בננות - בלוגים / / גופים בעלי נפח
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

גופים בעלי נפח

 

 

 

 

 

עכשיו אני כבר מסוגלת לראות אנשים כגופים בעלי נפח ולא רק כצורות גיאומטריות. לכן אני מסוגלת לגעת בהם. משום כך אני יכולה לשחק איתם, להשתעשע באמצעותם.

 פעם ידעתי לשחק ולהשתעשע רק על גבי נייר. שעות ארוכות הייתי משרטטת משולשים ומרובעים ועיגולים ויוצרת מהם בדמיוני בני אדם.

 אף על פי שנמצאתי תמיד לבדי כנגד הנייר, שרטוטי ניחמו אותי בבדידותי. שכנעתי את עצמי כי רק בזכותם אני מסוגלת לשחק ולהשתעשע כפי שלעולם לא אוכל מחוץ לגבולות הנייר.

 יְכולתי להמיר את הצורות הגיאומטריות בגופים בעלי נפח הוענקה לי ברגע אחד שבו העזתי להשמיד את כל ניירותי – המצוירים והנקיים כאחד. באותו הרגע הושמד דמיוני.

 השמדתי אותו משום שמאסתי בו. לא התנחמתי בו עוד. לא נזקקתי לו עוד. נדרשתי למציאות, ובעיקר לא יכולתי עוד שלא להימצא בין גופים בעלי נפח ולא רק מעל צורות גיאומטריות.

 למען זאת היה עלי להימצא קודם כול בתוך גופי. לשם כך התחלתי לגעת בעצמי. בהתחלה עשיתי זאת בעדינות רבה כדי שהנגיעה תנעם לי. אבל בגלל דקוּת קווי המִתאר חיזקתי אט אט את נגיעתי. לחצתי על עורי שעטף את תָּוַוי עד אשר התחלתי להרגיש את איברַי. ואז חשתי כאב שגרם לי לעצום את עיני, אך גם העצים את העונג שנמלאתי בו – עד אשר חשתי את גופי השלם.

 לאחר מכן התחלתי לנשום כפי שמעולם קודם לא נשמתי. רק אז העזתי לפקוח שוב את עיני כדי לגלות סביבי גופים נוספים – דומים לי ובה בעת שונים ממני.

 גילוי הגופים הזרים לא הבהיל, כי אם הדהים והפעים אותי. התקרבתי אליהם, ולאט לאט התחלתי לאהוב אותם בעיקר הודות לכך שידעתי כי גופי שלי יוסיף להתקיים בשלמותו –  וכפי שכבר למדתי לאהוב אותו – גם בלעדיהם כאשר המשחק ביני לבינם יסתיים.

 

מתוך ספרי שפת הלוליין, גוונים, 1997

 

 

 

 

 

 

 

4 תגובות

  1. נורית פרי

    ענת, יפה הקטע הזה ומעניין שנכתב לפני כ 16 שנה. נדמה לי שהוא עדיין נכון לך גם היום… האהבה מתחילה מהפנים החוצה ורק אז יכולה להיות נדיבה לאחרים…
    נורית

    • הוא נכון לי מאי פעם. בכלל, אני אישית לא אחת קצת מפגרת אחרי חזיונותי שהם מעין נבואה או מצפן או מגדלור. רק על אבחון שלך אני טיפה חולקת. לא אחת אדם נדיב לאחרים הרבה לפני והרבה יותר מכפי שהוא נדיב לעצמו. ובמצב כזה מוטב להישאר בעיקר עם ניירות וצורות גיאומטריות… יום של אור

      • אני שונאת לפרשן את כתיבתי ובכל זאת נדמה לי שלגבי הסיפורונים אין לי בררה אלא להוסיף: כתיבתי אינה אוטביוגרפיה נקייה על אף הנקיטה בגוף ראשון. המסר או אחד מהם בסיפורון הנ"ל: שיצירה במילים יש בה גם משהו מנותק חיים אמיתיים. כמאמר המשורר הנפלא נתן אלתרמן: הִנֵּה הָעֵצִים בְּמִלְמוּל עַלֵיהֶם,. הִנֵּה הָאַוִיר הַסְּחַרְחַר מִגֹּבָה. אַינֶנִּי רוֹצָה. לִכְתֹּב אַלֵיהֶם,. רוֹצֶה בְּלִבָּם לִנְגֹּעַ.

  2. ענת, זה יפהפה! מרגש הגילוי, כאילו יבשת חדשה. גילוי שמשנה את כל הפרספקטיבות.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט