שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
אתמול בשעה שש וחצי בערב המתנתי במכוניתי לבתי תמר ליד ביתה בלב תל אביב, כשלפתע נחת על שמשת מכוניתי… פריט ענקי של ארבה! באחת התמלאתי ריגוש שיא כאילו ראיתי סלב שפרץ ויצא ממסך הטלוויזיה. זאת בצד תחושת אימה שכמעט גרמה לי להזעיק את… המשטרה.
בעוד אני מרותקת לשמשה הקדמית – מקום מנוחת הפריט מן ההגדה – לא לפני שמיהרתי כמובן לסגור את כל החלונות, האורח המפתיע עף כציפור בהמשך הרחוב התל אביבי השקט, שלא זועזע כמוני מהמפגש אולי הראשון בתולדותיו עם הגיבור האגדי.
אחר כך ניסיתי להיזכר האם נאמר משהו בתקשורת, שהארבה היה בה כוכב עליון בשבועות האחרונים, על מזל טוב או חלילה רע שנועד למי שפוגש ארבה פנים אל פנים – משהו כמו זה שנאמר, למשל, על לשלשת ציפורים…
אם זה תלוי בי – אז הארבה הפרטי שלי אתמול בהחלט הביא איתו הרבה מזל טוב. הייתי בליל סדר מן המרגשים והנעימים שחוויתי אי פעם. התארחנו, בתי תמר ואני (בתי דנה חגגה בוונציה המושלגת עם חבורת סטודנטים ישראלים, שהכינו הכול במו ידיהם ואפילו קראו בהגדה בלי לחץ של הורים או חב"דניקים שליחי-מצווה-גולים), בדיור המוגן שבו מתגוררת אמי. מה אומר לכם? בעיני, דיור מוגן הוא המצאה מודרנית מופלאה ממש. זה לא בית אבות של פעם, כי אם יותר מזכיר בית מלון. בניגוד לאמי ולאחרים שם שאוהבים לא אחת לדבר בזכר יציאתם מחירות בדירתם הפרטית לעבדות לזקנתם המסומלת בדיור המוגן, אני התאהבתי בפתרון הדיור הזה מהרגע הראשון. לפעמים אני אפילו קצת מייחלת לימים שבהם אוכל סופסוף לנוח במקום כזה בכיף.
ובאשר לארבה – וכדי לסגור יפה ונכון את סיפורי זה – כשקראנו אתמול בקול גדול את ה"מה נשתנה הלילה הזה" ידעתי מיד מה הדבר הראשון שהשתנה אצלי לעומת כל לילות הסדר הקודמים: חוויית המציאות שמאחורי ההגדה! התחושה העמוקה שההגדה אינה כלל אגדה, ושעשר המכות כנראה לא היו פרי דמיונו של כותבה. יש מכת ארבה – רק שהשנה היא לא במצרים אלא כאן אצל כולנו, שהרי אפילו ל"עיר הבועה" הגיעה.
הקושיה שנוספה לארבע הידועות מקדמת דנא היא זו: על שום מה ולמה "זכינו" אנו השנה הזאת במכה השמינית? במה חטאנו? והאם עלינו להתכונן חלילה גם לכל שאר המכות או שמא יש כאן אות אלוהי ואיתות למה שעלינו לעשות עד יום כיפור – אולי, למשל, לשחרר ומהר את כל העבדים שבקרבנו למען לא יתהפכו עלינו לגמרי סדרי ראשית קיומנו כעבדים ונוכר סופית כפרעונים?
המשך חג פסח כשר ונעים
היי ענת, אכן, מפגשים מהסוג השמיני… זה מזכיר לי שתמיד בקטע של מכות מצרים אני כל כך מרחמת עליהם שאני מתקשה להמשיך לקרוא… ואולי בסופו של דבר המסר הוא לא לשמוח בסבל אויבך??
שיהיה המשך חג שמח
יש הרבה מסרים בהגדה, נורית. ואותי למשל מעניין למה או איך זה שכל שנה במשך כל חיינו אנחנו קוראים בהגדה ויש לא מעטים שמשנה לשנה פשוט שוכחים את תוכנה… האם זה אנטגוניזם רק לעול ההקראה שבטרם האכילה??? ובהחלט חוויתי אמש חוויה מהסוג השמיני – או שמא תחיית המיתולוגיה.
