רִגְשַׁת הַיָּם אֵינָהּ כִּבְנֶפֶשׁ הָאָדָם
שֶׁהָיְתָה לְבִצָּה, לְלֹא גַּלִּים
מִתְנַגְּחִים, סוֹתְרִים בְּכִוּוּנָם,
סוֹטְרִים לַקַּרְקָעִית, מִסְתַּתְּרִים
וְנֶחְשָׂפִים מְלוֹא הֲדָרָם
בְּזַעֲפָם לִפְנֵי הֱיוֹתָם
אַדְוַת רֶגֶשׁ מְפַכֶּה
בִּבְכִיָּה עַל שֶׁרָגַשׁ
אֵי פַּעַם וְאֵינֶנּוּ
פּוֹעֵם עוֹד
כְּיָם.
סערות הים והגלים שלא יהיו עוד בנפש שהרגש היה ואיננו בה עוד. הרבה פעמים זה קורה עם ההזדקנות, ולא בהכרח בגלל זאת שהפכה הנפש לביצה.
השיר הזה הכריח אותי לחזור הנה כמה פעמים היום. ועדיין לא נפתר.
פעם חברה אמרה לי שכל אדם משול למקווה מים ים ביצה אוקיינוס. זה לא קשור כלל לזקנה. ואנא חזרי לשיר ככל שתבקשי כי זה הכי משמח אותי – וגם אם לא תפתרי זו מחמאה… בעצם ה-מחמאה
שיר שחובט כמעט בכל קורא.חזק ויפה.
עפרה
תודה, אם כי לא לחבוט ביקשתי:)