בנעורי קראתי לא מעט ספרים על השואה. ביקשתי להבין את הזוועה. קיוויתי לחוש אותה, הגם אם על הגשר הצר מאוד שעשויות להיות מילים כתובות לשאול תחתיות. אחד הספרים מאז נשמר איתי עד היום, מונח על כוננית הספרים שעברו דירות לא מעטות.
אינני צריכה לפתוח אותו כדי להחיות את חווית הקריאה בו. די לי להביט בעטיפה השחורה שעליה רשום שם הספר באותיות צהובות. "בית הבובות" מאת יחיאל דינור, הידוע בכינויו ק.צטניק.
לימים, בשנת 1985, בהיותי אז מראיינת ומבקרת ספרות, נשלחתי על ידי דוד פדהצור – אז עורך "משא" של עיתון דבר – לראיין את בני הזוג יונת ואלכסנדר סנד – ניצולי שואה שכתבו יחד ספרים רבים, חלקם על הווית הקיבוץ ואחרים על ההתמודדות עם סוגיית ה-לזכור ולא לשכוח את אימי השואה.
התארחתי בביתם שבקיבוץ רביבים יומיים תמימים, כשחלק מהזמן הוקדש לשיחה איתם על אודות ספרם הנפלא שראה אז אור – "נקרא לו ליאון", שזכה באותה שנה בפרס עגנון.
ומאותה שיחה, שנמשכה אל תוך הלילה, אני נוצרת את משפטה של יונת: איש לא יוכל לעולם להבין מה היה שם. מה שהיה שם התרחש על פלנטה אחרת.
ובאמת אחרי כל שנותינו בצל אימי השואה, שנה אחר שנה, נדמה לי שאיננו מתקרבים ליכולת להבין ולהרגיש משהו ממה שעברו אלו שהיו שם.
ואולי מוטב שכך.
הי ענת אני מודה : אני בניגוד לך לא קראתי אף לא ספר אחד על השואה.
רק את יומנה של אנה פרנק קראתי וזה היה בשנות העשרים המאוחרות שלי.
ריקי, "לשמחתי" הייתי חייבת איכשהו לקלוט את הפרק ההיסטורי הזה אבל עם מרווח אסתטי מסוים – ללא שום עדות חיה. כל השאר היה רק צפירת יום השואה בחצר בית הספר ושיעור חינוך. אצלך לצערנו היה אחרת.