שיר המסע שלי

לפני ימים ספורים, לאחר שהגעתי לסניף קופת החולים שלי, וחניתי ממש בפתחו (בזכות תו חניית הנכה האדיר), והוצאתי את מכשיר הפלא המסייע לי בהליכה –  הרולטור –  פגשתי מכר ותיק ואשיה תרבותית –  מבקר התיאטרון והספרות מיכאל הנדלזלץ, המסתייע זה כמה שנים בקלנועית מפאת מחלת הטרשת הנפוצה שהלכה והתגברה במרוצת שנותיו.

שנינו חייכנו זה אל זה והחלפנו כמה משפטים רוויי הומור על "איך נפלו גיבורים"… וסיכמנו שבעוד שאנשים בריאים למהדרין קצת מרחמים עלינו, הם אינם יודעים שיש לא מעט בונוסים וצ'ופרים במצבנו.

שניות לאחר שנפרדנו קרא אלי הנדלזלץ מקצה הרחוב, וסימן שנזכר שברצונו לומר לי עוד משהו. תוך שנייה הוא שב והיה לצדי בזכות הקלנועית שלו, שמהירה כרגלי אצן.

ואז הוא סיפר שלפני זמן מה פרסם המשורר מוטי גלילי מעל במה כלשהי את שירי "דיירים מוגנים". מיכאל טען שהשיר היה נפלא בעיניו, ובכך כמובן שעשה את יומי. אני סיפרתי לו שאת שירי זה כתבתי בהיותי בת 25 ושמאז הוא שיר המסע של חיי.

ואז, בהמתנה לתורי בקופת החולים החלטתי לשוב ולפרסם את שירי זה גם בספרי החדש "תפילת יחידה" –  והפעם כשיר חותם.

אז תודה למיכאל הנדלזלץ, שליח וחבר אמיץ –  תרתי משמע –  לדרך חיי התרבות והרוח שלי, וגם לענייני הגוף והנפש המעכלת ומפנימה את שינוייהם לטובתה.

שבת שלום

דיירים מוגנים

מִי שֶׁאֵינוֹ בַּעַלְבַּיִת בְּעִצְּבוֹנוֹ

יִהְיֶה דַּיַּר מִשְׁנֶה גַּם בְּשִׂמְחָתוֹ.

שָׁנִים רַבּוֹת יַחְלְפוּ עַד שֶׁיִּלְמַד

לִקְנוֹת אֶת דִּירָתוֹ.

שׁוּב וָשׁוּב יִתְפַּתֶּה לְשַׁלֵּם

וּלְהַאֲמִין כִּי הִגִּיעַ

אֶל קֵץ דֶּרֶךְ הַנְּדוּדִים

כְּדֵי לְהִכָּנַע לְחֶרְדַּת קִירוֹת

וְלַחֲזֹר אֶל מֶרְחָבִים

אֲשֶׁר בְּאֵין בַּיִת מֵאַחֲרֵיהֶם

יִדְמוּ רֵיקִים מִדַּיָּרִים מוּגַנִּים

שֶׁאֵין לָהֶם שַׁעַר, שְׁבִיל וּבַיִת.