ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה
הקול הקורא יישלח לשר החינוך הטרי ביום ראשון הקרוב. לפיכך, פנייתכם המהירה לרענן בן טובים או לדניאל באומגרטן בכתובות המייל המצוינות כאן או בפייסבוק – לא תיחשב הפעם כ"חיפזון מן השטן" כי אם להפך.
בנוגע להעלאת קרנה של השירה …
לפני כחודשיים הלכתי להצגה גטו. כלומר נסעתי. כמה אנחנו לא מדייקים בדיבור (שזה גטו בתוך גטו במקרה של המתגוררים כאן) להפתעתי ולהפתעת הקהל, רגע לפני שעלה המסך, יצאה עלמת חן מאחורי קפלי המסך והקריאה שיר במסגרת (כנראה) העלאת אותה קרן שאינה נושאת דיוודנד לעולם. לצערי אינני זוכר את שם השיר או המשורר (נו. זה מה שקורה שמפתיעים אותך בשתי חזיתות . כמו ביום כיפור.) סובבתי את הראש אחורה. על פניהם של הצופים עלתה הבעה שהיא תערובת נפיצה של תמהון, שעמום ולעיסת מסטיק.
התביישתי פעמיים.
פעם עבור אותה עלמה שקולה רעד מהתרגשות ואולי מפחד במה.
ופעם בשביל השירה. השירה העברית.
שירה אמיתית לא צריכה הצנחה בעורף האויב (כבר פעם זה עלה לנו ביוקר. גם הלכה צנחנית וגם משוררת. ואני לא מתכוון לעזית הכלבה הצנחנית אלא לחנה סנש)
לפני כשנה ראיתי בטלוויזיה (איפה הימים שהייתי עולה על בריקדות ועל ברקודות) קבוצה של משוררים בעלי אג'נדה חברתית מקריאים את השירים שלהם בהפגנה נגד סגירה של מפעל בדרום הארץ (משום מה זה תמיד או בדרום או בצפון) ואני הרגשתי,חשתי שזאת כמט התעללות נפשית בעובדים, שנדמה לי שכלאו את עצמם בפנים. לא מספיק שהם הולכים להשאר בלי עבודה , גם שרים להם שירים (ממש כמו בבדיחה שהילד חוטף סטירה מהאבא כי כל התעודה שלילית ורק בשירה יש לו מצוין)
אין כופין על הציבור גזרות שאין הוא יכול לעמוד בהן.
אני לא יודע באיזו מסכת זה כתוב. ואולי זה בכלל ספיר (זה מהפרס הספרותי) אמר את זה. אבל לך תסמוך על בן אדם שאמר את האוקסימרון הבא: "הבטחתי. אבל לא הבטחתי לקיים" רגע לפני שביצע פיחות נוסף.
ואין כופין על בן אדם, דברים שאינו רוצה לשמוע.
זה כתוב באחת המסכות או המשניות. נדמה לי.
לא בכוח, גם לא במוח. דירה זאת לא גרילה. זאת מבוכה בדרך כלל המעורבת בגילוי הנפש ופשיטת העור בפומבי. וכדי להבין ולרצות אותה צריך שקט וערנות. לא תופים ולא חצוצרות.
כתבתי בטעות דירה זה לא גרילה
במקום שירה זה לא גרילה.
זה לא רק בגלל שאני אדריכל
זה גם בגלל שכדי להשתלט על דירה (כלומר לקנות אותה) עוד מעט יצטרכו פעולות גרילה.
טוב. זה מה שקורה שכותבים בלי הגהה. מגיעים בטעות למקום שלא התכוונת להגיע אליו. אבל הדרך מענינת ואין פקקי תנועה. (כי בנתיבים של טעויות זה רק אתה ואלוהים)
תלמה הקריאה שלך מבחינתי היא לא מהיציע אלא מלב לבו של האולם החשוך. מי שמכיר אותי – כלומר אני – יודע – כלומר יודעת – שבדרך כלל אני נמנעת מכל מעורבות חברתית הקשורה בשירה. אך משהו בקול הקורא הזה התעורר בי לאמת המחייבת פעולה אמיתית ונועזת בלי אלימות ושפיכות דמים.
שמעון, אין מה לעשות החברה בישראל הגיעה לאוטם שריר השירה (ברובה לא כולה, יש עוד ניצוץ בוער לשמחתי והסנה לא אוכל לגמרי) בדרך ארוכה של הזנחה (שבסיסה אולי במורים המורשים לספרות. לא כולם…). וככן שמעון שירה ובכלל יצירה תרבותית ופתיחות לה היא עניין של חינוך! בבית קודם כול ובמוסדות הרשמיים. אז מה אם האוזניים אטומות. גם מי שאוהב מוזיקה קלאסית למשל יודע שכמה שיותר יאזין ומתוך מודעות לשכלל את האזנה יגיע ללוז היצירה ולרוחה ולעידונה – ומכאן עידון הנפש וערכיה גם בכל אשר אינו במוזיקה השמימיית. שנאמר שלא לשמה לשמה…
אחרי שכתבתי את הדברים חשבתי על מדינה תרבותית לעילא שבגללה אנחנו מציינים שנה בשנה את יום השואה. ואז נזכרתי בדברי ניצולה אחת סופרת ושמה יונת סנד שאמרה לי אי פעם בראיון שערכתי איתה: מה שקרה שם ואז קרה על פלנטה אחרת.
ביסודו של דבר תרבות ואמנות שהיא פסגתה תכליתן עידון הנפש האנושית הכאוטית והמורכבת מטוב ומלא מעט אפל ורע.
אני אדבר על עצמי. אני אהבתי לקרוא תמיד פרוזה. אבל לא אהבתי את שיעורי הספרות. וכשזה הגיע לשירה. חשתי שנאה יוקדת. פשוט בגלל ההאכלה של הטקסט בכפית. כפית עם שמן קיק. אני זוכר את המורה לספרות מנסה ללמד אותנו קצת שירה מודרנית של אבידן (ברזים ערופי שפתיים)ושל דליה רביקוב'ץ'. את השיר שלה על אהבתה לתפוח הזהב. ואני זוכר עד היום איך הדם עולה לי לראש והשיער מתלקח משנאה. לכול העולם הזה. המטפורי.
שנאה זאת המילה. בדיעבד ממרחק של שנים היום. כשאני אוהב וכותב שירה, אני חושב שהבסיס לעוינות הייתה הכפייה. הביקורים בבית התלמיד, כיצד לקרוא ולהכין עבודה על מה שדובשני כתב. וכל הזמן חשבתי. למה אני צריך מתווכים, סרסורים כדי להבין את הפואמות של ביאליק וטשרניחובסקי (זה היה כבר ביסודי)
וזהו. עם דליה רביקוביץ' זה הגיע לשיא. וכשהיא התקרבה המורה אלי ואמרה בחצי לגלוג. נו עכשיו תסביר (והיא ידעה שאינני עושה את זה לעולם) פשוט ירקתי עליה. מאז היא לא העיזה להתקרב ולשאול.
הציונים שלי , אגב, היו לא רעים בספרות. ובבגרות כשאחת מהשאלות היו על יומנה של אנה פרנק. כתבתי תזה שלמה על איך הפחד מהחוץ מתבטא בלי לתאר כמעט את החוץ, בלי שקראתי אפילו מילה אחת מאנה פרנק. כלומר מהיומן שלה.
אז זהו. שם זה היה מונח. בילדות. כשהפסיקו להכריח. נרגעתי. נחתי עשרים שנה והפכתי מאוהב.
כמובן שמתקבלת בברכה, תלמה.
תודה.
קריאות מהיציע הם הרחוקות ,אבל הקרובות ביותר.
העולם משתנה סביבנו. טויטר וציוץ ציפורים מכניות. (הייתי פעם בובה ממוכנת …) ממעט זה הרבה. רדוד זה גבוה.קרוב זה רחוק.
הילדים של היום כמעט לא קוראים שירה.
ילדד, שהם אינטלגנטים ופתוחים, אפילו לא קוראים את השירים שלי. גם אלה בהם מופיעים. זה קרוב מדי, הם אומרים.
אבל פרוזה הם בולעים כמו תנינים. אז אני מנסה לשבור את הראש ולהבין.
בטוח שחלק מזה קשור לחינוך. אבל רק מזה. הרוב זה כיוונון המוח לקונקרטיות. הקונקרטי ימלוך (הלוואי שלא) והנסתר, והנחבא ילך יותר ויותר אל הצללים.
האבסורד. זה שטף השירים, כתבי העת, האנתולגיות (פעם היו מוציאים את זהאחרי שהמשורר מת. היום זה כבר מוכן כשנכנסים לבית הספר.
יותר ויותר אי משתכנע ששירה זה תחום ששייך לאנשים בוגרים, מבוגרים, קשישים במקצת. אולי אפילו יותר. בגללל המרחק הנדרש בין אז לעכשיו.
והגיל לא קשור בהכרח לגיל הכרונולוגי.
מצד שני . מכיוון שדור נחשב פעם שלושים שנה .ועכשיו רק 15 שנה (… כך אמר לי עורך ספרותי אחד. כשאמרתי לו שרק 18 שנים מפרידות בינינו. הוא פשוט הפך אותי למבוגר יותר. המנוול :))
וכן. כמובן. ישנו היהלום שבכתר. רמבו. אבל רמבו הוא לא דוגמא לכלום.
האם ילדיך קוראים את הפרוזה שלך?
הצעה: כיוון שהם צודקים בטענה ששיריך זה "קרוב מדי" תן להם משהו קצת רחוק. שב איתם דבר על אהבה והבא שיר קל להבנה שמדבר על זה (אולי אפילו משהו קצת "גס" יונה וולכי כזה, תותים למשל) ודווח לנו על עומס התנועה המתגברת בדור הצעיר בני ביתך.
הבן הגדול (23)קורא את הפרוזה שלי.
הבנות(20, 17) לא. מתעלמות.
אני לא נעלב.
מנסה רק לחשוב , אם אבא שלי היה כותב
איך הייתי מגיב. לא יכול אפילו לדמיין את זה.
הפתעות תמיד מגיעות. אחרי שאבי נפטר גיליתי שנחשב לאחד ממומחי צנרת זכוכית הגדולים. כפי הנראה בעולםכולו.
ועשר שנים אחרי שנפטר, פגשתי מישהו שהכיר אותו מהמושב, למרות לא היה לו שום תואר אונברסיטאי, פרופסורים מהטכניון הגיעו למבואות ביתר בשנת 53-53 לבחון משאבה וצנרת שהמציא (פשוט כדי להביא מים לישוב) והשמועה הגיעה לאוזניהם. ואותו מישהו(שהפך לאיש נדל"ן מיליונר … אבי לא … הוא שם קצוץ על כסף) סיפר שהפרופסורים עמדו ותלשו את שערותיהם, שראו מה שראו ואמרו שהם צריכים לחזור לחיפה. ולהתחיל לבדוק איפה חוקי הפיזיקה טעו.
אבי היה אמן הדיבור בשתיקה.
אבא של יולק ( מהסיפור של ישיעהו קורן) היה פטפטן גדול לעומתו.
נוכח הסיפור המופלא על אביך ובאיחור של … שנים מאז ראשית היכרותנו הלא וירטואלית אני מרגישה שאני מבינה בך משהו קצת יותר לעומק ושהתפוח כנראה אכן… וגומר. אגב, לגבי הפרוזה שלי בנותי השתיים קיבלו צו איסור קריאה. שירה הרבה יותר פתוחה לאינטרפרטציה ובכלל יותר סתומה אז בתי הצעירה מרבה לעשות לי לייקים והאמת זה מאוד משמח. יחד עם זאת, חלק מעבודת הרג הציפיות מילדים לטובת כל הצדדים כולל גם את עניין עשייתנו האמנותית…
אצלי זה לא היה. למה שיהיה? לא דיברתי עד גיל שלוש. לפחות לא עם בני אדם. עם ציפורים וחיות כן.
אז אני מומחה בשתיקות. פעם כשהתחלתי לעבוד אצל אלחנני. אחרי יומיים אחת מהעובדות נשברה. וניגשה אלי. אתה יכול להוציא איזה מילה. לא שמענו שום דבר. אני לא עומדת בזה.
ואני הרגעתי אותה. אמרתי לה שבדרך כלל אני שותק יותר.
לכתוב במהירות אין לי בעיה. אני לא שומע קולות, לחשושים. רק ת'אלקטרונים שנעים מפה לשם ומשם לפה, צוחקים על בני אדם בדרך.
ולגבי הציפיות. לפחות בנותיי משוויצות בבנינים שלי. לפעמים הם מצלצלות ושואלות אותי. אבא. אנחנו יושבים באיזה בית קפה וזה נראה כמו הסגנון שלך. זה שלך הבניין? (הלוואי והיה שלי . אני רק המתכנן)וכשאני אומר שכן. הן קופצות משמחה ואומרות לחברות, חברים שלהם.
אניאגב, לעיתים נדירות מתיישב בבניין שתכננתי, כשהוא גמור. ואם כבר, רק מרחוק.
אני חושב שזה כמו גניקולוג שמטפל באישה בבוקר ובערב הוא הולך לשכב איתה. זה יותר מדי. לא?
א. אני זוכרת בדיוק את שתיקותיך וגם את מילותיך לעמיתתך במשרד. זוכרת כאילו שמעתי אותן היום. מה שאומר ש: יש לי זיכרון מעולה ושאתה נאמן להסבריך. כיום תוכל להגדיר את עצמך במילים השאולות מסיפורו הנפלא של א.ב. יהושע "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר".
ב. אשר להתלהבות הבנות מבנייניך. העניין הוא שמבניין אפשר להתפעל תוך שניית תשומת לב. לקרוא את יצירתנו זה כבר קצת יותר תובעני.
ג. אתחקר מחר את בנותי אם מבנייני אביהן הן מתפעלות כבנותיך – אולי תהיה לי סיבה חדשה להרגיש מקופחת…
כמובן שזכרתי את האקס וגם את שמו. אבל לא רציתי לערבב את המלט עם הטיח 🙂 שלא תתמוטט לנו התקרה על הראש. של הילדות.
וכמובן שקראתי את שתיקתו ההולכת ונמשכת של משורר.
ועכשיו היא תמשך ביתר שאת. כפוף לחשק שלי. כי … א.ב. יהושוע גר קומה מתחתיי וגם קומה מעלי, כמדומני.ק נה שתי דירות…. נו. מי אמר שאי אפשר לעשות כסף ממילים ולא רק מתספורת נוסח תשובה/דנקנר/עופר/ ואיילה(טוב. האיילה זאת המצאה שלי וגם של שימבורסקה:)
אז תמיד אוכל לרקוע ברגליים או לדפוק במטאטא למעלה. אם השתיקה של א.ב. תתחרה בשתיקה של ש.מ.
למזלו. אני נמצא באותה דירה, רק חלק מהשבוע. מתי שאני לא כותב. אז נראה לי שהוא ישרוד .
ואיך אמר ההוא ממונטי פייטון.(זה גם מהמלון של פולטי)ג'ון קליז "אתה מצפה לכול דבר בחיים. אבל לא לאינקוויזציה הספרדית."
שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
הקול הקורא יישלח לשר החינוך הטרי ביום ראשון הקרוב. לפיכך, פנייתכם המהירה לרענן בן טובים או לדניאל באומגרטן בכתובות המייל המצוינות כאן או בפייסבוק – לא תיחשב הפעם כ"חיפזון מן השטן" כי אם להפך.
בנוגע להעלאת קרנה של השירה …
לפני כחודשיים הלכתי להצגה גטו. כלומר נסעתי. כמה אנחנו לא מדייקים בדיבור (שזה גטו בתוך גטו במקרה של המתגוררים כאן) להפתעתי ולהפתעת הקהל, רגע לפני שעלה המסך, יצאה עלמת חן מאחורי קפלי המסך והקריאה שיר במסגרת (כנראה) העלאת אותה קרן שאינה נושאת דיוודנד לעולם. לצערי אינני זוכר את שם השיר או המשורר (נו. זה מה שקורה שמפתיעים אותך בשתי חזיתות . כמו ביום כיפור.) סובבתי את הראש אחורה. על פניהם של הצופים עלתה הבעה שהיא תערובת נפיצה של תמהון, שעמום ולעיסת מסטיק.
התביישתי פעמיים.
פעם עבור אותה עלמה שקולה רעד מהתרגשות ואולי מפחד במה.
ופעם בשביל השירה. השירה העברית.
שירה אמיתית לא צריכה הצנחה בעורף האויב (כבר פעם זה עלה לנו ביוקר. גם הלכה צנחנית וגם משוררת. ואני לא מתכוון לעזית הכלבה הצנחנית אלא לחנה סנש)
לפני כשנה ראיתי בטלוויזיה (איפה הימים שהייתי עולה על בריקדות ועל ברקודות) קבוצה של משוררים בעלי אג'נדה חברתית מקריאים את השירים שלהם בהפגנה נגד סגירה של מפעל בדרום הארץ (משום מה זה תמיד או בדרום או בצפון) ואני הרגשתי,חשתי שזאת כמט התעללות נפשית בעובדים, שנדמה לי שכלאו את עצמם בפנים. לא מספיק שהם הולכים להשאר בלי עבודה , גם שרים להם שירים (ממש כמו בבדיחה שהילד חוטף סטירה מהאבא כי כל התעודה שלילית ורק בשירה יש לו מצוין)
אין כופין על הציבור גזרות שאין הוא יכול לעמוד בהן.
אני לא יודע באיזו מסכת זה כתוב. ואולי זה בכלל ספיר (זה מהפרס הספרותי) אמר את זה. אבל לך תסמוך על בן אדם שאמר את האוקסימרון הבא: "הבטחתי. אבל לא הבטחתי לקיים" רגע לפני שביצע פיחות נוסף.
ואין כופין על בן אדם, דברים שאינו רוצה לשמוע.
זה כתוב באחת המסכות או המשניות. נדמה לי.
לא בכוח, גם לא במוח. דירה זאת לא גרילה. זאת מבוכה בדרך כלל המעורבת בגילוי הנפש ופשיטת העור בפומבי. וכדי להבין ולרצות אותה צריך שקט וערנות. לא תופים ולא חצוצרות.
כתבתי בטעות דירה זה לא גרילה
במקום שירה זה לא גרילה.
זה לא רק בגלל שאני אדריכל
זה גם בגלל שכדי להשתלט על דירה (כלומר לקנות אותה) עוד מעט יצטרכו פעולות גרילה.
טוב. זה מה שקורה שכותבים בלי הגהה. מגיעים בטעות למקום שלא התכוונת להגיע אליו. אבל הדרך מענינת ואין פקקי תנועה. (כי בנתיבים של טעויות זה רק אתה ואלוהים)
שמעון, וגם כתוב במקורות: 'מתוך שלא לשמה, בא לשמה'. דהיינו, לעתים גם מתוך 'כפייה' בלימוד רחמנא ליצלן, יש שיתאהבו. ולו קומץ. וגם בכך, דיינו.
(מקווה שהקריאה שלי מן היציע מתקבלת בברכה, ענת ושמעון. וברוך בואך לבננות, שמעון)
תלמה הקריאה שלך מבחינתי היא לא מהיציע אלא מלב לבו של האולם החשוך. מי שמכיר אותי – כלומר אני – יודע – כלומר יודעת – שבדרך כלל אני נמנעת מכל מעורבות חברתית הקשורה בשירה. אך משהו בקול הקורא הזה התעורר בי לאמת המחייבת פעולה אמיתית ונועזת בלי אלימות ושפיכות דמים.
שמעון, אין מה לעשות החברה בישראל הגיעה לאוטם שריר השירה (ברובה לא כולה, יש עוד ניצוץ בוער לשמחתי והסנה לא אוכל לגמרי) בדרך ארוכה של הזנחה (שבסיסה אולי במורים המורשים לספרות. לא כולם…). וככן שמעון שירה ובכלל יצירה תרבותית ופתיחות לה היא עניין של חינוך! בבית קודם כול ובמוסדות הרשמיים. אז מה אם האוזניים אטומות. גם מי שאוהב מוזיקה קלאסית למשל יודע שכמה שיותר יאזין ומתוך מודעות לשכלל את האזנה יגיע ללוז היצירה ולרוחה ולעידונה – ומכאן עידון הנפש וערכיה גם בכל אשר אינו במוזיקה השמימיית. שנאמר שלא לשמה לשמה…
אחרי שכתבתי את הדברים חשבתי על מדינה תרבותית לעילא שבגללה אנחנו מציינים שנה בשנה את יום השואה. ואז נזכרתי בדברי ניצולה אחת סופרת ושמה יונת סנד שאמרה לי אי פעם בראיון שערכתי איתה: מה שקרה שם ואז קרה על פלנטה אחרת.
ביסודו של דבר תרבות ואמנות שהיא פסגתה תכליתן עידון הנפש האנושית הכאוטית והמורכבת מטוב ומלא מעט אפל ורע.
על מה אנחנו מדברים כשאנו מדברים על שירה?
אני אדבר על עצמי. אני אהבתי לקרוא תמיד פרוזה. אבל לא אהבתי את שיעורי הספרות. וכשזה הגיע לשירה. חשתי שנאה יוקדת. פשוט בגלל ההאכלה של הטקסט בכפית. כפית עם שמן קיק. אני זוכר את המורה לספרות מנסה ללמד אותנו קצת שירה מודרנית של אבידן (ברזים ערופי שפתיים)ושל דליה רביקוב'ץ'. את השיר שלה על אהבתה לתפוח הזהב. ואני זוכר עד היום איך הדם עולה לי לראש והשיער מתלקח משנאה. לכול העולם הזה. המטפורי.
שנאה זאת המילה. בדיעבד ממרחק של שנים היום. כשאני אוהב וכותב שירה, אני חושב שהבסיס לעוינות הייתה הכפייה. הביקורים בבית התלמיד, כיצד לקרוא ולהכין עבודה על מה שדובשני כתב. וכל הזמן חשבתי. למה אני צריך מתווכים, סרסורים כדי להבין את הפואמות של ביאליק וטשרניחובסקי (זה היה כבר ביסודי)
וזהו. עם דליה רביקוביץ' זה הגיע לשיא. וכשהיא התקרבה המורה אלי ואמרה בחצי לגלוג. נו עכשיו תסביר (והיא ידעה שאינני עושה את זה לעולם) פשוט ירקתי עליה. מאז היא לא העיזה להתקרב ולשאול.
הציונים שלי , אגב, היו לא רעים בספרות. ובבגרות כשאחת מהשאלות היו על יומנה של אנה פרנק. כתבתי תזה שלמה על איך הפחד מהחוץ מתבטא בלי לתאר כמעט את החוץ, בלי שקראתי אפילו מילה אחת מאנה פרנק. כלומר מהיומן שלה.
אז זהו. שם זה היה מונח. בילדות. כשהפסיקו להכריח. נרגעתי. נחתי עשרים שנה והפכתי מאוהב.
הוא אשר אמרתי – הכול מתחיל בבית הספר וביכולת המדהימה של לא מעט מורים להשניא את נושא שיעוריהם כשדווקא הכי קל היה ההפך – לאהוב וללמד אהבה!
כמובן שמתקבלת בברכה, תלמה.
תודה.
קריאות מהיציע הם הרחוקות ,אבל הקרובות ביותר.
העולם משתנה סביבנו. טויטר וציוץ ציפורים מכניות. (הייתי פעם בובה ממוכנת …) ממעט זה הרבה. רדוד זה גבוה.קרוב זה רחוק.
הילדים של היום כמעט לא קוראים שירה.
ילדד, שהם אינטלגנטים ופתוחים, אפילו לא קוראים את השירים שלי. גם אלה בהם מופיעים. זה קרוב מדי, הם אומרים.
אבל פרוזה הם בולעים כמו תנינים. אז אני מנסה לשבור את הראש ולהבין.
בטוח שחלק מזה קשור לחינוך. אבל רק מזה. הרוב זה כיוונון המוח לקונקרטיות. הקונקרטי ימלוך (הלוואי שלא) והנסתר, והנחבא ילך יותר ויותר אל הצללים.
האבסורד. זה שטף השירים, כתבי העת, האנתולגיות (פעם היו מוציאים את זהאחרי שהמשורר מת. היום זה כבר מוכן כשנכנסים לבית הספר.
יותר ויותר אי משתכנע ששירה זה תחום ששייך לאנשים בוגרים, מבוגרים, קשישים במקצת. אולי אפילו יותר. בגללל המרחק הנדרש בין אז לעכשיו.
והגיל לא קשור בהכרח לגיל הכרונולוגי.
מצד שני . מכיוון שדור נחשב פעם שלושים שנה .ועכשיו רק 15 שנה (… כך אמר לי עורך ספרותי אחד. כשאמרתי לו שרק 18 שנים מפרידות בינינו. הוא פשוט הפך אותי למבוגר יותר. המנוול :))
וכן. כמובן. ישנו היהלום שבכתר. רמבו. אבל רמבו הוא לא דוגמא לכלום.
האם ילדיך קוראים את הפרוזה שלך?
הצעה: כיוון שהם צודקים בטענה ששיריך זה "קרוב מדי" תן להם משהו קצת רחוק. שב איתם דבר על אהבה והבא שיר קל להבנה שמדבר על זה (אולי אפילו משהו קצת "גס" יונה וולכי כזה, תותים למשל) ודווח לנו על עומס התנועה המתגברת בדור הצעיר בני ביתך.
הבן הגדול (23)קורא את הפרוזה שלי.
הבנות(20, 17) לא. מתעלמות.
אני לא נעלב.
מנסה רק לחשוב , אם אבא שלי היה כותב
איך הייתי מגיב. לא יכול אפילו לדמיין את זה.
הפתעות תמיד מגיעות. אחרי שאבי נפטר גיליתי שנחשב לאחד ממומחי צנרת זכוכית הגדולים. כפי הנראה בעולםכולו.
ועשר שנים אחרי שנפטר, פגשתי מישהו שהכיר אותו מהמושב, למרות לא היה לו שום תואר אונברסיטאי, פרופסורים מהטכניון הגיעו למבואות ביתר בשנת 53-53 לבחון משאבה וצנרת שהמציא (פשוט כדי להביא מים לישוב) והשמועה הגיעה לאוזניהם. ואותו מישהו(שהפך לאיש נדל"ן מיליונר … אבי לא … הוא שם קצוץ על כסף) סיפר שהפרופסורים עמדו ותלשו את שערותיהם, שראו מה שראו ואמרו שהם צריכים לחזור לחיפה. ולהתחיל לבדוק איפה חוקי הפיזיקה טעו.
אבי היה אמן הדיבור בשתיקה.
אבא של יולק ( מהסיפור של ישיעהו קורן) היה פטפטן גדול לעומתו.
נוכח הסיפור המופלא על אביך ובאיחור של … שנים מאז ראשית היכרותנו הלא וירטואלית אני מרגישה שאני מבינה בך משהו קצת יותר לעומק ושהתפוח כנראה אכן… וגומר. אגב, לגבי הפרוזה שלי בנותי השתיים קיבלו צו איסור קריאה. שירה הרבה יותר פתוחה לאינטרפרטציה ובכלל יותר סתומה אז בתי הצעירה מרבה לעשות לי לייקים והאמת זה מאוד משמח. יחד עם זאת, חלק מעבודת הרג הציפיות מילדים לטובת כל הצדדים כולל גם את עניין עשייתנו האמנותית…
אל תשכחי שבנותייך גדלו לבית עם מילים.
אצלי זה לא היה. למה שיהיה? לא דיברתי עד גיל שלוש. לפחות לא עם בני אדם. עם ציפורים וחיות כן.
אז אני מומחה בשתיקות. פעם כשהתחלתי לעבוד אצל אלחנני. אחרי יומיים אחת מהעובדות נשברה. וניגשה אלי. אתה יכול להוציא איזה מילה. לא שמענו שום דבר. אני לא עומדת בזה.
ואני הרגעתי אותה. אמרתי לה שבדרך כלל אני שותק יותר.
לכתוב במהירות אין לי בעיה. אני לא שומע קולות, לחשושים. רק ת'אלקטרונים שנעים מפה לשם ומשם לפה, צוחקים על בני אדם בדרך.
ולגבי הציפיות. לפחות בנותיי משוויצות בבנינים שלי. לפעמים הם מצלצלות ושואלות אותי. אבא. אנחנו יושבים באיזה בית קפה וזה נראה כמו הסגנון שלך. זה שלך הבניין? (הלוואי והיה שלי . אני רק המתכנן)וכשאני אומר שכן. הן קופצות משמחה ואומרות לחברות, חברים שלהם.
אניאגב, לעיתים נדירות מתיישב בבניין שתכננתי, כשהוא גמור. ואם כבר, רק מרחוק.
אני חושב שזה כמו גניקולוג שמטפל באישה בבוקר ובערב הוא הולך לשכב איתה. זה יותר מדי. לא?
א. אני זוכרת בדיוק את שתיקותיך וגם את מילותיך לעמיתתך במשרד. זוכרת כאילו שמעתי אותן היום. מה שאומר ש: יש לי זיכרון מעולה ושאתה נאמן להסבריך. כיום תוכל להגדיר את עצמך במילים השאולות מסיפורו הנפלא של א.ב. יהושע "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר".
ב. אשר להתלהבות הבנות מבנייניך. העניין הוא שמבניין אפשר להתפעל תוך שניית תשומת לב. לקרוא את יצירתנו זה כבר קצת יותר תובעני.
ג. אתחקר מחר את בנותי אם מבנייני אביהן הן מתפעלות כבנותיך – אולי תהיה לי סיבה חדשה להרגיש מקופחת…
כמובן שזכרתי את האקס וגם את שמו. אבל לא רציתי לערבב את המלט עם הטיח 🙂 שלא תתמוטט לנו התקרה על הראש. של הילדות.
וכמובן שקראתי את שתיקתו ההולכת ונמשכת של משורר.
ועכשיו היא תמשך ביתר שאת. כפוף לחשק שלי. כי … א.ב. יהושוע גר קומה מתחתיי וגם קומה מעלי, כמדומני.ק נה שתי דירות…. נו. מי אמר שאי אפשר לעשות כסף ממילים ולא רק מתספורת נוסח תשובה/דנקנר/עופר/ ואיילה(טוב. האיילה זאת המצאה שלי וגם של שימבורסקה:)
אז תמיד אוכל לרקוע ברגליים או לדפוק במטאטא למעלה. אם השתיקה של א.ב. תתחרה בשתיקה של ש.מ.
למזלו. אני נמצא באותה דירה, רק חלק מהשבוע. מתי שאני לא כותב. אז נראה לי שהוא ישרוד .
ואיך אמר ההוא ממונטי פייטון.(זה גם מהמלון של פולטי)ג'ון קליז "אתה מצפה לכול דבר בחיים. אבל לא לאינקוויזציה הספרדית."