הנאה גדולה לקרוא פוסט כל כך אופטימי, חג שמח ענת
קודם כול, ברוך בואך אביחי למטע המלבלב. וכבר לפני בואך אולי שמת לב לדבר המהותי המדמה את שנינו זה לזה – המתנה הכי יקרה לחיינו: אופטימיות! חג שמח
ארבה חיבורים קשרת פה ענת !
נהנתי לקרוא !
שמחה מאוד למשובך. למה? באחרונה אני חווה מהי כתיבה בלי יומרות ספרותיות. פשוט לספר לעצמי ולקוראי המדומיינים אנקדוטות מהחיים. כיף אמיתי. ובאשר לחיבורים. לא שמתי לב למספרם עד שציינת זאת, וזה מוזר ומפליא בעיני איך השתלבתי בבלי דעת במבנה הספרותי של חלקים מההגדה שמחולקים לארבעה. למשל ארבע קושיות ולמשל הקטע על ארבעת הבנים… חג שמח
הוא שאמרו חזל"נו : הטקסט חכם מאיתנו 🙂
הם באמת אמרו גם את זה או ששמת דברים בפיהם, ריקי? אם האפשרות השנייה נכונה אז את חכמה לא פחות מהם… בכל מקרה, מילותייך שהבאת כאן נכונות בעליל – ולו ואף בעיני.
ניסחת כל כך יפה את מחשבותי כאשר נחת על מרפסת ביתנו חגב אחד ענק שנישא כנראה עם הרוח בעת מכת הארבה הראשונה בארץ.
אבל עד ליל הסדר שכחתי…
כשקראתי על חווייתך עם הארבה חשבתי על עוד שני עניינים שקשורים בו ומסומלים בו. א. חשבת על הארבה האומלל שנחת על מרפסתך. ולמה אומלל? כי לבטח איבד את להקתו ואת דרכו בחייו? ב. כיצד היינו חשות למראהו אלמלא כל המטען המיתולוגי פלוס שמו שהוא נושא על כנפיו אלפי שנים? ובאשר ל"עד ליל הסדר שכחתי"… זהו כוחם של החיים באשר להרבה מאוד חוויות – בלעדי המילים הכתובות הכול – לטוב ולרע – צולל במעמקים, קרי טובע בים יחד עם חיל פרעה ופרשיו. חג שמח
את יודעת, חשבתי אז שיש לו מזל: הוא הרי ניצל מהשמדה המונית מבלי לדעת את זה אפילו. הוא התחבט במעקה שלנו ואז שחררתי אותו. אני מניחה שהוא חי עכשיו בחצר שלנו, מבלי שאני מקדישה לו מחשבה מרובה:)
הוצע לי זה עתה לכתוב את סיפור מפגשו של הארבה איתנו דרך עיניו. אז הנה נעמה יש לי הרגשה שעלי לתרום לך את הרעיון…:) הכותרת: ניצלתי בנס ואני חי בכיף
🙂
תכתבי ואני אקרא בכייף
לא תאמיני מה קרה לי הלילה מרוב התכתבויות על ארבה לגדליו ולסוגיו (גם בפייסבוק). באו לי בחלומי כמה ארבה ענקיים וגם… יאיר לפיד. בקיצור נראה לי שהנושא הפך אצלי לאובססיה ובאמת כדאי שאכתוב עליו איזה סיפור מצחיק הזוי לחלוטין.
אהבתי את הגיגיך בסוף הרשימה ואת הקושיה הנוספת לארבעה .הרבה חומר למחשבה . זמן הסתכלות פנימה לצאת ממיצרי האגו גחמותיו ובולענותו .ואם כבר מועדים
אז רק לשמחה.
כל שנה אני מגלה בהגדה רובד נוסף-חדש. השנה הייתי קשובה ונפעמת לגלות אפילו… רובד קצת פורנוגרפי או ארוטי… טקסט רב רבדי ההגדה שלנו.
בחייך ענת. שיערך צימח ושדייך נכונו או להיפך. או משהו דומה. זה תמיד היה שם.בהגדהץ ומקובל אצלנו תמיד לתת את זה לנערה בגיל המתאים. מה שגורם לה להסמיק ולהחנק שהיא קוראת את המילים האלה בפעם הראשונה. וכולם מביטים בה בפנים רציניות, חמורות סבר. ובפנים מתפוצצים מצחוק.
כנראה שאני באמת רק עכשיו בגיל ההתבגרות אם רק השנה שמתי לב מיוחד ואולי לראשונה בדיוק לציטוט הזה שהבאת מההגדה. נו אתה רואה, מה שנמצא תמיד – ולו בטקסט – יכול להתגלות בבוא היום, שלא כך בספר "החיים". ודי לחכימא שהרי אנו מכירים משכבר הימים. חג שמח
הסיפור הנהדר הזה גרם לי לצאת מעט מהאיפוס וכתבתי כאן משהו. אם לא ימצא חן – נא למחוק.
סוף סוף באת צִפּוֹרָה נֶחְמֶדֶת,
אין לי כאן מזגן
התגעגעתי לשמוע אותך, מותק
עשית לי בבטן בלגן.
תשירי לי שיר, צפור חמודה,
מה קורה במקומות הרחוקים
האם באינטרנט יש חדשות
או בפייסבוק כשלא מתנתקים?
מי עשה לך לייק, ציפור, מי צייץ,
מכל המנויים והחברה?
איזה כף לשמוע אותך מצייצת
כי אני מבועס בהחלט
כולם נגדי כאן, כולם,
אין אחד שחושב עלי טוב.
תפתחי את הלב,
והחורף יתהפך לאָבִיב.
אולי תרימי את השלום?
מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים?
אולי שמו עלינו עין ,
אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?
וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה –
האם שינו כבר את שמם הפלשתינאי?
אם הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים,
השבט העאלאווי, השיעי?
האם התמלאה כבר הכנרת
והחֶרְמוֹן, האם גולשים עליו בשקיות ניילון,
האם עשו כבר את תעלת הימים?
או התאדה כבר ים המלח כולו?
והַפְּרָחִים ששָׁתַלְתִּי מה נשאר מהם
האם יש להם הכשר "ללא תולעים"??
אֶזְכְּרָה יָמִים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי,
אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, וזה בכלל לא נעים.
וְהעובדים הזרים הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה –
הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? –
מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר [כבר מותר להגיד]
וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץ הַתֹּמֶר!
כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים –
וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי,
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
צַהֲלִי-נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!
ידידי ורעי (אם כי לא דודי…:) משכבר – לא רק שאני לא מוחקת את שורותיך שזרעת בחלקתי אלא אני גם אוהבת – אוהבת את המיקס הייחודי לך בין לשון פיוט חולין ללשון פיוט של קודש. מזכיר לי במיטבה את שירת ימי הביניים שלנו – ובמיוחד את סוגת שירי היין והאהבה. וגם שמחתי שהפוסט שלי היווה לך השראה ברוכה. והרי זו אחת התכליות הנעלות של המטע. שבת ברוכה וחג פסח ב' כשר להמשך חירות רוחך.
חג שמח.
ענת.
הכי טוב להשאר ילדה לנצח. במיוחד למי שכותבת.
ותמיד אזכור את "גברים בשמש" שנתת לי. שבדיעבד היה הטריגר הראשון שלי לרצות לכתוב.לרצות. עוד לפני שידעתי איך עושים את זה.
יש אנשים (גם נשים) משני חיים ויש מתנות משנות חיים. וכיוון שיש חיים אמיתיים לפני המטע ושנינו זוכרים זה זה זה מעלומינו האמיתיים, אז כולי תקווה שאתה זוכר ממני עוד כמה דברים מעוררי השראה שלא יועלו כאן:):):) (זה כמובן במקום שלוש נקודות חינניות)
ודאי שזוכר. אני זוכר הכול, כולל צבע הבגדים.
אני כותב תמיד שלושים שנה אחורה.אז לפי החישובים שלי, אני צריך להגיע אליך בקרוב … 🙂
אוי ואבוי! טוב נו אני כבר שמה מים לקפה
אני שותה בלי סוכר ובלי חלב …
אם זה יקרה עד פסח הבא תצורף גם עוגה פרג/אגסים/תפוחים/גזר/שוקולד נוגט