בננות - בלוגים / ענת לויט / אל מול הרי שומרון – מתוך "יומנה של אישה מודרנית"
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

אל מול הרי שומרון – מתוך "יומנה של אישה מודרנית"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"איתִי תגיעי לחוף מבטחים," הבטיח דוב עוד בתחילת החברוּת. אף פעם לא ביררתי מהו אותו חוף, איך הוא נראה ומי יימצא עליו כשאגיע אליו – דוב ואני, אני עם גבר אחר או אני לבדי.

  רציתי שזה יהיה עם דוב. בשוכבי על מיטתי או על מיטתו דמיינתי את שנינו שוחים זה לצד זה כניצולי אונייה טרופה. מעלינו שמים תכולים ללא עב כחוּפה, ובתוכי טבעת-לב-דוב ששום גל לא יוכל להסירהּ.

 בכל עת שהושמעה הבטחת-דוב או שהעליתיהּ מכספת הזיכרון, ראיתי את חוף המבטחים כארץ זבת חלב ודבש לאחר ארבעים שנות מדבר. יונתן היה פרעה ודוב משה רבנו. קיוויתי להיות לו ציפורה בת יתרו – האישה שאיתו – ולא כדי שימות לבד על ראש ההר. קיוויתי שיחד ניכנס אל נחלת השם, ובה אחמם את עצמותיו הדוויות של משה-דוב בערוב ימיו.

"את אדם חזק, נוגה, רק לא כל כך יודעת ליהנות ממתנות החיים שכבר זכית לקבל." גם זאת אמר לעתים מדריכי האישי לחיים שטרם ידעתים. אכן, לדאבוני, התקשיתי לעכל וליישם בשגרת ימי את הפתגם ברוסית שהיה שגור בפיו: "אם אתה רוצה להיות מאושר, פשוט תהיה מאושר."

 

                                * * *

 

שבועות ספורים לאחר דיווח-דוב על יוזמת שכנתו פנינה לשלוח קונה אפשרית לווילה, הוא טלפן אלי לספר שאישה העונה לשם נטשה, בעלת מבטא רוסי כבד, טלפנה לנייד כשהיה בעבודה. היא אמרה ששמעה כי הוא מעוניין למכור את חווילתו. דוב חשד מיד שפנינה השליחה פצחה בשליחותה. הרי רצונו לנסות למכור את ביתו עדיין לא הופץ. כשניסה לחלץ מהמטלפנת מהיכן קיבלה את מספרו האישי, שמע גמגום והמהום. החשד באשר לשכנתו האוהדת התחזק, וכמו כן סקרנותו.

 "הזמנתי אותה לראות את הבית."

 "מה?!"

 "למה לצעוק?!" הרעים קולו.

  "למתי קבעתם?"

 "להיום. בעצם היא כבר היתה. הקדמתי לחזור מהעבודה."

 לבי היה נביא מן הזועמים שקמו לעם ישראל.

 "ו…"

 "היא כמעט בגילך וכבר סבתא לשלושה נכדים," עלץ דוב.

 "ו…"

 "נוגה, מה קרה למחט של הפטפון?! אני אספר לך הכול, אל תדאגי. תקשיבי בסבלנות. שום דבר עדיין לא קרה."

 עדיין?

הרקיע התקדר כמו לפני סופת הוריקן. רוח עזה איימה להמיט את  קירות ביתי פנימה. ייחלתי שנועה ויעל לא יתקרבו אל לב ההרס. ביקשתי עליהן שיאריכו את הנאתן מחיים זכי לבב בבתי קפה למתבגרות. לבי ניבא לי שאונס אוזנֵי נשמתי עלול להיות אכזר מאונס דינה או פילגש בגבעה.

 "כשהגעתי הביתה," המשיך דוב מחזה מתנפח, "כמה רגעים לפני השעה שבה קבעתי עם הקונה, התחלתי לעלות לקומה השנייה בשביל להחליף בגדים. פתאום ראיתי דרך החלון שיש מישהו בגינה. ירדתי לסלון, חציתי אותו, ומה אני רואה מעבר לדלת הזכוכית? באמצע הגינה עומדת ילדה-אישה, תמירה, רזה וג'ינג'ית. אישה-ילדה בלי גיל השקועה בתרגילי התעמלות. הסתכלתי כמה דקות לפני שהילדה-אישה, כמו בתוך ריקוד, הרימה בתנועה חיננית את ידיה וחשפה פופיק חמוד. הזזתי את הדלת, חייכתי ואמרתי… נחשי מה?"

 "מה…" מלמלתי בסלידה נואשת.

 "'את נראית טוב. במיוחד הפופיק.' ומה היא עונה? 'אני לא מראה אותו לאף אחד.' נו, את הרי מכירה אותי. 'אז חלמתי עליו,' אני אומר ומזמין את הגברת להיכנס ולראות את הבית. הרי בשביל זה היא באה, לא?"

 "ואז?"

 דוב חד החושים לא הבחין ברתיחתי הפנימית, על כן לא נחפז כבדרך כלל לכבות אותה. "היא מתקרבת עם חיוך קצת מסתורי ומתנצלת שלא חיכתה מחוץ לבית אלא פשוט נכנסה לגינה והרגישה תכף ומיד טוב על הדשא שלי. 'הרגשתי כאילו אני בבית,' היא אומרת לי."

 איבתי כלפי הקונה התלבתה משנייה לשנייה. הרי זאת בדיוק היתה משאלת דוב בראשית דרכנו. עיני החלו לדמוע בזוכרי את שורת מכתבו שמילאה אותי לראשונה בהבטחה הגדולה.

 

הייתי רוצה להביא אותך לבית שלי ושתרגישי פה כמו בבית.

 

 זכרתי גם את מילותיו הנדיבות –

 

תישארי כמה שתרצי.

 

 "מתי היא הלכה?" התאמצתי להידמות לחוקרת מיומנת, המפגינה  תמימות-לכאורה בעת מבחן חייה –  חקירת העבריין ששרף זה עתה את ביתה.

 "רגע, נוגה'לה, היא עוד לא ממש נכנסה. היא מתחילה לדבר על שולחן הפינג פונג שקניתי בשביל שאיתמר ישחק עם איתי. 'יש לי דרגת מסטר בטניס שולחן,' היא משוויצה. 'יש לך מעלות נוספות?' אני מתחכם. 'כן,' היא עונה ומתקרבת בתנועות חתוליות. את שומעת?"

 לא עניתי. גרוני בלע איום ברצח.

 דוב התחרש לשתיקתי והוסיף לדבר לעצמו, "'אני דוקטור בביולוגיה,' היא אומרת. 'סיימתי את אוניברסיטת מוסקבה. בעלי לשעבר פרופסור בפיזיקה. מומחה בחקר חלל. הבת שלי מסיימת השנה דוקטורט במתמטיקה."

"ז-ו-נ-ה!" צווחתי וטרקתי את שפופרת הטלפון.

 

                        * * *

 

שלושה ימים לפני כן הוזמנתי לבית חברתי רחל. אותה רחל שהזהירה אי אז מפגיעה אנושה של דוב בנשמתי העדינה. במהלך ביקור הערב הציעה קפה משובח, עוגיות בריאוּת וצפייה משותפת בסרט ז'יל וג'ים.  צפיתי בו פעם אחת לפני שנים. רחל צפתה בו שלוש פעמים ולא שבעה.

 "רק את זה עוד לא חווית עם החבר היקר שלך," אמרה בתום הרצת כתוביות הפתיחה.

 "מה?" תהיתי, עיני במסך הטלוויזיה.

 "שלישייה. זה הכי נורא שיש."

 לא אמרתי מילה עד למשפטי הפנינה של ג'ים. אז ביקשתי מרחל שתעצור את ההקרנה ותביא עט ונייר כדי שאחקוק אותם. 

    

אני חושב כמוך שבאהבה אין זוג אידיאלי. די אם נסתכל סביבנו. רצית ליצור משהו טוב יותר בסירובך להיכנע לצביעות. רצית להמציא את האהבה אבל חלוצים חייבים להיות צנועים, ללא אגואיזם.

 

"מאז שאני עם דוב נעשיתי אנוכית נורא – במיוחד עם הילדות ולפעמים גם איתו," צייצתי מהורהרת על רקע הסרט.

 רחל עצרה פעם נוספת את ההקרנה. "מה שמעתי?! את אנוכית, נוגה? לפי מה שאת מספרת על ההיקרעות שלך בין הבתים, על הסירים שעוברים ביניהם ועל ערימות הכלים שהדוב משאיר לך, את ממש גיבורה. אני לא הייתי ככה עם שום גבר. חכי לסוף הסרט. אני מקווה למענך שתיכנס עוד אישה לחיי הדוב שלך. אולי אז תפנימי סופסוף מיהו ומהו גבר."

 

                                * * *

 

למחרת ביקור נטשה הגעתי לווילה. עוד לפני שדוב הריח את צווארי לוודא שבוּשם כראוי, התחלתי אני לרחרח.

 "מה קורה?" היתמם.

