בננות - בלוגים / / איך ספר נולד? כמו ילדה – תכירו בבקשה את ורה, ותאהבו אותה
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

איך ספר נולד? כמו ילדה – תכירו בבקשה את ורה, ותאהבו אותה

 

 

 לא בכל יום זוכה עורך/כת להיות מיילד/ת של ספר ושל סופר/ת. אני זכיתי לכך לא מכבר. יילדתי את הספר הנפלא שיצא לאור השבוע בהוצאת מטר, מסעותי עם ורה, ואת הסופרת אדית זק. ולא, אל תהא טעות ביד הקורא/ת. לא אני "המצאתי" את הסופרת וספרה. אני פשוט הושטתי יד רכה ואיתנה ובעיקר אוהבת להוציאם אל אוויר העולם. הספר והסופרת היו קיימים גם בלעדי – זה בתוך זו, הסופרת בתוך ספרה וספרה בתוכה. אני פשוט סייעתי לנתק את חבל הטבור על מנת שיתקיים נס הבריאה – בריאת מסעותי עם ורה מתוך רחם הסופרת אדית זק. ומעשה שהיה כך היה.

 ערב אחד טלפנה אלי אדית ושאלה אם אוכל לערוך את כתב היד שלה. תוך שניות התפתחה בינינו שיחת נפש על גורל ועל אין צירופי מקרים ועוד מיני ענייני רגש מיסטיים. שתינו מאמינות בזה ועם שותפות האמונה הזאת המשכנו באמון ובאמונה הדדיים. קיבלתי לידי את כתב היד. זיהיתי מיד שמדובר בבעלת כישרון ליצור דבר ספרות. יש דבר כזה והוא ניכר בעליל ולאלתר. ולא, בפירוש לא כל כתיבה – גם אם היא נאה – יש בה את ניצוץ וסגולת המעשה הספרותי. רק מה, ספר לאדית לא היה, ואפילו לא כתב יד שיכולתי לעשות למענו את שאני עושה בדרך כלל – משדרגת את רוחו כנתינתו לי. מעולם עד אדית לא שלחתי שום נערך לכתוב את ספרו מחדש ואפילו לא פרקים ממנו. את אדית נאלצתי לשלוח הביתה. לשלוח על מנת שתשוב. היו בספר כמה דמויות שאת סיפורן הביאה ורה. ורה הילדה, בתם של ניצולי שואה שהגיעה איתם לישראל כדי לנסות לשקם חיים מן העפר והאפר. היו שברי סיפורים של הדמויות כולן מלבד של המספרת אותן – ורה. ורה המספרת לא הייתה קיימת כמעט כלל.

 מלאכת העורך מלווה בהרבה תחושות בטן. לא תמיד אפשר להסבירן. כשפניתי לאדית היא הבינה מיד על מה אני מדברת כששאלתי – איה ורה? ורה היא הגיבורה הראשית של הספר הזה, אמרתי לאדית. סיפורה הוא הספר הזה. אין ברירה אלא לכתוב את הספר מחדש. כך העזתי לומר, ולא שיערתי איזה מסע נפש מדהים אדית ואני עומדות לחצות יחד. לא בכדי ורה  לא כל כך קיימת בכתב היד, התוודתה אדית ללא קושי. ורה לא קיימת בספר, כי ורה לא ממש מרגישה את עצמה קיימת גם מחוץ לספר.

 העניין הוא שוורה הייתה קיימת עוד הרבה לפני בואי עם הכרזותי הנועזות. רק שהיא הייתה קיימת במסתרים. אדית לא נדרשה לכתוב דבר מחדש, אלא פשוט לשלוף את הגנוז ממגרת נשמתה ולשולחו אלי כנתינתו. תוך ימים ספורים החלו להישלח אלי סיפורי-פניני ורה. איך זה תוך ימים ספורים? פשוט הכול היה שמור בגנזך המחשב של אדית. כתבה לעצמה את ורה שלה, ובבואה לכתוב ספר פינתה את כל בימתו לאחרים.

 הסיפורים שהגיעו אלי לאורך חודשים היו כמעט מושלמים. מצאתי עצמי ממש מחכה להם. ספרות במיטבה. כל שנדרשתי לו היה שיפוצי לשון קטנים, והעיקר – לשמור על קול הילדה של ורה, שלא תסטה אל המחברת הבוגרת אדית. זה הכול. וכך לאט לאט נחשף סיפורה הלא קל, אך רווי ההומור של ורה, כילדה שזהותה האישית נדרשת לשאת נטל של שואה ושל הורים שואתיים שמעולם לא באמת נחלצו מן האימים.

  כשהגיע מניין הסיפורים לכדי כמות היאה לאכלס ספר שאלה אדית, ומה עכשיו? איך בונים מזה רומן שלם? אמרתי – על משחק פאזל שמעת? שמעתי, השיבה. אם כך, לא אני אבנה את הרומן אלא את. דמייני את עצמך על השטיח בביתך, כל הסיפורים מונחים לפנייך בערבוביה. עכשיו תתחילי לצרף אותם זה לזה על פי מפתח אינטואיטיבי. זה הכול. פשוט וקל.

 האמת היא שלאורך חודשי הלידה האלה התחייה בי ספר שאותו קראתי לפני שנים רבות ואשר אילו נדרשתי או זכיתי לשהות על אי בודד, זה הספר שהיה בין העשירייה שהייתי לוקחת איתי. הקומדיה האנושית של וויליאם סרויאן. גם שם, בספר הנפלא הזה, יש מספֵּר ילד שמגולל את סיפור שיקומה של אמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה. ספר-פנינה שעשוי כפנינים במחרוזת. אין כמו זווית ראייה של ילד לחשוף ב"קולו" התמים את טירופו של העולם. מסעותי עם ורה, חשבתי לעצמי בבטחה, הוא הקומדיה האנושית הישראלי, לא פחות.

 בקובץ השלם שהגיע אלי לא אחרי זמן רב היה ספר שלם ומושלם. אחד הספרים הכי אהובים עלי.

 אז כאמור בימים אלה ורה דוהרת חופשייה ושמחה באוויר העולם, מכורכת כספר נאה ביותר שמככב כספר החודש ברשת סטימצקי. ולא, הוא אינו ספר "שואה". הוא קודם כול ספרות במיטבה שהגיבורה שלו, ורה, יש לה היכולת המדהימה לגעת בהוויה הפנימית של כל קורא גם אם זכה בהורים שלפחות את זה חסכו ממנו – שלא באו משם.

 עכשיו אביא את שנכתב על גב הספר, כי במקרה זה הוא מנסח במדויק את תוכנו וטבעו וטיבו. לאחר מכן יובאו שני קטעים-סיפורונים שיפגינו את רוחו ואת קולו המיוחד.

 

הרומן האוטוביוגרפי המרגש ורב-העוצמה של אדית זק מתאר את מסעה המטלטל של ורה – ילדה, נערה, אשה צעירה. זהו מסע נפשי וגשמי כאחד, הנע בין עבר להווה, בין מציאות לדמיון. הוריה של ורה עלו ארצה לאחר מלחמת העולם השנייה ובאמתחתם האוצר היקר להם מכול –  הנצר שינחם אותם על האובדן הנורא שידעו. המשא הזה, שהוטל על כתפיה הצעירות של ורה, גובה ממנה מחיר כבד, אך גם מחשל אותה. אין ספק כי לבם של הקוראים ייצא אל ורה, וכי הם יתקשו להניח את הספר מהיד עד סופו.

            המחברת מלווה את ורה במסעותיה, וכאילו משגיחה עליה, שלא תמעד בדרך. כמו מחרוזת פנינים, שכל אחת טומנת בחובה סוד, שזור המסע תמונות המשלבות שפה ודמיון עשיר של ילדה מחד גיסא, ונקודת תצפית של בוגרת מאידך גיסא. הקצב הפנימי של התמונות מאחד אותן לתמונה גדולה, שבה זיכרון פרטי וזיכרון קולקטיבי משחקים בהרמוניה ויוצרים הישג ספרותי מרשים.

 

ועכשיו יישא מסעותי עם ורה את דברו:

 

זבובים

 

לגז יש ריח אפור והוא גר בביתן ארוך בצבע אפור עם גג אפור, ובפנים אנשים עירומים בשחור־אפור של תמונות, והם כולם עומדים מתחת לשורה של טושים שנראים כמו הטוש במקלחת של הבאיירים בשדרות רוטשילד. מהטושים האלה יצא משהו שגרם לאנשים להשתעל ולהתפתל, ו"בסופו של הדבר", כמו שאבא היה אומר, כולם נפלו על הרצפה "כמו זבובים".

זבובים זה לא דבר טוב. כשאמא לא מרגישה טוב היא אומרת שהיא חלשה כמו זבוב, ואז הקול שלה ממש נעלם וצריך לקרב את האוזן לפה שלה כדי לשמוע מה היא רוצה. כשהיא מספרת על מה שהיה פעם, היא תמיד אומרת בסוף, "אדם חזק מפלדה וחלש מזבוב."

באירופה לא היו כל־כך הרבה זבובים כמו שיש בארץ, כי כאן זה האוֹרִייֵנְט ומזג האוויר שורף אותנו וצריך מאוד לשמור שהזבובים לא יעלו על האוכל כי הם מעבירים מחלות. כשאחד מבני הבית צועק מוּחָה, שזה זבוב בסלובקית, הראשים של כולנו מתחילים להסתובב ונעשה שקט ורק העיניים מחפשות וכף היד כבר מוכנה. בפסח, כשהדודים שלי אַגְנס ואָלָאדָר באו מבאר שבע, מצאתי בבוקר קופסת גפרורים מלאה בזבובים מתים. שאלתי את הדודה שלי מה זה, והיא אמרה שכל הלילה הם היו עסוקים בלתפוס זבובים. גם אני רציתי ללמוד לתפוס זבובים ככה עם כף היד כמו שהם ואמא עושים, אבל אף פעם לא הצלחתי כי מהתנועות שלי הזבוב היה עף עוד יותר גבוה ואחר־כך היה צולל ישר לתוך האוזן שלי ובורח כאילו הוא עושה לי דווקא.

ביקשתי מהבת דודה שלי אֶוָה את הקופסה עם הזבובים והלכתי איתה ועם אחותה לעשות להם הלוויה. הסתגרנו בבית שימוש, זרקנו אותם לתוך החור השחור ושפכנו עליהם מים כדי שישוטו לים. כשיצאנו לחצר שיחקנו בגולות הצבעוניות שקיבלתי מיוז'י, העוזר של אניטה. אֶוָה ביקשה לשחק איתן קצת לבד, בלי שאנחנו הקטנות נפריע לה. הסכמתי. בינתיים אמא קראה לנו לאכול ואחר־כך היינו חייבות לנוח ביחד עם ההורים שלנו.

אחרי הצהריים חיפשתי את הגולות ולא מצאתי אותן בשום מקום. "יוז'י יהרוג אותי," אמרתי לאֶוָה. "הוא נתן לי את הגולות לקצת זמן ואני הבטחתי להחזיר לו אותן." היא אמרה שהיא לא זוכרת איפה שמה אותן, ואני התרוצצתי מהבית לחצר ובחזרה. חיפשתי בתוך המיטות של כולנו, בסירים במטבח, בעציצים בחצר, ואפילו יצאתי לשביל שמוביל אל הגולדברגים ולא מצאתי. פתאום ראיתי שדלת הקרשים של הבית שימוש קצת פתוחה. הצצתי פנימה. אֶוָה עמדה והסתכלה לתוך הבור. "מה יש שם?" שאלתי אותה, אבל היא לא ענתה. עמדתי לידה והסתכלתי גם אני ופתאום ראיתי משהו מנצנץ. "הנה, הנה," הראיתי לה, "הגולה האדומה. מה, זרקת את הגולות לבור של החרא?"

היא לא ענתה, ופתאום היא לקחה את דלי המים והפכה אותו מעל הבור.

"למה?" בכיתי. "למה?"

"שייסעו גם הם עם הזבובים לים," אמרה וברחה לחצר.

 

 

 

אין חברים בשלג

 

אותה אישה שלא הסכימה לעזור לאמא שלי בצעדת המוות, שאמא קראה לה צילקה מהלאגר, נסעה לאמריקה והתחתנה עם איש עשיר ומאז כתבה לאמא הרבה מכתבים וביקשה סליחה על ההתנהגות שלה. אמא סלחה לה כי, כדבריה, "צילקה היתה צעירה וכולנו היינו לא נורמלים אז." כשהבעל העשיר שלה נפטר מהתקף לב פתאומי היא החליטה לבוא ארצה ולתרום סכום גדול על שמו לבית חולים.

ביום שישי בבוקר לא הלכתי לבית הספר, וכולנו התלבשנו יפה כדי לנסוע יחד עם צילקה לחנוך את המקום של התרומה. הפרופסור של המכון היה גבר נאה, גבוה ומגוהץ למשעי, שהשערות שלו ישבו לו על הראש כשהן מסודרות כמו הערוגות של הפרחים שאבא טיפח בגינה. שורות־שורות כסופות וגליות מודבקות היטב לפדחתו. לידו עמד הסגן שלו, איש קטן עם זקן קטן ומשקפיים נטולי מסגרת, שחזר על כל תנועה של הפרופסור כאילו הוא הכפיל שלו. שניהם חיבקו את צילקה בנימוס והראו לה את הדרך אל פינה בכניסה, שם היו כמה כיסאות פלסטיק לבנים ווילון כתום מבד עבה כמו ברזנט שכיסה את החלק העליון של הקיר.

התיישבנו וחיכינו. הביאו לנו בייגלה קטנים ויבשים בצלחות פלסטיק של ימי הולדת בגן וקצת ופלים ושתייה. את הכול פרשו על מפה לבנה שהיתה קודם סדין ואמרו לנו, "תתכבדו, זה אירוע מרגש וחשוב."

צילקה הוציאה ממחטת בטיסט רקומה בשוליה וקינחה בה את האף. משסיימה נאנחה והפרופסור ניגש אליה, שם יד על כתפה הימנית ושאל אותה באנגלית אם היא בסדר ואם אפשר להמשיך. היא נדה בראשה והתיישבה ביני ובין ההורים שלי, והפרופסור דיבר באנגלית כל מיני מילים ואמר הרבה פעמים שמיסיס צילקה רודנר היא ג'נרוס ואחר־כך עבר ליידיש ואמר שהבעל הגודזליגע שלה שקראו לו רוֹבִּי ייזכר בבית החולים בזכות התרומה הגדולה שתעזור להרבה אנשים. ואז הוא ניגש אל הברזנט הכתום ופתח אותו בתנועה רחבה לשני צדדים, ולעינינו נגלו האותיות שהיו מודבקות לקיר: נתרם על ידי הגב' צילקה רודנר לזכר בעלה האהוּב רוֹבִּי רודנר ז"ל ולזכר אחותה שפרה מנדלוביץ' הי"ד.

צילקה קמה ממקומה, רצה בבכי לעבר הקיר והתנפלה על אותיות המתכת ונישקה אותן כאילו היו ספר תורה. הפרופסור עמד מאחוריה בדום מתוח, כמו שומר ראש.

עברתי לשבת בכיסא ליד אבא ושאלתי בשקט, "מה היא תרמה?"

אבא אמר, "הרבה־הרבה אלפים של דולרים."

"אבל מה עשו בכסף?" הקשיתי. "בנו את הקיר?"

אבא עשה לי סימן לשתוק, אבל היה נדמה לי שהוא קצת מחייך בפה סגור.

"איך קיר יכול לעזור להרבה אנשים?"

הוא עשה לי סימן לשבת בשקט, ואני חשבתי שזה כנראה קיר תפילה בשביל כל החולים שעוברים שם, ובטח ישימו כריות על הרצפה לידו וכל החולים יוכלו להשתחוות לאותיות של הגוֹדזֶלִיגֶע של צילקה כמו הערבים שמתפללים לכיוון מֶכָּה.

 

 


 

 

 

 

26 תגובות

  1. איזה יופי ענת, אשרייך שידעת לסייע. והספר באמת מושך לדעת את הילדה ומעלליה.

    זכיתן, את וורה.

    • מדויקות לגמרי מילותייך – ורה ואני זכינו להיעשות חברות קרובות. ובהחלט נשמח להכניסך בקורת חברותנו. אני בטוחה שתאהבי להיות איתנו. שבת שלום

  2. מרגש ענת, הקומץ שמעורר סקרנות וחשק לקרוא עוד, הסיפור על הסיפור, התהליך, מפגש הנשמות והרקמה האנושית, יישר כויח ובהצלחה לורה לאדית לך
    ובקרוב אצלך

    • מוישלה אני מקווה שאני לא גרועה בהבנת הקריאה (של תגובתך), או שמא גרועה אני בכתיבה… מכל מקום אני לא גיבורה בספר של אדית, אלא כמו פועל תאורה מאחורי הקלעים. מה שכן, לדעתי בהחלט אפשר היה שאדית ואני נכתוב ספרון נלווה לספר "מסעותי עם ורה" על המסע המרתק שהוציא את ורה-אדית לאור המילים-נשמה. ואחרי – אתה!

      • ענת יקרה,
        ברור לי שאת לא הגיבורה בספר של אדית,
        ובכל זאת יש בך מן הגיבורה הקלאסית, היוצאת לשליחות ליילד גיבורים ספרותיים מנפשה של היוצרת ודפיה אל בית היולדות-ההוצאה לאור.
        אני? "…זמן לכל ועת לכל חפץ…" (קהלת)
        "… קהלת לא צדק כשאמר כך…" (י. עמיחי)
        ובין שני הקטבים הללו אני נע ונד

        • בין קהלת לעמיחי מצויה אני שאומרת את האתה שלך, מוישלה – הזמן הפנימי הוא העיקר. ואם על זה יקום עלי עמיחי, תרתי משמע, אז באמת אערער קצת על חוכמתו בשיריו.

          • ארז פודולי

            המשא הנורא שעמס על גבו הדור השני לשואה, עליו נמנית גם וורה, היה צריך להוליד ספרים לרוב, וטוב עשית שהיית "תאורן במה" (כלשונך) כדי שיצא לאור.
            יפה עשה משה יצחקי את ההקשר עם השיר 'אדם בחייו' (שהוא, אגב, מהאהובים עליי ביותר בשירת עמיחי).

            עמיחי כותב שם:

            לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.
            וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹחַ
            וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל
            אֶת מַה שֶׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה
            עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאֹד.

            האין זאת מה שהיה צריך לעשות אותו דור שני לשואה?
            ===

            ולעניין הוויכוח עם קהלת, אני חושב שעמיחי מכריע בוויכוח באופן נפלא:

            מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו
            מְצֻמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק,
            הֶעָלִים מִתְיַבְּשִׁים עַל הָאֲדָמָה,
            וְהֶעָנָפִים הָעֲרֻמִים כְּבָר מַצְבִּיעִים
            אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל.

          • יוצאים לא מעט ספרים פרי עטם של יוצאי הדור השני לשואה, העניין הוא לכתוב ספרות. ואגב, ארז, נזדמן לי לאחרונה לעיין בכמה וכמה כתבי יד של יוצרים צעירים מאוד שכותבים על השואה אחרת מכפי שידענו. פנטזיה. כנראה שככל שמרחיקים מהזוועה היא נדמית פחות אפשרית כריאליה חווייתית, אבל העיקר שכותבים וזוכרים, ואפילו יוצקים בתבניות ספרות שלא ידענו כל כך כמותם באשר לשואה. וכן, מדובר ביוצרים צעירים ממש, ובכתבי יד משובחים.

  3. איריס אליה כהן

    ענתי טובה ויקרה, מזל טוב גדול, אקרא בלילה, הפתיחה ביקשה ממני להישאר, אולם אני חייבת לברוח.
    ואת עושה חסד, עם הסופרת ועם הספר, אשריהן שזכו בך.

    • איריס אליה כהן

      הקטעים קולחים ואמינים וכתובים נהדר, ולי הם הזכירו את "שואה שלנו", של אמיר גוטפרוינד, הגם שאתן לא מגדירות את הספר כספר "שואה", משהו במבט הילדי המחוייך מחלחל גם הנה. בהצלחה מאד, מקווה להיות לכן שכנה:)

  4. אבנר אריה שטראוס

    יפה יפה ענת,
    ברכות
    🙂

  5. סיפורים נפלאים.בתמונה של כריכת הספר,רחוק מאחור עומד אדם עם 2 ילדות? קטנות,כנראה גם הן עברו מסעות דומים לורה.הנה עוד סיפור בצילום שמתערבב עם מילות הספר.

    • צבי, אשתמש בתגובתך המאירה כדי להאיר דבר מה. הסיפורים של אדית-ורה "משחזרים" הווי או הוויית חיים ארצישראלית שכאילו קראה קלטה וכתבה רבים מאיתנו. הורי למשל לא היו ניצולי שואה, אבל היו לא מעט משיקי סגנון ביתי בין ורה-אדית לביני. היה לי נדמה מתוך ספרה כאילו לכולם כאן היתה אי פעם שפה אחת… או שהסופרת היא שהיטיבה לקלוט את האקורדים המשותפים למוזיקת המקרה בכל משפחה ומשפחה.

  6. הי ענת,
    רשימה יפה על מלאכת העריכה. הקטעים קצת קצרים מכדי להתרשם, אבל אהבתי את פתיחת "אין חברים בשלג" ואת שם הקטע.

  7. לבנה מושון

    עורך טוב, ענת, אכן מוביל ומוציא מהכוח אל הפועל…בהצלחה לאדית ולעורכת של פנימיותה.

    • מצטרפת ללבנה, עורך טוב קורא את נפש הסופר שאת ספרו הוא עורך מרגשים דבריך ענת, ומרגשות הטעימות מהספר
      בהצלחה

  8. חני שטרנברג

    בשעה טובה, ענת, לכולכן. אני אוהבת את הכתיבה של אדית, ואת איך שתיארת את תהליך העריכה. מזל טוב ליולדת למיילדת ולילדה והרבה הצלחה 🙂

  9. שחר-מריו מרדכי

    מרתק סיפור המסע שלך עם אדית ואני מתרשם שגם מרתק המסע עם ורה.
    מזל טוב לאדית. ובהצלחה.

    • מודה לכל המברכים את הספר והסופרת. המשמח נפש אחת כאילו שימח עולם ומלואו. ומי כמונו יודע שגדולה שבעתיים השמחה כשמדובר בהולדת ספר ליוצר – שלא לדבר על ספר ראשון, ועל אחת כמה כשמדובר בספר שהפך ילדות שואתית במידה לא קטנה לפנינה ספרותית. שבת שלום לכל באי הפוסט החוגג הזה, ובכל

  10. ענת הי,
    שובים את הלב דברייך על מלאכת העריכה ומעידים עד כמה המסגרת היא חלק מהותי מן התוכן; העורך חווה בעצמו את חווית חווית-הכתיבה של הכותב.
    ריתק אותי הסיפור "אין חברים בשלג", הלכאורה דיווחי בתחילתו, אך מעיד על תובנות אישיות רגישות בסופו.
    שיהיה אך בהצלחה גדולה לספר ושנזכה לעשות — הן כעורכים והן ככותבים.
    תודה — צדוק

    • האמת, וזו תגובתי לך צדוק וגם ליובל. יכולתי להביא עוד סיפורונים ואחרים, אך היה קשה לבחור ולא רציתי להכביד על הפוסט והקוראים האהובים, אז פשוט אני בחרתי אחד מהקטעים הכי אהובים עלי – הזבובים – ואדית בחרה את צילקה האלמנה. ומה שמשותף לשניהם ובכלל – אם לחבוש לרגע את כובע המבקרת – זה היכולת של הכותבת לכתוב בנשימה אחת רשמים מגזרות חיים שונות ורחוקות, ולהביאן כך שהאחת תאיר ותעשיר את רעותה במין פסיפס נפשי של קודש וחול זוועה והומור. והכול בשיא הטבעיות שבאמת אולי רק ילד מסוגל לה – וזוהי סגולת המחברת בספר המיוחד הזה – או לפחות אחת הסגולות.

  11. והנה יש גם תגובת קוראת את הספר כולו, נעמי בן נון. החלטתי להביאה כי היטיבה לאבחן את הספר המיוחד הזה. מסכימה עם כל מילה.
    תודה, נעמי.

    "סיפורי הספר מלווים אותי כבלדות המושרות ע"י טובי הטרובדורים.

    יצירה אנושית, ענוגה מאד וחמה.

    אין לי ספק שזו יצירה נהדרת – בעיני לא נופלת גם מסרטו של בניני "החיים היפים" – ראיית הילד התמים את העולם המורכב מאד שמסביבו.
    הספר נקרא בנשימה אחת. מסע אישי/ריגשי מטלטל
    הארת, אידית, פינות מוצלות בעברי/בעברנו שנחשפות עתה לאור. בעיניים תמימות של ילדה לא הייתי מסוגלת לראות מעבר לרובד הגלוי.

    בעזרת הירידה לפרטים הקטנים ביותר של חיי היום יום, הפשוטים, כביכול, המחשת לי יותר
    מכל את הביטוי המעשי של ה ר ב ה דברים גדולים וקשים שאירעו "בחיים שלפני" ו"בחיים של אחרי".
    לא "ויתרת" על שום פרט.
    היטבת לשרטט את הדמויות בקווים דקים ומרומזים ולהרעיד כמה מיתרים. היטבת גם לתאר תקופות ואורחות חיים של פעם בצורה מוחשית מאד שהזכירה לי סביבה קרובה.
    אני רק עכשיו קולטת לאיזה תעצומות נפש נזקקת כדי לעבור כברת דרך ארוכה כל כך.
    בלשון קצת פורמלית משהו אבל לא מליצית – בעיני, הספר זכאי לא רק לתואר "ספר החודש" אלא "ספר לדורות".

  12. הלנה מגר טלמור

    אהובה,
    לוואי והיו בי מילים לתאר לך את הנרגשות.
    את הנרעדות
    את לפיתת הלב, שאת כה מיטיבה לה, לתיאורה.
    והלא להיפגש כך עם ספר כשעוד כולו וכוליותו גלומה
    ולהביאו בפני יוצרו כחומר
    ואז לעשותו – יצירה
    זוהי ליבת הליכתו של העורך.
    אבל,
    כמה נדיר שכך. כמה נדיר.
    המבורכות בסגולתך כעורכת
    הביאה לידינו את הזכות לקרוא בספרה של זק –
    והדיוק הרך והשקוף הזה, הנגלה מן המקטעים שהבאת שוב מראה –
    את היכולת המחוננת שלה ושלך.
    הביחד – הוא שהוליד את הספר, יקרה,
    והצירוף המותך של חלקי התצרף
    בראו ספר הגדול מחלקיו, ספרוּת אלמותית.
    …………………..
    תודה, יקירה.

    • "בראו ספר הגדול מחלקיו, ספרוּת אלמותית".

      מפאת צניעות וצנעת הפרט רק על מילותייך אלה הלנה ניתן לי להגיב במילותי – אמן ואמן. וגם אסגיר כי לא בכל יום מזדמן לעורך קשה יום ועמל ונפש יגעה ומיוזעת לחוות חוויה מדהימה באמת – ברמה אנושית נפשית וספרותית – כמו זו שאדית זיכתה אותי בה, או יותר נכון ורה של אדית. אצלי חבל הטבור עוד לא מי יודע מה בותק…

השאר תגובה ל ענת לויט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט