החיים והמוות ביד הלשון

כל מה שניסחתי בשורות הבאות בא לי מחלבי ומדמי ואינו נגזרת ישירה של שום אסכולה מוסדרת. הלשון הייתה בעיני ובחיי מאז ומתמיד יסוד מוסד, כנאמר "החיים והמוות ביד הלשון" ובמלוא מובני הפסוק הזה.

הדברים נוסחו בתמצית הודות לפנייתה הנדיבה של הסופרת עינת יקיר אלי. הם פורסמו השבוע באתר שלה.

אומרים, אין חכמ/ה כבעל/ת ניסיון. ככלות פרסום תשעה ספרי פרוזה ושירה – ובעיקר עריכת מאות ספרים – אני בהחלט מעניקה מקום של כבוד לממצאי ולחשיבותם למען הפצתם קודם כול לעיני עמיתי היוצרים.

                                        *

 

מאז שעמדתי על דעתי ידעתי את אהבתי המוחלטת, המונוגמית לחלוטין, ללשון העברית ולמוסיקליות שלה וגם לכך שהחיים והמוות ביד הלשון. וכשאני נוקטת במילה "מוות" רחמנא לצלן כוונתי למות הנשמה. בידי הלשון כוח פגיעה אדיר בנשמת המאזין, עוד ובמיוחד בטרם היותו בעל מנגנוני הגנה מפני לשון רעה (על משקל לשון הרע, פשוטה כמשמעה).

 מגיל רך מאוד גיליתי כנראה את היחס ההדוק בין לשון למוסיקה. שכן, מגיל רך מאוד ידעתי לדקלם ספרים שלמים בעל פה, ולתחושתי לא משום שהבנתי לאשורן את מילותיהם אלא מפני שמשהו בניגונם נקלט באוזני הפנימיות וכבש אותן. עד היום, ככלות לא מעט עשורי חיים, אני מסוגלת לדקלם את אותם סיפורי ילדות מחורזים רק הודות למצלולם.

כאדם שחצה את כל חייו על גשר אהבתו הבלתי מסויגת ללשון העברית על רוב רבדיה, אני יכולה להגדירה כספר התווים הכי פתוח והכי מכיל של מוסיקת הנשמה שלי. הגדרה נוספת, ציורית יותר, רואה את הלשון כאיבר מתנועע תמיד –  טועם וחש כל העת את טעמי העולם הרגשיים והתבוניים.

 כיוצרת הודות לאהבת הלשון, מאז ומתמיד אני מזהה את הווייתי בראשית דבר כמשוררת – זאת גם אם חלילה מעתה ועד עולם לא אכתוב עוד שיר אחד. שירה במהותה היא תפיסת עולם – חתירה אינטואיטיבית ללכוד, ולו באמצעות לשון פנימית, את לוז ההוויה הלובש ופושט צורה בכל רגע. לעניין זה אמשיל את הלשון לכלי קיבול כאשר השירה היא התרכיז והתמצית המצויים בכלי הזה.

 השירה מייצגת את הזיקה העילית האולטימטיבית שבין הלשון ככלי הבעה רעיוני ורגשי לבין היסוד המוסיקלי המניע את נפשותינו – אולי כתמונת מראה ממוזערת ליקום כולו. גם כשאני כותבת פרוזה, ואפילו כשאני עורכת כתבי יד של אחרים, אוזני הפנימית כרויה בראשית דבר לאופן שבו זורמות המילים זו אל ואחר זו – כי בעיני עיקרו של ספר הוא בחותם המצלולי של הטקסט. זוהי הפרטיטורה שנועדה לאכלס באופן המיטבי עולם ומלואו.

 אני מברכת כל יום בחיי הבוגרים על מתת האל הזו של היותי יוצרת בלשון. אינני מסוגלת לדמיין את עצמי חוצה את חיי – הלא קלים ופשוטים ברובם – אלמלא גשר התרגום ללשון של זרימת הנפש החוֹוה. למדתי לזהות את גדולתה וסגוליותה של הלשון בגלל יכולתה לגעת בדייקנות, שאולי אין למעלה ממנה, בגרעין הנשמה הנסתר ומוסתר בדרך כלל מאחורי פרגוד אלוהי. לשון האל היא שבראה את העולם – ויאמר, ויהי אור – ולשון האדם מלחימה אותו הכי עמוק עם עולמו הפנימי. זאת ועוד, גם למדתי את יכולת הלשון לנבא את עתידי. כי הרי בחלקיו המשמעותיים, העתיד האישי הוא פועל יוצא של התכוונותנו אליו. וכשאני מדייקת בלשוני הפנימית, אני מייצרת את המצפן שמכוון אותי אל המגדלור שבלב ים חיי.

