בננות - בלוגים / ענת לויט / מעניין מה היינו כותבים ללאה גולדברג
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

מעניין מה היינו כותבים ללאה גולדברג

 

מאז ראשית עיסוקי וחיבורי הפנימי העמוק אל הספרות בכלל ואל השירה בפרט, אני נוטה לתפוס את המילה הכתובה בלבושה האמנותי כמראָה וכגשר הכי מיטביים שיש אל נפש האדם שאינה משתנה לעולם ואשר רב בה הדומה מהשונה בין אדם לאדם.

שיאו של מירוק המראָה הזה בסוגה היצירתית הקרויה שירה לירית, שראשיתה במאה השישית והשביעית לפנה"ס ביוון העתיקה.


ומה עומד ביסודה של השירה הלירית?
לוקח המשורר את חומרי נשמתו המוזנת מחוויותיה, מכניס אותם למין בלנדר שייצר בעצמו מכל מיני רכיבים קיימים, ומוציא מתחת ידו הלשה מאפה חדש שמפקיע את המוצר מתחום הפרטי-פרטי אל האזור המשותף והמשתף בינו לבין שאר בני האדם.

 

בכך הוא עצמו נפרד מפנימיותו האינטימית ונהיה כלי נגינה לנפש הרבים.

וכך גם הרבים אמורים לקלוט ולפענח את מנגינתו – על פי תווי נפשותיהם.

כל הפרולוג הזה מכוון למין תופעה או סוג של קריאה שנפוצה מאוד בעידן הקריאה/תקשורת/תגובה וירטואליות למעשה היצירה המפורסם ברשתות החברתיות השונות. 

אולי מה שאציין עתה נובע מאותה נגישות בלתי רגילה ומופלאה בין היוצר במילים לבין קהלו. אולי זה גם נובע מאיזו מיידיות של עיכול מרקחת מעשה השיר.

הנטייה היא להחזיר את דבר השיר אל בסיס-האֵם שהוליד אותו – אל היוצר. הנטייה המיידית האוטומטית של הקורא המגיב לדבר השיר היא לתהות, ויותר מכך לקבוע לא "למה התכוון המשורר" כי אם מה עבר עליו/מה חווה בחייו האישיים שגרם לו לכתוב את אשר כתב.


האמת, קריאה כזאת איכשהו מפריעה לי אישית כל עת שאני פוגשת את ממצאיה. אעיד על עצמי כי לא החוויה האישית שלי מניעה אותי "לפרוק" אותה בכתיבת שורות השיר.

מרגע שמלאכת כתיבתי הסתיימה, הולכת ומתרחקת מזיכרוני החוויה שיצרה אותה.

נכון הוא שאני משתמשת בחומרי חיי האישיים כמנוף לתפיסת תבנית הנפש באשר היא – זה בדיוק מה שמעניין אותי מגיל רך למדי.

ואקנח בתהייה שהעלתה בי אמש חיוך.

ניסיתי לדמיין איזה מין דיאלוג היו מנהלות משוררות שחצו כבר מזמן את גבול האישי והזמני החל על השירים המתפרסמים כאן, ושלפעמים יוצאים חמים-חמים מתנור כותביהם.

כוונתי למשל למשוררות "אישיוֹת" מאוד כרחל, לאה גולדברג, יוכבד בת מרים, אסתר ראב ועוד כהנה משוררות (וגם משוררים כמובן) שהחיו והפריחו בשירה העברית את הנתיב הלירי, שניזון מאהבות לוהטות אמיתיות ומשיברונות לבב אמיתיים…

לאה גולדברג, למשל, כתבה את מיטב שירי אהבתה בעקבות שלל "סיפורי אהבה" לא קלים בלשון המעטה שחוותה.

איך היינו מפרשים ומה היינו כותבים למשל ללאה גולדברג אילו היתה לה חלקה במטע הבננות והיתה מפרסמת בה לראשונה את שורותיה הכה נפלאות – "באת אלי את עיני לפקוח, וגופך לי מבט וחלון וראי…"


ואסכם פוסט זה באמירה מאוד מאוד אישית:


זה שנים אני אומרת לעצמי קודם כול ולכל מי שמוכן לשמוע ולהבין/להאמין שהייתי מוותרת בשיא השמחה על כל חומרי שירתי שנולדו מכאב אילו ניתן לי לוותר מלכתחילה על הכאב עצמו ועל גורמיו/סיבותיו.


החיים השמחים ומשופעי האהבה הטובה יקרים בעיני מכל מלאכת יצירה.

יום נפלא

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לענת לויט