש ממנה מחילה. פתחתי תנך, וספרי תפילה והתרכזתי עמוקות, וחשבתי וחשבתי, ואביה כמו אביך היה מאושפז באיכילוב לאחר ניתוח ראש, ממנו ידעו, כי לא יחלים.

            מחשבותי ורגשותי הובילוני אל תחושה שיש לשים בידיו מן קמע (לא של מכשפות) משהו שיחזק אותו והגעתי אל אבני החושן שהיו מונחות על חזהו של הכהן הגדול. חשבתי על אבן מסויימת ולא הגעתי. באותם ימים נסעתי לקניון איילון, הסתובבתי שם וצדה את עיני תליון זהב שהיו בו אבני החושן.

            התקשרתי אליה וביקשתי את רשותה לרכוש את התליון, המחיר כמובן היווה גורם חשוב, לאחר שסיפרתי למוכר שהוא נועד עבור אדם זקן וחולה – קבלתי הנחה.

            התליון בידי, לקחתי מונית ונסעתי לאיכילוב. וידאתי היכן אביה נמצא וטפסתי אל קומה עליונה (לא לדאוג במעלית). נכנסתי אל החדר, אביה ישב על המיטה ומשפחתו האוהבת באמת ישבה לצידו בנות וחתנים ובעיק הבנות. על מצחו היתה תחבושת גדולה. ניגשתי אליו התיישבתי לידו והנחתי את ידי על מצחו. ולחשתי באוזניו בלחש – בתך אוהבת אותך מאוד. הבנות שלך אוהבות אותך מאוד, אתה מוקף באור ואהבה, סייאתא ד'שמייא שומרת עליך. סיעה של מלאכים עוטפת אותך, היושב במרומים שומר עליך. חזרתי באזניו על המילים הללו. הנחתי את ידי על מצחו, ועל ידיו, וניסיתי להעביר לו הרבה חום ואהבה.

            לאט, לאט הוא נתרפה ונתרצה. ולאחר עשרים דקות, כאשר סביב הבנות לא הבינו מאומה – אמרתי לו הבת שלך קנתה לך מתנה. פתחתי לאט את הקופסא והוצאתי ממנה את התליון. לא הראיתי לו מה בידי, אלא פתחתי את ידו והחלקתי את התליון אל ידו ועטפתי אותה. הוא פתח את היד, ראה את התליון ואזי ביקש שרשרת.

            באותו הרגע יצאתי מן החדר רצתי למטבח וקרסתי על הרצפה. פשוט התמוטטתי. לאחר עשר דקות שעטו הבנות בעקבותי בשאלה מי את, את קוסמת, ואני עם דמעות.

            הסתבר, שהאב, לאחר שלושה ימים בהם לא ישן, נרגע ונרדם. וישן שנת ישרים.

            משם נסעתי הביתה מוטשת.

            היום ניסיתי לאחוז בידו של אבי, הוא נאבק, לא בי, אלא ברצון להאחז בחיים.

            ענת יקירה ואהובה שלי, אין לי מושג מה את ראית. במובן הזה, נסתרות דרכי האל, איני יודעת מי היה עימך באותם הרגעים, מי ליטף על ליבך ומה היה התיקון. דברים אלו רק את יודעת.

            ורגשות שאת מרגישה הן שלך. הסיפור אינו מדגים את כוחותי, הוא משרטט את כוח הלב ואת החיזוק שבני אדם יכלו לתת זה לזה – אם רק רצו.

            כל שאמרתי היה מתוך כאבך שלך, ולא זה שלי.

            כפי שאמרתי השירים טובים בפני עצמם – אם היה או לא היה ואיך היה איני יודעת, לא אני הייתי שם, לא בעת האימה ולא בעת התיקון, ואולי באמת ההתרוממות שלך היא סוג של נס ותעצומות נפש שידיים נסתרות מעניקות ברגעים אלו ואחרים ובכלל ברגעי חיינו.

            שיהיה לך יום נפלא.
            חוה

          • ענת יקרה,

            אני מאוד עייפה. המסעות תל-אביבה וחזרה מתישים, ובדרך קצת חשבתי עליך.

            אולי כתבתי מעמדה שיפוטית, ואולי איני מגיעה די למקומך. לא זאת היתה כוונתי. השירים, כאמור בעיני הם טובים מאוד.
            ולאלוהים, אכן יש תפקיד חשוב מאוד בעניין הזה – ובסיפור הזה. ולפני שאלך לישון אספר לך סיפור. הוא לא על אבי ולא על אביך, אלא על אב של חברה שלי.

            יש לי חברה ברמת-השרון, אביה חלה בראשו, הוא נותח וביתו כמובן חכתה בחוץ היחסים במשפחה היו נהדרים (לשם שינוי, ולא בציניות), לא פעם הזמינה אותי לליל סדר בביתה, והאירוח היה חם, אוהב ונפלא. פשוט ככה. היא אהבה את הוריה ואחיותיה אהבת נפש.

            יש לה מספרה מאוד גדולה ברמת-השרון והיא אישה מאוד חרוצה. כן, איני מתנשאת, ולא כל חברותי נושאות תארים. היא אישה יפה וספרה לי על הניתוח של אביה שהיה אדם מאוד דתי.

            המצוקה שלה היתה מאוד קשה, ובקשתי שתשחזר מה אביה אמר לה. הוא דבר על פרגוד והיתה לו תחושה שבעת הניתוח ביתו היתה עימו בחדר הניתוח.
            תתפלאי, הוא ביקש ממנה מחילה. פתחתי תנך, וספרי תפילה והתרכזתי עמוקות, וחשבתי וחשבתי, ואביה כמו אביך היה מאושפז באיכילוב לאחר ניתוח ראש, ממנו ידעו, כי לא יחלים.

            מחשבותי ורגשותי הובילוני אל תחושה שיש לשים בידיו מן קמע (לא של מכשפות) משהו שיחזק אותו והגעתי אל אבני החושן שהיו מונחות על חזהו של הכהן הגדול. חשבתי על אבן מסויימת ולא הגעתי. באותם ימים נסעתי לקניון איילון, הסתובבתי שם וצדה את עיני תליון זהב שהיו בו אבני החושן.

            התקשרתי אליה וביקשתי את רשותה לרכוש את התליון, המחיר כמובן היווה גורם חשוב, לאחר שסיפרתי למוכר שהוא נועד עבור אדם זקן וחולה – קבלתי הנחה.

            התליון בידי, לקחתי מונית ונסעתי לאיכילוב. וידאתי היכן אביה נמצא וטפסתי אל קומה עליונה (לא לדאוג במעלית). נכנסתי אל החדר, אביה ישב על המיטה ומשפחתו האוהבת באמת ישבה לצידו בנות וחתנים ובעיק הבנות. על מצחו היתה תחבושת גדולה. ניגשתי אליו התיישבתי לידו והנחתי את ידי על מצחו. ולחשתי באוזניו בלחש – בתך אוהבת אותך מאוד. הבנות שלך אוהבות אותך מאוד, אתה מוקף באור ואהבה, סייאתא ד'שמייא שומרת עליך. סיעה של מלאכים עוטפת אותך, היושב במרומים שומר עליך. חזרתי באזניו על המילים הללו. הנחתי את ידי על מצחו, ועל ידיו, וניסיתי להעביר לו הרבה חום ואהבה.

            לאט, לאט הוא נתרפה ונתרצה. ולאחר עשרים דקות, כאשר סביב הבנות לא הבינו מאומה – אמרתי לו הבת שלך קנתה לך מתנה. פתחתי לאט את הקופסא והוצאתי ממנה את התליון. לא הראיתי לו מה בידי, אלא פתחתי את ידו והחלקתי את התליון אל ידו ועטפתי אותה. הוא פתח את היד, ראה את התליון ואזי ביקש שרשרת.

            באותו הרגע יצאתי מן החדר רצתי למטבח וקרסתי על הרצפה. פשוט התמוטטתי. לאחר עשר דקות שעטו הבנות בעקבותי בשאלה מי את, את קוסמת, ואני עם דמעות.

            הסתבר, שהאב, לאחר שלושה ימים בהם לא ישן, נרגע ונרדם. וישן שנת ישרים.

            משם נסעתי הביתה מוטשת.

            היום ניסיתי לאחוז בידו של אבי, הוא נאבק, לא בי, אלא ברצון להאחז בחיים.

            ענת יקירה ואהובה שלי, אין לי מושג מה את ראית. במובן הזה, נסתרות דרכי האל, איני יודעת מי היה עימך באותם הרגעים, מי ליטף על ליבך ומה היה התיקון. דברים אלו רק את יודעת.

            ורגשות שאת מרגישה הן שלך. הסיפור אינו מדגים את כוחותי, הוא משרטט את כוח הלב ואת החיזוק שבני אדם יכלו לתת זה לזה – אם רק רצו.

            כל שאמרתי היה מתוך כאבך שלך, ולא זה שלי.

            כפי שאמרתי השירים טובים בפני עצמם – אם היה או לא היה ואיך היה איני יודעת, לא אני הייתי שם, לא בעת האימה ולא בעת התיקון, ואולי באמת ההתרוממות שלך היא סוג של נס ותעצומות נפש שידיים נסתרות מעניקות ברגעים אלו ואחרים ובכלל ברגעי חיינו.

            שיהיה לך יום נפלא.
            חוה

  5. מירי פליישר

    תודה ענת
    עצבים חשופים שלך…שלי

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט