בננות - בלוגים / / איך אפשר לזכור את מה שאי אפשר להבין
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

איך אפשר לזכור את מה שאי אפשר להבין

בנעורי קראתי לא מעט ספרים על השואה. ביקשתי להבין את הזוועה. קיוויתי לחוש אותה, הגם אם על הגשר הצר מאוד שעשויות להיות מילים כתובות לשאול תחתיות. אחד הספרים מאז נשמר איתי עד היום, מונח על כוננית הספרים שעברו דירות לא מעטות.

אינני צריכה לפתוח אותו כדי להחיות את חווית הקריאה בו. די לי להביט בעטיפה השחורה שעליה רשום שם הספר באותיות צהובות. "בית הבובות" מאת יחיאל דינור, הידוע בכינויו ק.צטניק.

לימים, בשנת 1985, בהיותי אז מראיינת ומבקרת ספרות, נשלחתי על ידי דוד פדהצור – אז עורך "משא" של עיתון דבר – לראיין את בני הזוג יונת ואלכסנדר סנד – ניצולי שואה שכתבו יחד ספרים רבים, חלקם על הווית הקיבוץ ואחרים על ההתמודדות עם סוגיית ה-לזכור ולא לשכוח את אימי השואה.

התארחתי בביתם שבקיבוץ רביבים יומיים תמימים, כשחלק מהזמן הוקדש לשיחה איתם על אודות ספרם הנפלא שראה אז אור – "נקרא לו ליאון", שזכה באותה שנה בפרס עגנון.
ומאותה שיחה, שנמשכה אל תוך הלילה, אני נוצרת את משפטה של יונת: איש לא יוכל לעולם להבין מה היה שם. מה שהיה שם התרחש על פלנטה אחרת.

ובאמת אחרי כל שנותינו בצל אימי השואה, שנה אחר שנה, נדמה לי שאיננו מתקרבים ליכולת להבין ולהרגיש משהו ממה שעברו אלו שהיו שם.

ואולי מוטב שכך.

 

2 תגובות

  1. הי ענת אני מודה : אני בניגוד לך לא קראתי אף לא ספר אחד על השואה.
    רק את יומנה של אנה פרנק קראתי וזה היה בשנות העשרים המאוחרות שלי.

    • ריקי, "לשמחתי" הייתי חייבת איכשהו לקלוט את הפרק ההיסטורי הזה אבל עם מרווח אסתטי מסוים – ללא שום עדות חיה. כל השאר היה רק צפירת יום השואה בחצר בית הספר ושיעור חינוך. אצלך לצערנו היה אחרת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט