פגישה-חצי-פגישה עם רחל

לפני ימים אחדים קמה לעינַי לתחייה רחל בלובשטיין, המשוררת הנפלאה שלנו. זה קרה הודות לפרסום מכתבים שכתבה רחל לחברתה היחידה כנראה, שולמית קלוגאי, אחותו של הנשיא יצחק בן צבי – המכונה שו – בהיותה קרובה למותה ממחלת השחפת לפני שמונים ושתיים שנה.

 מכתבים אישיים אינם כמו שיר אשר במיטבו רב בו הנסתר על הגלוי, ואין הוא – ואפילו מוטב שלא יהיה – בבחינת עדות או כמין מסמך, המתעד את חייו האישיים של כותבו. שלא כן מכתבים אישיים חושפניים, שמלכתחילה וככלות הכול נכתבו שלא על מנת שיתפרסמו ברבים.

 מתוך מכתביה של רחל שבתי וראיתי אותה חיה את חייה האמיתיים – בבדידות, באומללות רבה, ובעיקר בבלי דעת איזו סלב היא תהיה שנים ארוכות ארוכות לאחר שכבר לא תוכל ליהנות מכך.

 ותהיתי, ולא בפעם הראשונה בחיי, איזה ערך ציני יש לתהילתו ולאהבתו של קהל עצום ורב כלפי משוררת כרחל, שכל זה בא לה לאחר מותה שלאחר חיים כשלה?!

 וניסיתי לשים את עצמי במקומה של רחל ולנסות להשיב במקומה על השאלה, שלי יש תשובה אחת עליה.

 אילו אפשרו לרחל לבחור בין תהילתה שלאחר מותה לבין חיים אחרים מאלו שהיו לה – מה הייתה בחירתה?

האם הייתה גם היא סבורה, כי החיים החד פעמיים בעולם הזה – חיינו גופא – הם היצירה הכי הכי חשובה לחיותם, ומוטב שיהיו בשמחה גדולה ואפילו במחיר הוויתור על כתיבת שירה?!

 יש גם משהו מעצבן ואפילו מקאברי באותה ראייה רומנטית פוסט מורטם, ולא באמת אמפאטית, הקיימת לגבי יוצר שמת בבדידות אומללה – ראייה העוטפת את מצוקתו וכאביו בחייו במין צלופן-מוות מרשרש עם ריח מתקתק של כורח ענוֹג. שהרי איזהו משורר שיכתוב שירים נפלאים בהיותו מאושר?! משמע, חייו הכרח להם שיהיו כאב וצער כשל קורבן תמים על מזבח העשרתה של התרבות האנושית לדורותיה.      

"התרגשות מיוחדת שולטת באדם כשהוא פותח את תיבתו במפתח הקטנטן, העשוי לדבר, ומוציא… ואולם עדיין לא הוצאתי מאומה, כי מי יכתוב לי, ולמי נחוצה 'פלפלית זקנה' שכמותי?" כותבת רחל והיא רק בת כארבעים, אדם ככל האדם, שצרכיה טריוויאליים לחלוטין – ואפילו בריאים.

 במכתב אחר היא מלינה  על שכל מכריה נטשוה לאנחות. ובאשר לכך תהיתי עד כמה כתיבת שירים, נפלאים ככל שיהיו, אינה עושה הנחות לכותביהם בעיני הבריות המקורבות על באמת ליוצר המוכשר.

ובסיומה של פגישה-חצי-פגישה הזויה לגמרי עם רחל, שאלתי אותה האם זה בכלל בסדר מבחינתה שניתן פומבי למכתביה האישיים – ועוד לפני שתוכל להשיב, אולי וכנראה במורת רוח, אמרתי לה בחיוך מנחם: רחל היקרה, אילו חיית עמנו כיום, אולי באמת לא היו הדברים אצלך מעולם כפי שהיו – ובמקום להשכים אל מול פני הכנרת ולמצוא עצמך מורחקת ממנה בעוון מחלתך על ידי חברי דגניה קיבוצך, הכול היה אחרת בשבילך. ספונה בחדרך התל אביבי היית חברה בפייסבוק של כאלף איש לפחות, ולבטח גם במטע הבננות, ואז אולי שיר כמו

בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה, בְּדִידוּת חַיָה פְּצוּעָה

שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת אֶשְׁכַּב.  אַחֲרִישׁ.

הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי אַף עוֹלֵלוֹת לֹא הוֹתִיר.

אַךְ הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח.

אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם –

אֱהִי-נָא שְׁקֵטָה,

לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט

שֶׁל שַׁחַק – רֵעִי מֵאָז.

לא היה נכתב – או שהיה מרווה אותך נחת הודות להמון לייקים ותגובות של בננות, שהיו מחזקות עד מאוד את רוחך ונפשך השפלות.

 http://www.youtube.com/watch?v=Y9YStBm4TtQ