בננות - בלוגים / / אכזר מכול גורל הספר
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

אכזר מכול גורל הספר

 

 

בשבוע הספר העברי שנפתח אתמול ישתתפו השנה שניים מילדי. בן ובת. הרומן שלי "יומנה של אישה מודרנית" (כינרת זב"מ) וספר השירה שלי "עירומה על גב סוס במונגוליה" (הקיבוץ המאוחד). אני, כהורה מלווה אוהב ומסור ודואב, דאגתי להארכת חייהם ולו לעוד שבוע. אינני מאותם יוצרים נאיביים ורומנטיים המאמינים שספר שאינו נפתח קיים לעצמו. ספר שאיש לא פותח אותו כדי לצלול אל עולמו – הוא ספר מת! גם רוחו של המת קיימת כשגווייתו נטמנת באדמה. אך לאלו שבחיים אין כל מושג לגבי הרוח הזו בהתקיימותה לעצמה.

 ומכאן אנא קראו כל שאכתוב כדבר מה שהוא בחזקת דוגמה – דוגמה או דוגמנית המייצגת גורלו של כמעט כל ספר עברי הרואה אור בשנים האחרונות. כמי שחיה את עולם ייצור הספר מבפנים זה שני עשורים יש לי "הזכות" המפוקפקת לומר משהו בעניין זריקת האבנים המתמדת על רשתות המכירה הגדולות צומת וסטימצקי. לא רק בהן אשם יצירת בית הקברות ההמוני לספרים רעננים שמתים כמעט עם בואם לאוויר העולם.

 דמיינו לעצמכם מסעדה, גדולה ככל שתהיה, שבכל יום מתווספים לתפריטה עשרות מאכלים חדשים. נו, מה יקרה? המאכלים שהומצאו אך אתמול פשוט ייגנזו עוד לפני שממש למדו הסועדים להכירם ולעמוד על טבעם ולהתענג עליהם. פשוט אי אפשר להציג מצאי כזה של מאכלים לסועד. אין מקום! פשוט ואיום.

 ונחזור לשני ילדי. על הבת – שירה, אין הרבה מה להרחיב. כבר שנים אף משורר אינו חולם אפילו שרבבות יצבאו על דפי ספרו – כמו ברוסיה של פעם (בשום אופן לא כיום, גם לא שם) – וידקלמו את שורותיו.

 באשר לרומן שלי "יומנה של אישה מודרנית", כהורה מלווה שהציבה מצלמה נסתרת בגנון שבו שהה בני זה שנה וחצי בדיוק, מתוך תקווה קלושה מאוד לגדול ולהתפתח ולהיפתח אל העולם, אלו ממצאי: הספר הכה יקר לי, שנכתב מדם נשמתי כשנתיים וחצי תמימות, נעלם תוך חודשיים-שלושה מרוב חנויות סטימצקי. למה? כי פשוט הוא לא זכה מלכתחילה להימכר במבצע. ואין מה לעשות – ספר שעם הופעתו אינו במבצע – ימיו כאפס. בחנויות צומת הוא נכנס מיד לסדרת מבצעים – ובזכותם, בעיקר בזכותם הוא נמכר במהלך שלושת רבעי השנה הראשונה בכאלפיים עותקים. יש שיאמרו – לא מספר זניח בימינו.

 אני אומרת – ולא משום תאוותנות יתר חוצפתית – ספר שאינו זוכה להמריא עם הופעתו ולזכות בכתר רב-מכר (איך זה קורה גם את זאת אני מיטיבה לדעת, וזה לא בהכרח בגלל איכות…), לא חשוב כמה מאות ימכור בחודשי חייו הראשונים, ככלותם יחזור למחסני ההוצאה והלך עליו, או בלשון גבוהה מעט יותר – חרב עולמו.

 ולמה יחזור "הרך" לאפלולית המחסן? מהסיבה הכי הכי טריוויאלית, ואפילו מובנת אם כי כואבת ביותר – פשוט אין בשבילו מקום! שהרי מאז ראה אור כבר יצאו עוד עשרות ואולי מאות ספרים חדשים משלל הוצאות ואף הם חפצים בזכות קיום רגעית…

 אז כן, חרף הביקורות המצוינות שזכה בהן "יומנה של אישה מודרנית" ועל אף שנמכר לא רע תוך פרק זמן קצר, הוא כבר חודשים ארוכים פשוט לא קיים בחנויות. וכאמור, לא קיים, פירושו לא קיים לא קיים לא קיים.

 וזאת לכמעט סיום: כעבור שנה וחצי מיום הופעתו של "יומנה של אישה מודרנית" התברר לתדהמתי – כן כן אפילו אני הופתעתי בלשון המעטה חרף כל הידע המייאש שכבר צברתי – כי ספר "עתיק" בן שנה וחצי לא בהכרח (בלשון המעטה) שיוצג בדוכני שבוע הספר. עיקרון "אין המקום" חל כמובן גם ואף יותר בדוכני העץ הארוכים והצרים להכיל את רוח הזמן והזמניות. אז טוב שיש בי עדיין כוח להיות עם היד על דופק ספרי אלה לפני שארים ידי נפש ואחתום עליהם במו ידי חרוצות הצער את הגולל.

 ושתי נקודות לסיום: זה חודשים אני שומעת מלא מעט יוצרים שדי, נמאס להם לכתוב. אין בשביל מה. אני בהחלט מבינה אותם ומחזקת אותם בייאושם. אין שום היגיון בריא בלכלות שנות חיים יקרות בכתיבת יצירה כשברור שהסיכויים שתתקיים בעולם הזה מעבר לחודשים מועטים הם קלושים. אדם לעולם אינו כותב רק לעצמו (אם זה היה כך לא היו רואים אור כתביו) ו… אדם החי בצינוק ללא מגע אדם דינו מוות פנימי!

 ואחרון, השבוע צפיתי בכתבה חדשותית לקראת שבוע הספר שבה יכולתי מאוד להתנחם. בסיומה נאמר שכיום גם את ספריו של אחד מגדולי סופרי ישראל – מר מאני א.ב. יהושע – אי אפשר להשיג בכל חנות ספרים. וזה בלשון המעטה. בחו"ל ובשפות שאינן עברית יהא קל אולי יותר להשיג את ספרי המאסטרו. אז כן, צרת רבים היא בהחלט לפעמים נחמה לא לטיפשים – כי אם לכואבים, הנדונים לגסיסה איטית ואכזרית מעין כמוה –  ואפילו יהא אורכה של נחמה זו שעה.   

 

 

 

 

21 תגובות

  1. גיורא פישר

    בוקר טוב ענת
    כיוון שפתחת בנימה מפוקחת ומיואשת כאחת. אני מביע את הזדהותי עם תחושותייך, שלך ושל הסופרים האחרים.
    כפי שציינת, בנושא השירה אף אחד לא מטפח אשליות. אבל בנושא הפרוזה..?
    אני מביט במוסף "ספרים" של "הארץ". שם מופיעה מדי שבוע סקירה של הספרים החדשים, ספרי מקור ותרגום. עשרות ספרים חדשים מדי שבוע! כשאני רואה את הרשימה הזו, אני נזכר בך ובחברי הסופרים, ומבין: לא חשוב עד כמה תהיו טובים, בים הזה, אבוד לכם מראש!
    יש הבדל גדול בין כתיבת שירה לפרוזה. כתיבת שירה, אינה רציפה. אתה לא מקדיש לה שעות ארוכות מדי יום לאורך חודשים. יש הפוגות, לעתים מאד ארוכות בין שיר לשיר. להיות סופר זה להיות מחויב יום וליל לפרויקט שרוב הסיכויים שלו הם לא לזכות כלל להתייחסות.
    מה הפתרון, מי אשם?
    אף אחד. זה המקרה הקלאסי שבו (רפתן, או לא רפתן?) הפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה ומסוגל לינוק.

    • כיוצרת בעלת שני כובעים אעיד כי קלטת וביטאת בדייקנות "מחרידה" את ההבדל המהותי ליוצר בין כתיבת שיר לכתיבת רומן. הבדל של איכות חיים יומיומית. ועכשיו אגלה עוד משהו מהיותי דוגמנית במסע. בניגוד למצבו של אדם המבקש לשפר את חייו על ידי רחמנא לצלן גלות לארץ אחרת. "גלות הסופר" מארצו לארצות נכר אינה אפשרית כיום. אתה יודע למה? כי הפרמטר הראשון לרכישת ספר לתרגום בעולם הוא… האם במכורתו היה רב מכר. למזלי, הסוכנת שעמלה למען מכירת "יומנה" בעולם מכירה היטב מה קורה כאן, וזה בשבילה לא פרמטר להחלטה להרים ידיים מראש.

  2. שמעון מרמלשטיין

    למה את כל כך אכזרית?

    דווקא עכשיו.ענת. שעוד השנה יצא ספר פרוזה ואחריו גם ספר שירה שלי?
    תני לי תקווה שלא אבלע. אשרוד. שאפציע כמו שחר חדש (זה לא שם של טיל או מבצע צה"לי?) שאפתיע את כל העולם (בין צומת מסובים לפרדס כץ) לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. אבל בכל זאת.
    התקווה מתה אחרונה.

    אתמול עליתי עם א.ב. במעלית. היו איתו שישה ילדים קטנים. אמרתי לו כל הכבוד. הנכדים שלך ממלאים את כל העולם.
    הוא צחק. אמר. לא כולם. לא כולם.

    שאלתי אותו. מה אומרים במקרה שלו. בהצלחה? זה קצת מצחיק. כי הוא כבר הצליח מעל ומעבר.
    הוא אמר זה אף פעם לא יזיק. אז אחלתי לו בהצלחה. בשבוע הספר ובכלל. בעולם היצירה.

    • גיורא פישר

      שמעון
      אתה תצליח, אין ספק
      לכן אנחנו צריכים להיפגש במהרה, כי בשנה הבאה תהיה כל כך חשוב שלא תרצה להיפגש עם איכר פשוט כמוני.
      ובקשר לא.ב. יש לו אצלי פינה חמה:
      כשיצא הספר שלי, הוא קרא בטלוויזיה שיר מהספר, ודיבר בשבחו. (לא ראיתי, אך עדים מהימנים סיפרו לי).
      הוא גם שלח לי לאחר מכן מכתב נפלא.

      • גיורא, לא היית מציעה לך לכתוב דברים שהגשמתם אינם בחזקת יכולתך. ולשמעון, אני בכלל לא אכזרית. אספר לך משהו אישי. ערב יציאתו לאור של הרומן שלי (אגב כבר רכשת?) נועה מנהיים הנפלאה האחראית על הפרוזה העברית בכינרת זבמ נפגשה איתי בבית קפה. ואז היא שאלה: ענת מתי יצא לאור ספרך הקודם? חשבתי על ניקול ופייר שיצא עשור קודם בידיעות. על חובה לבוא בלבוש אלגנטי שיצא חמש שנים לפני כן לא חשבתי כי לו ממילא לא היה סיכוי לכבוש עולם כי יצא בגוונים. ואז נועה אמרה בחיוך אוהב משפט אחד: הרבה דברים השתנו בעשור הזה. נא לא לבנות שום ציפיות. ולהגיד לך משהו? זה מה שחיזק והחזיק אותי בכל חודשי לאחר הופעת הספר. זו לא בעיה אישית נגדי… זה לא שאותי לא אוהבים. זה לא שספרי לא ראוי. פשוט צריך לקרות נס אדיר כדי שהמוני ישראל יפתחו אותו. רק יפתחו… והנס בינתיים לא קרה, אבל תקנה אולי תפתח מחדש את שערי שמים:)

        • ועוד דבר, לגבי שכנך בולי… רק לאחרונה שמעתי שגם לו היו לא מעט אכזבות – דווקא בחול. כאן הוא פרה קדושה. המצב בחו"ל עלב גם בו. אבל… לא כולם ימהרו לגלות לך את כל האמת העגומה

          • שמעון מרמלשטיין

            אני בטח לא אגלה לו.

            יש לך גם רומן
            וגם ספר שירה שיצאו ביחד?

            תתני לי פרטים.
            שלא אתבלבל.

            ביום ב' אני אפגוש את גיורא בדוכן של עם עובד.
            אין לי מושג איפה הדוכן נמצא. בכיכר מלכי ישראל?

            אני מציע שתבואי לשם. למדוד את עוצמת הנשיכה של הזמן. אפשר יהיה לקנות שם ספר שלך?
            או שזה צריך להיות דרך חנויות הספרים?

          • מה שלא תגלה לו הוא יודע ולא מגלה לך, אז אל תגלה לו שאתה יודע. אני לשבוע הספר לא הגעתי גם כשיצא לאור ספרי, מטעמי בריאות הנפש. בהחלט תוכל לנצל את המפגש עם גיורא ולהיפגש איתי באופן וירטואלי (על פי התכנון הראשוני). חפש את דוכן כינרת זב"מ ושם יהיה הפרוזה "יומנה של אישה מודרנית" – בהנחה! ואז בדוכן הקיבוץ המאוחד תמצא את "עירומה על גב סוס במונגוליה" ספר שירי בהנחה! ואז תבוא לביתי ותקבל הקדשה חמה וחינמית לחלוטין+כוס קפה או ערק או יין או מה שתבחר.

          • וכן שבוע הספר התל אביב חזר מפארק הירקון לכיכר מלכי ישראל או כיכר רבין בעצם.

          • שמעון מרמלשטיין

            טוב. אקנה.

            רק אני לא מקבל תשובה פשוטה. זה בכיכר רבין/מלכי ישראל?

            גיורא הציע שנשתה אחרי זה.
            אז את תצטרכי לזחול החוצה. לעבר האנדרטה של תומרקין.

          • הצעתו של גיורא נעימה
            ואנינה
            רק שאני לא טובה בהגעה לסביבה הומה
            אם תרצו שלישייה תצטרכו להגיע לרחובי השקט
            ואם לא אז תתייחדו בכיכר
            ואיתי
            בפעם אחרת

      • שמעון מרמלשטיין

        אתה באמת מתכוון לכך?
        אני סקפטי . כמו שאומר ההוא בפרסומות.
        סקפטי לחלוטין. בכל העסק הזה של בריאת העולם. ובכתיבה כנגזרת מכך.

        ומאיכר פשוט התחילה מהפכת האיכרים בסין.
        (אני הייתי שם ללבות את האש ולגזור קופונים … סלק, כרוב, חיטה, שעורה וכוסברה)

        אני אמסור לא.ב. ד"ש מג.פ.
        אני כמובן לא מדבר איתו על הכתיבה שלי. יש גבול לכמה נמוך אני יכול לרדת.

        להתראות בכיכר (אם זה שם בכלל).

        • גיורא פישר

          היי שמעון
          אל תמסור לו ד"ש, הוא יהיה במבוכה, הוא בטח לא יזכור, זה היה לפני ארבע שנים. בכל אופן ,אני שומר אצלי את המכתב. אראה לך בהזדמנות.
          האם אני באמת מתכוון לכך? (להצלחה גדולה), לא ,אני לא מתכוון, אני סתם בחור טוב ומילים (בבלוג) זולות. זה לא אומר שאני לא חושב שמגיע. אני באמת חושב. ולמען האמת, במחשבה שניה אני חושב שיש סיכוי!
          להתראות ביום שני
          גיורא

          • שמעון מרמלשטיין

            אל תדאג. גיורא. לא התכוונתי למסור לו. מהסיבות שציינת.
            לכיכר, לעומת זאת, אני מתכוון להגיע.

            בפעם האחרונה שהייתי שם היה קהל גדול.
            400000 בזמו מלחמת לבנון. וקראו לה כיכר המלכים.
            וכשהסתיימו הנאומים. התקרבתי לבריכה ומעל ראשי האנשים הטסתי את אות המלחמה לתוך המים.
            מה שנקרא תשליך. על עוונות ומעשים רעים שאין להם כפרה.

  3. ארז פודולי

    יש לי חבר עם כישרון כתיבה מופלא, איש תרבות, איש ספר. לא: איש לא שמע עליו (לפחות לא כסופר/משורר. למעשה הוא אישיות די ידועה בציבוריות הישראלית).
    פעם אחת ביקשתי ממנו לקרוא דברים שכתב והוא סירב. והסביר לי גם שלא יפרסם:
    "מישהו צריך גם לקרוא" הוא אמר.
    ואולי כולנו צריכים לשאול את עצמנו כמה זמן אנחנו משקיעים בקריאה. אני חושב שמה שהשתנה באופן דרמטי עם השנים הוא בעיקר המשקל היחסי בין אוכלוסיית הכותבים והקוראים.

    • חברך קצת סטרילי לתחושתי. איזה מין טיעון זה? אפשר גם לקרוא וגם לפרסם. הבעיה אחרת. לא כל הכותבים יודעים מהי יצירת ספרות. אולי באמת כי חדלו לקרוא יצירות ספרות – ואולי כי באמת הכתיבה עונה על צרכים ודחפים לאו דווקא אמנותיים.

      • ענת יש יותר מדי כותבים פחות מדי קוראים כל אדם שני כותב ספר
        כל דם שני הופך בעיני עצמו למשורר הקלות הבלתי נסבלת של היד על המקלדת
        השוק מוצף מבינה את החבר המוכשר של ארז
        מי יקרא
        עצוב

        • צ"ל -כל אדם שני ולא כפי שנכתב למעלה

          • בכול אשמה המקלדת. אין ספק שאילו כל כותבי הספרים היו נדרשים להדפיס את כתב היד במכונת כתיבה או חמור מזה לכתוב בעט נובע או ציפורן – היינו חוזרים באחת לימיה הטובים של הספרות. סלקציה טבעית. המחשב מוליך שולל ויוצר אשליות. בכך אני מסכימה איתך. לגבי חברו של ארז כדוגמה לתופעה אנושית – עדיין אינני מבינה את סיבתו הקשורה בצורך בקיום קוראים. איכשהו לא משכנע…

          • אולי בעצם זה מעורר קנאה. אדם הכותב למגרה. מסירה את הכובע. על החתום ענת ההפכפכה

  4. איילה שוורצמן

    היי ענת, ניסיתי לחפש בגוגל קטע או פרק מהרומאן שלך, יומנה של אישה מודרנית – לא מצאתי. אם היה דיגום מהטקסט יכולתי להחליט אם רוצה לקנות. אולי כדאי להעלות קישור כזה? מקובל מאוד (באמזון כל ספר מקבל כמה עמודים להצגה).

    בהצלחה

השאר תגובה ל גיורא פישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט