תורת ההתנדנדות

שנים רבות נמנעתי מלימוד תורת ההתנדנדות. סירבתי ללמוד את התורה הזאת אף על פי שידעתי כי היא חיונית יותר מהרבה תורות אחרות.

 אם אשאֵל מהו שגרם לי לבסוף להסכים ללמוד, אשיב על כך בקצרה:

לא הייתה לי ברירה!

 אלמלא כן הייתי מוצאת את עצמי לבדי על הנדנדה במשך זמן רב מכפי שהייתי מסוגלת לשאת.

 לאמיתו של דבר, נמצאתי לבדי על הנדנדה במשך זמן רב מכפי שיכולתי לשאת עוד לפני שהתחלתי ללמוד את תורת ההתנדנדות. ימים רבים ישבתי על הנדנדה וקיוויתי שמישהו שאינו מכיר אותי, שאינו יודע על בורותי, יבקש את רשותי לשבת בכיסא הריק שמולי.

 היום אני יודעת כי גם מי שמיטיב לדעת את תורת ההתנדנדות כולה עלול למצוא את עצמו לבדו על הנדנדה.

אם אשאֵל מדוע לא קמתי מהנדנדה במקום ללמוד תורה אשר ממילא אינה מבטיחה שותף הולם להתנדנדות מהנה, גם על כך אשיב בקצרה:

ידעתי כי כל עוד אשב על הנדנדה – גם ואולי בעיקר כאשר הכיסא מולי ריק – אוכל לחלום על שותף הולם להתנדנדות מהנה ולקוות שהחלום יתגשם אי פעם.

 היום, בעודי מביטה בכיסא הריק שמנגד, זה שלמעלה, אני תוהה שמא לא הייתי נזקקת למישהו שיתנדנד איתי לוּ רק יכולתי לשבת גם עליו. אולם אינני יכולה כשם שלעולם לא אוכל להתנדנד עם מישהו כששנינו באוויר באותו הזמן ולאורך הזמן שלאחר הזינוק הנהדר ברגע ההתנדנדות הראשון.

 לפיכך נמצא בי לפתע האומץ לקום מהנדנדה בוויתור נורא ובאיחור רב, אף על פי שבתורת ההתנדנדות אין מוקדם ומאוחר או דבר מה שאפשר ללמוד ללא אומץ ומאמץ ובלי לשלם את מחיר הוויתור.

מתוך שפת הלוליין, גוונים, 1997