 "כלום," היתממתי באיבה.

 התיישבתי על יד שולחן האוכל. דוב התיישב מולי.

 "את מתוחה. אני לא אוהב את זה. רוצה לאכול או לשתות?"

 "תספר את ההמשך."

 "של מה?"

 "של הביקור אתמול."

 "מזה את מוטרדת?"

 הייתי מוטרפת. 

 "את זוכרת איפה קטעת אותי?"

 זכרתי בהחלט. במקום לטרוח לענות עמלתי על התרוקנות מפחד ומקנאה שיקוממו וימנעו האזנה לסיום הפרק הראשון בסאגה.

התברר שגם דוב היטיב לזכור. "נו, מה אני אגיד לך. אם לא היה באישה הזאת משהו מיוחד, לא הייתי בכלל מדבר איתך עליה. הייתי שוכח אותה מיד אחרי הביקור."

 לצערי, הבנתי שאין סיכוי שאת זאת הוא ישכח.

 "את יודעת, ברוסיה, בזמני," אימץ קול של מספר עממי, "יהודים לא יכלו להתקבל לפקולטה שבה הנטשה הזאת למדה. גם לנשים לא הרשו ללמוד שם. מה עוד היא סיפרה?"

 הטון האדיש היה שייך לדוב לא מוכר, שהמשיך, "היא אפילו סיימה את הלימודים שלה בהצטיינות. 'כמה נשים למדו איתך?' התעניינתי. ומה היא ענתה? 'הייתי יחידה.' ומה אני אומר בצחוק? 'אני מבין שאת גאון בחצאית.' היא הגיבה מיד, 'אני לא לובשת חצאיות. רק מכנסיים.' משחקת איתי פינג פונג, אז אני מנחית – 'את גאון עם פופיק די מרשים.'"

  סופסוף דוב הודה, אמנם בטון המלגלג, כי הרגיש שנטשה רצתה מסיבה עלומה להרשים אותו.

 "פתיינית-על זאת הגדרה מאוד עדינה בשבילה," רציתי לומר. נמנעתי מחמת החשש שאשמע הכחשה נמרצת.

 "אני חייב להודות שהיא הצליחה במשימה," אמר ופצח בתיאור נלהב איך עלה עם המתחזה-לְקונה אל הקומה השנייה לעבור יחד בין החדרים הריקים ברובם. שחזרתי בדומייה ובנשימה עצורה איך הוּבלתי  אני בין חדרי הווילה, בביקורי הראשון בה.

 "שמתי לב שהיא הולכת אחרי בלי לגלות עניין אמיתי בחדרים. כשירדנו לקומה הראשונה והתיישבנו במטבח היא אמרה שהבית מוצא חן בעיניה, שהאדריכל שתכנן אותו יוצא מהכלל, ושהיא לא מבינה למה בכלל אני מעוניין למכור. משום מה הרגשתי די חופשי איתה," התוודה בלי בושה. "הודיתי שאני אוהב מאוד את הבית ושבניתי אותו כמעט במו ידי, רק שעכשיו אני חי לבד. הילדים גדלו ולכל אחד יש חיים משלו. אותך לא הזכרתי. זה אישי מדי."

 סחרחורת איומה תקפה אותי ככל שדוב הרגיש חופשי לשתף בחוויית ההיכרות המרנינה. כשחקן שאינו מודע לקהלו, תיאר איך התיישבה נטשה בכיסאי וביקשה שיכין למענה ספל קפה. אפילו העזה לשאול אם יש לו קרקר. הוא שאל אם להכין טוסט. היא סירבה ושלחה מבט געגוע אל הפופיק המוסתר מן העין.

 "היה ברור שאין לה כוונה ללכת בזמן הקרוב. הכנתי אספרסו לשנינו, התיישבתי מולה, ושאלתי מה עוד היא רוצה. היא צחקה והסתכלה על התקרה. ניחשתי שהיא רוצה הכול, אבל לא הייתי בטוח שתוכל לקבל."

 חיוך פּתן עטה את פני דוב מלוא רוחבם. כף ידו החמה על כף ידי הצפודה היתה גלגל הצלה שלא נופח דיו. לא שאלתי –  "הכול?" גם לא מצאתי טעם לתהות מה הוצפן במילותיו – "לא הייתי בטוח…" הרכנתי ראשי, אבֵלה על עצמי, וביקשתי בלחש כוס מים.

 "לא קפה?"

 "מים."

 דוב קם והניח לפני כוס מים צוננים. הטלפון צלצל. "זאת בטח מרים," אמר, הפנה לי גב והחל ללכת אל המכשיר השחור.

 "זאת היא," לחשתי לעצמי.

 "מי?" הוא שמע והביט בי בפני תם.

 גמעתי מהמים בלגימות קטנטנות. הם היו אמורים לכבות את להט גרוני כשדוב דיבר ארוכות – לא ידעתי עם מי. חבל שלא הצלחתי ללמוד מעט רוסית.

"צדקת," בישר כשחזר אלי. "זאת היתה נטשה. היא חשבה על רכישת הבית והגיעה למסקנה שהוא גדול ויקר מדי בשביל המשפחה שלה. אגב, אתמול שאלתי אם היא הגיעה דרך פנינה. היא שאלה 'מי זאת פנינה?' והסברתי. 'אין לי מושג על מי אתה מדבר.' זה מה שאמרה. סיפרה על חבר לעבודה שיודע שהיא מחפשת בית. אמר ששמע על הבית שלי מחבר שעובד איתי. כיוון שלא זכרה את שמו אני לא יכול לברר. לא יודע, משהו בסיפור לא לגמרי משכנע. מצד שני, למה לה לשקר? אישה קצת מוזרה…"

 רציתי לצרוח שוב מלוא גרוני, וכחכחתי במאמץ נואש להירגע.

 "את יודעת, נוגה'לה, כששתינו קפה התעניינתי למה היא רוצה בית גדול לה ולבתה, לבעל של הבת ולנכדים. היא סיפרה שכולם מתכננים לגור יחד. אמרתי, 'אני לא רואה משהו לא טבעי בכך שאישה בת ארבעים ושמונה, גרושה' – היא דיווחה על זה כשהכנתי הקפה – 'תרצה למצוא יום אחד חבר ותגור איתו.' היא לא הגיבה, והרכינה ראש כאילו התביישה להביט לי בעיניים. אחר כך השתרר שקט ארוך."

  דקת דומייה ביני לבין דוב נסתיימה בשאלה, "את יודעת בשביל מה היא טלפנה עכשיו?"

 "אמרת. לעדכן שהבית לא מתאים לה."

 "היא רוצה עזרה. יש דירה שהיא רוצה לקנות. הרבה יותר קטנה מהבית הזה. כיוון שהתרשמה מיכולת הבנייה שלי היא תשמח אם אבוא לאתר הבנייה לחוות דעה ולייעץ."

 "אז קבעת איתה," אמרתי בקול צחיח כשל ניצולה מעל הריסות בית שחרב.

 "מחר בהפסקת צהריים היא תבוא לאסוף אותי מהעבודה. מה קורה, נוגה? את נראית כאילו תכף תתעלפי. את לא סומכת עלי? אם תגידי שלא, אין טעם שאת ואני נמשיך. האישה הזאת כנראה די בודדה. אולי כדאי שאפגיש ביניכן. תוכלו להיות חברות."

 

                                * * *

 

נטשה ואני יכולנו אולי להפוך לחברות טובות אלמלא עדכון-דוב למחרת. אחרי שעות ארוכות של דממת אלחוט ענה מביתו, התנצל מיד על הנייד הסגור ונחפז לירות טענת נגד –  "אני הרי מכיר אותך. לוּ השארתי נייד פתוח היית משגעת בלי הצדקה. לפני שנסעתי לאתר הבנייה הייתי חייב לעבוד בשקט, לא?"

"אז נסעת."

 "ברור. כשאני מבטיח אני מקיים. את יודעת."

"כן," אמרתי מעמקי בור שחור.

 דעתי הוסחה בגלל נועה ויעל שהחלו לשיר בקולי קולות. בדרך כלל שירתן משמחת אותי, אך לא בעת הזאת. התאפקתי מלבקש שיחדלו מהזמרה, והצטערתי שאיני מצוידת באטמי אוזניים. נחפזתי לנעול את דלת חדרי בסיבוב מפתח כפול, הצמדתי את פני לחלון המוגף ובהיתי בעוברי האורח השאננים בעוד דוב מאריך בתיאור היום המפרך שעבר עליו.

 בצהרי אותו יום המתינה לו מכונית אדומה חדשה. דוב שיער שהפרופסור ויתר עליה למען שחרורו מאישה שלבטח הציקה לו עד בלי די. "הנטשה הזאת נראית לי בסך הכול די אומללה," מצא למענה שם תואר נוסף. עילה להמשך הקשר ביניהם. "את, נוגה, אישה חזקה. נלחמת, נאבקת. בסך הכול אוהבת בני אדם. האישה הזאת מזכירה אותך, אבל היא גם שונה ממך לגמרי. היא מבולבלת כמוך, אבל אין בה שום אמון בבני אדם – ובעיקר לא בעצמה. כמה שעות איתה לימדו אותי מיהי מאחורי הפופיק. אישה אבודה. רוצה לשמוע מה היה באתר?"

  בהחלט הייתי חייבת לדעת כל שניית דוב-נטשה. דוב לא ידע על נטיפי דמעותי כשתיאר איך הוסע אחר כבוד אל אזור הצופה על הרי שומרון. אז גילתה הנהגת שעוד לפני בואה לווילה חתמה על חוזה רכישה של הדירה אליה היו פניהם מועדות.

 "אז למה בכלל היא הגיעה אליך?" שאלתי בקול הגווייה.

 "גם אני שאלתי את עצמי," ענה דוב המהורהר. "אין לי מושג ואולי גם לא יהיה. כשאראה את פנינה אשאל מה קורה עם האישה שהיא דיברה עליה. אולי בכל זאת מדובר באותה אחת. בכל מקרה, אני חושב שהנטשה הזאת שקרנית פתולוגית. לא מבחינה בין אמת לשקר. אגב, אני כבר בכלל לא בטוח בהצטיינות שלה במוסקבה. במהלך הנסיעה אפילו הזהרתי אותה. את יודעת למה, נוגה. אני הרי שונא שאנשים אינם דוברים אמת. אמרתי לה, 'תדעי שיש לי זיכרון של תיאורטיקן. את צריכה לחשוב טוב טוב לפני שאת מדברת. תבחרי מילים בקפידה, כי אני זוכר כל דבר שנאמר.'"

 "איך היא הגיבה?" נאחזתי בדברי הביקורת כבקש שאולי יקים חזית זוגית להדיפת נשים מסייטות.

 "היא העמידה פנים שאינה הבינה על מה אני מדבר ואמרה כי היא בסך הכול רוצה ייעוץ חד-פעמי לגבי דירה שרכשה לאירוח המשפחה והחברים. גם נוף יפה חשוב לה. יש שם באמת נוף מדהים של הרי שומרון. 'אבל מהדירה שלי לא רואים כלום,' התלוננה לפני שהגענו. 'צוק לפני המרפסת חוסם את כל הנוף. חוץ מזה, אמרו שבדירה  יש ארבעה חדרים, אבל לא גילו שחדר אחד חשוך, קטן ומחניק כמו מרתף.'"

 ומה התגלה כשהיועץ והנועצת הגיעו לאתר הבנייה?

 "היא הכניסה אותי לאחת הדירות. מהמרפסת באמת נשקף צוק מכוער. ואז פתאום היא הוציאה מהתיק חוזה רכישה. הסתכלתי ונדהמתי. התחלתי אפילו לשיר. 'נעלה קומה,' שאגתי משמחה. הובלתי אותה לדירה מעל. ממנה באמת אפשר היה לראות נוף נפלא. 'זאת הדירה שלך. את פשוט לא יודעת לקרוא חוזה. אם תלמדי את זה, תוכלי להאמין גם בבני אדם.'"

 אל מול ההרים אדירי ההוד, לפתע פתאום התקרבה נטשה אל דוב, נצמדה אליו בגופה עד שהתמזגו לאחד. ידו גלשה אל גבה וירדה ללטף את עצם זנבה. כשהחזיר את ידו נעלמה הקרבה המפתיעה.

"למה חיבקת אותי?' שאלתי אותה. 'הרי לא עשיתי כלום בשביל זה. בסך הכול הראיתי לך מה היה שלך מההתחלה.' ומה היא ענתה לי, נוגה'לה? 'אני לא יודעת מה קרה לי. לרגע זה לא הייתי אני.'"

 "אני לא יכולה לשמוע יותר. זה לא הייתי אני… זה לא הייתי אני… מי זאת היתה אם לא היא?!"

 אולי הנחש השיא אותה?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

2 תגובות

  1. בוקר טוב, אילה. הפרק הזה יוקדש השבת לכבודך בתודה על הצעתך/בקשתך שאפרסם פרק כמתאבן. אגב, ב-31 במארס (תוכלי למצוא בארכיון של הבלוג שלי) פרסמתי פרק נוסף בשם "מה נשתנה הלילה הזה". שם הפוסט "מה נשתנה הלילה הזה על פי נוגה". מקווה שהמטעם יערב לחך עד כדי יצירת רצון לרכוש את עוללות נוגה ודוב בשלמותן.

  2. נורית פרי

    מצטרפת להמלצה לקרוא את הספר. אני קראתי ואהבתי…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לענת לויט