מה בין יוליוס קיסר, השחקן יוסי ידין – ואני…

נהוג להאמין ולטעון כי יצירה שיש בה חומרים אוטוביוגרפיים (ואיזו יצירה אין בה כאלה?) היא בעלת כוחות תרפויטיים לכותבה. מעולם לא חשתי שיצירותי ריפאו אותי – אפילו לא ספר שירי "תיקון אב" שהוא אוטוביוגרפי לעילא ובמוצהר.

 אז החלטתי – למען התרפיה ובמוצהר – להעלות על הכתב תיאור כהווייתה של חוויה שחוויתי לפני המון שנים. ומי ייתן ולא אחווה עוד שהאדמה רועדת תחתי בכל עת שאזכר באירוע שיתואר להלן.

 ומעשה שהיה כך היה:

בהיותי בת שבע-עשרה עבדתי במשך שנה תמימה ב"גרין רום", הלוא הוא מזנון השחקנים של התיאטרון הקאמרי. לא לשם הגדלת דמי כיס התגייסתי כמה ערבים מדי שבוע (כולל שבתות) למכור סנדוויצ'ים (מעשה ידי) ומשקאות קלים וחמים (בעיקר תה) לשחקנים. עבדתי במזנון עד גיוסי לצה"ל משום  היותי מגויסת למשאלת לב שנולדה בי באותם ימים להיעשות בימאית תיאטרון. חשבתי לתומי (או שמא לטמטומי?) שאם אכיר את השחקנים הודות להיותי ספקית מזונם, יקל עלי בבוא יומי כבימאית להשליט עליהם את מרותי כשהורה להם איך לזוז על הבמה ובאיזה טון לומר רפליקה כלשהי.

 בלי קשר למשאלת הלב הכמוסה אלא רק מתוך שניחנתי מנעורי בתכונה הקרויה חברותיות ופתיחות לבבית יצא שדי מהר ותוך כדי הכנת סנדוויץ' אנין נתהוו שיחות נעימות בין השחקנים לביני. הכול היה נעים ביותר לכולם משני צדי הדלפק עד אשר…

 יום אחד הגניב לי השחקן יוסי כרמון את המידע הבא: "ענת, יש שחקן אחד שהתלונן עלייך באוזני. הוא טוען שאת מדברת יותר מדי עם השחקנים ומפריעה להם להתרכז בתפקידם." ולמה נבחרו דווקא אוזני כרמון להעברת המידע מרעיש הלב? כי הוא היה שכני באותו בניין שבו גרתי עם הורי, וכי הוא "האשם" בכך שנולד בי חלום הבימוי כפועל יוצא מכך שספריית המחזות העשירה שלו נהייתה ספריית ההשאלה שלי. כמה פעמים בשבוע עליתי לדירת הגג שלו וירדתי עם מחזה או שניים בחיקי. עד היום, אגב, אם יימצא לי זמן פנימי לקריאה אעדיף קריאת מחזה על פני רומן. (ולא כדי להחיות את פנטזיית הבימוי אלא משום שמחזה מותיר לי הרבה יותר מקום לדמיון מכל ספר).

 ובכן, מי היה השחקן המתלונן? לא סתם שחקן היה זה, כי אם בכיר שחקני הקאמרי דאז – יוסי ידין! והימים – או בעצם הערבים – אז היו אלה שבהם הועלה על קרשי הבמה המחזה "יוליוס קיסר" מאת שייקספיר בבימויו של פיטר ג'יימס. יוסי ידין היה כמובן הקיסר ירום הודו. אלא מה, תפקידו היה ייצוגי בעיקרו. ובעצם הרבה מזמן ההצגה הוא ישב בגרין רום – עיתון בידו האחת וביד השנייה היה אוחז מעת לעת כוס תה מהול בחלב.

 ערב אחד, בעת המחצית השנייה של ההצגה היה הגרין רום ריק מאדם מלבד שניים – הקיסר ידין-יוליוס ואנוכי. כיוון שדבריו של יוסי א' על אשר אמר עלי יוסי ב' מאוד הטרידו אותי עד אותו ערב; ומשום שאני מִרחם אמי טיפוס גלוי שאוהב לפתור הכול (וגם מאמין בכך) על ידי תקשורת גלויה ובלתי אמצעית וגם כאשר "הלב שלי בתחתונים" תוך כדי ניהול התקשורת – ניצלתי את השעה הריקה בחיי שנינו – עבדכם הנאמנה וקיסרה – עזבתי את עמדתי שמאחורי דלפק המכירות וצעדתי אט אט ועל בהונות ממש אל עבר כיסא המלך. כשעמדתי מול ידין, הוא נשא את עיניו שמאחורי משקפי הקריאה שמעל לגלימה ושאל בקולו העמוק מני ים – "כן?" או במילים מורחבות – "מה את רוצה?"

 ואז בקול מגומגם ומהוסס עד מאוד יריתי: "גונבה שמועה לאוזני שאתה חושב שאני מפריעה לשחקנים להתרכז בתפקידם. רציתי להבין את הטענה יותר לעומק וגם לומר משהו להגנתי."

 הדבר היחיד שהיה לי לומר להגנתי כדי לא להיות מוצאת להורג, קרי להיות מפוטרת ללא שוב מהתיאטרון האהוב עלי (אגב, בזכות עבודתי במזנון ראיתי חינם המון הצגות ואת חלקן – למשל "סוחרי גומי" של לוין – ראיתי מיליון פעם) היה: לא אני היא האשמה היחידה בשיחות מפריעות הריכוז הקדוש. שכן לא היה לי ספק כי השיחה עם המזנונאית ענת נעימה מאוד לשחקנים – מלבד האחד שאיתו מעולם לא התנהלה כל שיחה עד אותו מעמד שעליו אני מדווחת כאן בהרחבה, וכאמור גם לצורכי ריפוי עצמי מאוחר.

 עוד לפני שניתן לי לשאת את נאום ההגנה, הורה לי הקיסר-ידין ביד עדינה לשבת מולו, הניח מידיו את העיתון, הסיר את משקפי הקריאה, ובטון נעים כשל מטפל בנערה סוררת החל להסביר בקול הבס העמוק אך במנעד מעודן ורך איך בדיוק שיחות סרק מפריעות למלאכת הקודש של השחקן.

 בעוד הוא מדבר (את דבריו משום מה שכחתי בעוונותי – אולי מחמת הטראומה שתכף תגיע) נשמעו לפתע מחיאות כפיים סוערות. על מה ולמה? לא כהודיה על נאום ידין באוזני, כי אם כאות לכך שההצגה… הסתיימה. והיכן היה אמור להיות הקיסר באותו הרגע? – על הבמה, מאחורי הקלעים, שניות בודדות לפני מעמד ההשתחוויה!

 נו, אין צורך ובכל זאת אומר – טענת ידין כנגדי הגשימה/הוכיחה את עצמה כנכונה מעל לכל ספק! אבל חכו חכו, כי אין לכם כל מושג מה באמת אירע מרגע זה.

 עכשיו דמיינו את מילותי הבאות בסלו-מושאן:

 יוסי ידין, פניו מבועתים, מפיל את כוס התה שמלפניו תוך כדי זינוק לכיוון הבמה. מה שהפריד באותם ימים בינה לבין הגרין רום הייתה דלת עץ בעלת שתי כנפות זזות. המרחק בין הדלת לאחורי הקלעים לא היה רב, אך הוא כלל מדרגות עץ ו… עלטה כמעט גמורה.

 ואז… פתאום – בום טראח.

 ולא… הבלון לא נקרע כמאמר סיפורה הידוע של מרים רות לילדים תאווי בלונים צבעוניים. הסיפור הזה, קוראי היקרים, הוא סיפור אימה למבוגרים מגיל שבע-עשרה ועד שבעים. כמדומני שיוסי ידין התקרב אז לגיל הבכיר הזה. והבום טראח היה משום שהוא… נפל אפיים ארצה – ולא כחלק מההשתחוויה לפני צאן מרעיתו, הקהל האוהב ומעריך את השחקן המהולל. ידין פשוט צנח נפל במדרגות האפלות.

 ואלו השניות הארוכות כנצח שנמשך עד היום בכל עת שאני נזכרת באותו ערב הזוי: אחרי הבום טראח ובעצם עוד נוכח כוס התה ההפוכה, עמדתי כשהביטוי "לא ידע/ה את נפשו/ה" מיושם במאת האחוזים על נפשי שלי. עם הישמע  הבום-טראח הנוראי, מוחי המרוקן לחלוטין ונשמתי ההמומה נאחזו בשתי אפשרויות שכל אחת נדמתה גרועה מהשנייה – א. להימלט מהמקום ושלא על מנת לשוב אליו לעולם. ב. לייחל שהאדמה תפצה את פיה תחתי ותבלע אותי חיים (המונח בולען כמובן לא היה קיים אז…). בעוד שיתוקי המוחלט נע במהירות שיא מאפשרות א' ל-ב' בלי יכולת הכרעה, נפתחה שנית דלת כנפות העץ ומולי עמד… הקיסר-ידין כשיד אחת שלו תומכת בגבו הרחב.

 אין לי ספק שפני הלבנים כסיד באותו מעמד הם שהצילו אותי אז וככלות הכול מגזר דין מוות. הקיסר החונן פשוט ואולי בלית ברירה החל לנחם אותי כדי להשיב את רוחי האובדת ביראת מוות ממש ומבושה שאין למעלה ממנה.

 ועכשיו לאפי אנד – כן כן, היה כזה על אף שעד היום נותרה בי חיה בעיקר האימה שחשתי בהישמע הבום-טראח הנורא.

 כמדומני שכל אותו הלילה לא ישנתי. לא בגלל מעללי האיומים כנגד השחקנים אלא משום שנולדה בי בעתה שיוסי ידין שבור הגב ילקה במהלך הלילה גם בלבו.

 למחרת בבוקר, בשעה מוקדמת יחסית לא יכולתי עוד להתמודד עם חרדותי וטלפנתי לביתו של ידין בקיסריה. אשתו הדי הרימה את השפופרת ובעברית עילגת (כמדומני שעשתה עלייה לא הרבה זמן קודם מאוסטריה) עדכנה אותי שיוסי ידין חי וקיים ובריא!  ביקשתי תוך כדי נשימת הקלה שתמסור לו דרישת שלום חמה מהמזנונאית ענת. מאוחר יותר באותו יום זכיתי לטלפון מרגיע מידין עצמו…

 ומאותו בוקר היינו יוסי ידין ואני לא החברים הכי טובים, אבל בהחלט מיודדים… הכושית ענת לא הפכה את עורה – קרי, המשכתי לקחת חלק בהווי השחקנים המבלים בגרין רום. אולי התמתנתי מעט כשידין היה בסביבה… אבל הוא מעולם יותר לא העיר לי, כי אם שמר למעני על מאור פניו.

 אז למה עד עכשיו אני מרגישה איך האדמה תחתי זזה בכל עת שמכה בי זיכרון אותו אירוע? זאת על אף שבה בעת הוא מעלה בי גם חיוך רחב על הדרך שבה בוחר הקוסמוס להוכיח לנו בדרכו הצינית-הומוריסטית (לפעמים, וכמובן לא רק כך) עד כמה אנחנו לא מושלמים ומה כוחה של… מחילה.