אלוהים מרחם על ילדי הגן, כתב יהודה עמיחי

ושלומית כהן-אסיף אוהבת אותם בכולנו, גדולים כקטנים ולהפך

 

לפני שנים לא מעטות, כשבנותי היו עוּלוֹת ימים, נזדמן לי על גשר גידולן והעשרת רוחן ותרבותן להתוודע אל משוררת נפלאה בשם שלומית כהן-אסיף. לא פחות משבנותי אהבו את שירתה ואגדותיה – אהבתי אותן אני כילדה שנעשתה אישה כמעט בעל כורחה, ולפעמים שלא לטובתה ובטובתה. שיריה של שלומית חיברו ומחברים אותי תמיד אל מחוזות התום והחלום, האמון והאמונה הזכה במה שכדאי וראוי לזכור גם בהיותנו מבוגרים –  ולפעמים רק לכאורה בוגרים.

 שלומית כהן-אסיף מיטיבה ללכוד את לוז נשמתנו חסרת הגיל, ולהניף אותה אל-על על כנפי ציפור ועלי כותרתו של פרח – להניף אל האור והשחור, שלמען אור התמיד אשר בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.

שיריה הם, כאמור, לכאורה לילדים בלבד. בשבילי אין הוכחה מובהקת מן השיר שאביא כאן כראשון, אף שאינו כלול בספרה החדש של שלומית אשר ראה אור זה עתה ושמו בישראל – "ציפור, לאן את נוסעת?" השיר שאביא כאן לפני כל שיר אחר הוא זה שמחבר אותי לשלומית (כחברה אמיתית ולא רק על גבי דפי הספר) עד היום ולעד. את השיר הזה אני משגרת כאיתות לכל מי שנשלח אל חיי ללוותני במסע הנשמות.

וזהו השיר:

 

חָבֵר שָׁלֵם

 

כָּל אֶחָד צָרִיךְ

שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חָבֵר אֶחָד לְפָחוֹת.

חָבֵר יוֹתֵר מֵאָח, יוֹתֵר מֵאָחוֹת.

חָבֵר כָּל הַזְּמָן, כָּל הַיָּמִים

לֹא חָבֵר לִפְעָמִים.

חָבֵר שֶׁמַּקְשִׁיב, שֶׁיּודֵעַ לָרִיב.

חָבֵר בְּלִי לְשַׁקֵּר

חָבֵר שֶׁתָּמִיד חוֹזֵר.

 

כָּל אֶחָד צָרִיךְ

שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חָבֵר.

לֹא רֶבַע חָבֵר,

לֹא חֵצִי

חָבֵר שָׁלֵם, אֶחָד לְפָחוֹת

חָבֵר יוֹתֵר מֵאָח, יוֹתֵר מֵאָחוֹת.

 

                                      *

 

 

ועכשיו אביא עוד כמה "מתאבנים" מתוך ספרה החדש של שלומית, "ציפור, לאן את נוסעת?" (אחד מבין עשרות משלה שקדמו לו…) זהו ספר שובה-לב כל אנוש בתכניו וגם הודות לאיוריה של גיל-לי אלון-קוריאל (הוצאת עם עובד). אה, כן, שכחתי לציין מאפיין חשוב ביותר בשירתה של שלומית, בצד החוכמה העל-דורית. הומור! יש ממנו בשפע כדי ליצור את הקטרזיס המוליך אל מה שכולנו כמהים אליו עמוק עמוק – פיסת שלווה, רוגע וחברות טובה שיודעת לחצות הכול בנאמנות ובאמונה בכוחה של קרן שמש קטנה, כפשוטה וכמטאפורה.

 

 

גובה החלום

 

פרפר בן יום

שאל פרפר בן יומיים:

עד איזה גובה

עפות הכנפיים?

 

ענה פרפר בן יומיים

לפרפר בן יום:

גובה הכנפיים

הוא גובה החלום.

 

 

העיגול הקטנטן

 

 

בתוך העיגול הגדול

יש עיגול קטנטן.

העיגול הגדול צהוב

הקטנטן פטפטן.

 

העיגול הגדול הוא השמש

שזורחת למעני.

העיגול הקטנטן

זה אני.

 

 

צנצנת ים

 

אני יכול לראות ים

בתוך ענן, גם בתוך עננת.

אני יכול לראות ים

בתוך דלי, גם בתוך צנצנת.

 

אני יכול לראות ים

בתוך טיפת גשם

וגם בתוך בועה.

ואני יכול לראות ים

כשזולגת לי דמעה.

 

 

 

התחפשתי  לפרח

 

התחפשתי לפרח

כל הלילה לגמתי טל,

אבל הציפור ברחה ממני

והפרפר נבהל.

 

אמא,

איך הפרפר יודע שאני ילד

ולא פרח?

"מבולבל,

הפרח אינו נועל סנדל."

 

אבא,

איך הציפור יודעת שאני ילד

ולא פרח?

"מבולבל

לפרח אין משקפיים

ואין תלתל."

 

התחפשתי לפרח

כל הלילה לגמתי טל.

וסבא הרים אותי

ורצה לשים באגרטל.

 

 

שמוליק בלע דבורה

 

שמוליק בלע דבורה

כשאכל ממתק מצופה.

מאז הוא מפחד

לפתוח את הפה.

 

שמוליק, שמוליק, די

יודעים שזה כואב.

אם לא תפתח את הפה

תישאר רעב.

 

שמוליק, שמוליק, די

פתח את הפה,דבר!

בלעת רק דבורה

לא בלעת נמר.

 

שמוליק, שמוליק, די

לפחד הזה אין טעם,

לא יקרה לך שוב

מה שקרה הפעם.

 

שמוליק מהנהן בפה סגור

בשפה אילמת:

"הדבורה בבטני

עדיין מזמזמת."

 

 

 

דֻּבִּינָא

 

אני ודֻבִינא

שנינו ישנים ביחד.

דובי שומר עלי

מן החושך והפחד.

 

דובו דובי

שמן ועגול.

דובי ישמור עלי

עד שאהיה גדול.

 

איבדתי את דובי

דובי דֻּבִּינא.

אולי באוטובוס

אולי בתחנה.

 

בחושך, לבד

בלי דב שמן ועגול,

בלילה אחד

הייתי מוכרח לגדול.