הלשון כיציר דינמי משתנה כל העת. מחד גיסא, זהו מקור יופייה ועושרה. מאידך גיסא, זוהי חרב פיפיות המונפת על רובדי יופי, להמירם לא אחת ברבדים יפים פחות. בהיותה של הלשון כלי אוטונומי ביד היוצר אינני רואה אותה ככלי מלחמה למטרות שימור הלשון לעצמה אלא במידה שהיא משרתת נאמנה את עולמי שלי. זאת ועוד, אני רואה לנכון שיהיה פער בין לשון הדיבור ללשון הכתוב. כך כמדומני היה מראשית ימיו של האדם כיצור מדבר וכותב. לשון כתובה אינה משקפת שפת דיבור. היא מחויבת להעביר את שפת הדיבור טרנספורמציה גם כאשר היא מחקה אותה.

 כיוצרת בשירה, בפרוזה, כעורכת ספרים וגם בהיותי מבקרת – נימוחות לשון הכתיבה וניחוחותיה הם העיקר. כך אגב לגבי חוויות רבות שאדם חווה בחייו. ככלות הכול, אין הוא זוכר לאשורם את הפרטים כי אם את הרושם שהותירו בו. כך בכתיבה. עוצמת הלשון, עושרה, ניקיונה ודייקנותה הם שמחוללים את איכות הצגות חיינו – בין אם הן מועלות על במה חיצונית או נותרות כבושות בדלת אמותינו, קרי אך ורק בעולמנו הפנימי.

על אף החשיבות העצומה שנודעת ללשון בחיי, אני גם יודעת איזה כוח יש בידי הלשון לעוות, לסלף ולחטוא למורכבות שאותה היא אמורה לאכלס ולבטא. הלשון לעולם אינה יכולה באמת לדייק. ומכאן גזרתי לחיי שניים: כנגד החתירה המתמדת לדייק באמצעות השימוש בלשון ככלי שאין שני לו בתרגום  ובנגינת העולם הפנימי האוטנטי, כך אני מועידה מקום לא פחות מכובד ומועיל לכל שבשתיקה ושלעולם לא יבוטא; לכל שבין המילים ובין השורות ובין הדפים – וזוהי אולי המוסיקה ב-ה' הידיעה. המוסיקה הצרופה. המוסיקה שאין בה ולו אות אחת. שכולה – תו!

 

מתוך ספרי "תפילת יחידה", שיראה אור ב"קיבוץ המאוחד"

 

תְּפִילַת יְחידָה

 

הָבֵא בִּי מִלִּים שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָּשָׂר,

דָם, חֶרֶב אוֹ מַמְתָּק, כִּי אִם בּוּעָה

בִּקְצֵה קַשִּׁית שֶׁל יֶלֶד כָּמֵהַּ

לְמַפָּץ גָּדוֹל, לְלֹא קוֹל,

יַפְרִיךְ בּוּעָה חֲדָשָׁה שֶׁתַּפְרִיחַ

צְחוֹק גָּדוֹל.

 

 

והיו לאחד

 

מוּסִיקַת שָׁמַיִם בְּיַד אָדָם

ומוּסִיקַת אָדָם בִּידֵי שָׁמַיִם,

וְהָיוּ לְאֶחָד.

מְטַפְּסִים וְיוֹרְדִים בָּה וּמְטַפְּסִים,

מַלְאָכִים בְּנֵי תְּמוּתָה,

לְהַעֲבִירֵנִי, הַקְּטַנָּה בַּנָּשִׁים,

הַחֲרֵבָה, בְּחָרָבָה

אֶל שְׁמֵי רַבָּא.

 

אלם

 

בִּיצַרְתִּי חֲדָרִים פְּנִימִיִּים בְּדִימוּיִים

וַחֲרוּזִים סְגוּרִים וּפְתוּחִים לְמָזוֹן

וּלְמַיִם. וְלֹא צָלְחָה דֶּרֶךְ הַפּוֹלְשִׁים

שֶׁהוּבְסוּ בְּאֵלֶם הֱיוֹתִי

מוּגֶנֶת בְּרוּחַ

אֱלוֹהִים.