למות באהבה

על דרכי עם החתולים אולי אכתוב פעם ספר שלם, ואולי לא. מכל מקום, כעת אני מרגישה שמשפטו של נתן אלתרמן "אינני רוצה לכתוב אליהם/ רוצה בלבם לנגוע" יפה ומדויק למה שעובר ביני לבין הולכי-על-ארבע הפרוותיים, שזה ארבע-עשרה שנים הם המורים הרוחניים שלי וללא מתחרים. לא ארחיב כאן איך החל מסעי זה ולמה, רק אציין שאיכשהו זכיתי בו ללא "התרעה" מוקדמת או מנבאת את תשואותיו הסגוליות.

 העניין הוא שמעת לעת אני חווה עם החתולים או בעצם "על גבם" אירועי רגש קיצוניים, שנפשי אינה יכולה להכיל לבדה ואז אני חייבת להעלותם על הכתב.

 כך בדיוק עכשיו.

 כבר שלושה ימים אני חווה אבל כבד. פשוט כך. על מי? על חתולת רחוב, שהתגוררה בתחתית הבניין שלי שנים על שנים מבלי שאגלה כלפיה שום יחס אנושי לבבי, עד אשר לפני כחצי שנה ומתוך יצר שרידה ואהבת חיים מעוררת השתאות והערצה היא הפכה את סף דלת דירתי לבית האבות הפרטי שלה.

 עד אז החתולה הזאת מעולם לא העזה לשים ולו כפה אחת שלה בחדר המדרגות. עד אז היא די פחדה ממגע קרוב עם בני אדם. והנה לפתע פתאום, ודווקא ככל שקצרו ימיה, הכול בה התהפך ושונה. ללא מורא מן הדיירים היא טיפסה ארבע קומות עד לדלת דירתי, ושם החלה לשהות רוב שעות היום לצדה של מישלי אהובתי שאותה הצלתי ממוות לפני כשנתיים ומאז היא איתי קבוע. בלילות החורף האחרון, כשהייתי פותחת לפני הליכתי לישון את דלת הדירה כדי לברך את הזקנה והצעירה בלילה טוב היה לבי מתרחב ועולה על גדותיו, פשוט כך, למראה מישלי המצונפת בתוך פרוות הזקנה – אפילו שם לא הענקתי לה – וכשהיתה רואה אותי, כאילו ביקשה לשמחני, הייתה מישלי מתחילה ללקק בעוז את פרוות אמה המאומצת.

 לדיירת שבחצי קומה שמעלי, שהיא היחידה שהתלוננה על מגורי החתולות בחדר המדרגות, הסברתי שזוהי מצווה – לאפשר לחתולת רחוב להזדקן בכבוד! כך בדיוק הרגשתי. ומתוך שהענקתי אני לה התחלתי ללמוד ממנה. מה? מהי אהבת חיים! ו… עד כמה גדולה ורבה חוכמתם הסתגלנית של החתולים וגם… יכולתם לאהוב.

 בחושי קלטתי שחתולת הרחוב הזאת היא פשוט גיבורה על שום יכולתה  לשרוד שנים כה רבות את תנאי הרחוב. הומלסית אמיתית. ואז תוך זמן קצר ודווקא בערוב ימיה להפוך את עצמה כמעט חתולת בית – וכל זאת פשוט ורק על מנת שתוכל לעזוב את העולם הזה בתנאים טובים וראויים יותר.

 לפני שבועות אחדים כשהחל מצבה של חתולת הרחוב להידרדר והיא לא הספיקה לרדת את ארבע הקומות כדי לעשות את צרכיה בחצר, היא עשתה אותם בחדר המדרגות. לשמחתי באה לי הברקה לראש – פשוט ובלית ברירה הנחתי ליד דלת ביתי אחד מארגזי החול של חתולי, שמוצבים דרך קבע על הגג הצמוד לדירתי. לתדהמתי, תוך הרף זמן חתולת הרחוב הישישה למדה לעשות את צרכיה בארגז. הללויה!

 בשבועיים האחרונים, חרף המזון המשובח שהרעפתי עליה בנוסף לעוד כמה תנאי בית אבות יוקרתי, היא חדלה להגיע אלי. במקום זאת מצאה לה מקום מנוחה או ליד דלת השכנה בקומה הראשונה או בקומה השנייה. בחוכמתה כי רבה היא פשוט אמדה את כוחותיה המתכלים חרף רצונה ומצאה פתרון הסתגלותי מהיר גם לכך. המדהים היה שגם חתולתי מישלי "זנחה" אותי. מישלי, שלאורך שבועות – כך דיווחו לי שכני – הפכה להיות מעין כלבת-נחיה של החתולה הזקנה שהיתה לפעמים מאבדת את הכיוון בחדר המדרגות ומייללת מרה עד שמישלי הייתה מזנקת אליה ומנחה אותה – מישלי שלי החלה לישון אף היא בקומה הראשונה או השנייה, לצד או ממש בתוך פרוות הזקנה.

 ואז הגיע ערב יום העצמאות. חתולת הרחוב חזרה לרחוב, לתחתית הבניין. לבי נשבר. פשוט כך. חוויתי איתה במלואי את קיצה הקרב עד מאוד ושאין פשוט אין שום דרך להימלט ממנו. שום רצון לחיות לא ינצחו. אין מילים לתאר את הייאוש שמילא אותי כנגד הכי מובן מאליו. המוות!

 לבעלי החיים המקיימים איתנו מגע כלשהו אנחנו מעניקים דבר שמעצמנו נחסך – ואולי טוב שכך – המתת חסד. זריקת שינה שממנה לא מקיצים עוד. לכל אורך ימיה האחרונים של חתולת הרחוב תהיתי האם לא מוטב לחסוך ממנה את הפרידה הטבעית מהחיים. בחושי החתולה שהתפתחו בי הרגשתי שלא! חתולה שכל כך מבקשת להמשיך ולחיות – מי אני שאקצר בהינף זריקה אנושית את חייה?!

 הזריקה "הגואלת" ניתנה לה כשהיתה בלי הכרה וכשברור היה אפילו לי שאין שום דרך חזרה. הנחמה היחידה שאני מוצאת בי בימים הללו היא בכך שלמדתי באופן חוויתי עמוק ביותר שאם נגזר על כל ברואי האל למות – העיקר הוא לעשות את כברת הדרך האחרונה מוקפים באהבה.

 והנה הפואנטה המדהימה. בלילה האחרון שיכנו שכנתי ואני את הנוטה למות בארגז במקלט כשהיא עטופה בשמיכה. כבר החלטנו בעצת ועד משותפת שלמחרת בבוקר נביא אותה לווטרינר שיקצר את סבל גסיסתה. ליד הארגז הזה עמדתי שעה ארוכה, ליטפתי אותה בתרדמתה העמוקה ומיררתי בבכי. בכי מסוג אחר לגמרי פרץ ממני כשבשעה תשע וחצי בלילה טלפנה אלי שכנתי לספר שכשירדה למקלט רגעים ספורים קודם היא ראתה את… מישלי שוכבת בתוך הארגז של החתולה הגוססת… מלווה אותה באהבה בדרכה האחרונה.