בננות - בלוגים / / העכבר והפיל
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

העכבר והפיל

סופסוף אני יכולה לבחור בין טוב לרע ובעיקר לפגוע בלי להיפגע, בלי להעניש את עצמי כדי שימחלו לי על מנת שאמחל לעצמי. יש לי עור של פיל וחדק ארוך, שבאמצעותו אני יכולה להדוף כל מי שמפריע לי לשרוד בג'ונגל שפעם הייתי בו עכבר. כל אחד יכול היה לדרוך עלי או לפתות אותי על ידי מלכודת-מוות מוּסווה בגבינה.

 ימים רבים אכלתי הרבה מאוד גבינה, ששנאתי את טעמה – בעיקר את החובה לגדול ולהתחזק בזכותה. לוּ יכולתי באותם ימים לבחור בין טוב לרע, אולי הייתי מעדיפה להרעיב את עצמי עד מוות.

 כעכבר לא הייתי מסוגלת לבחירה כלשהי. גם לא ידעתי על קיומם של טעמים אחרים מטעם הגבינה שנדרשתי לאכול – אף על פי שלא גדלתי ולא התחזקתי בזכותה.

 כעכבר היה עלי להישאר קטנה וחלשה.

 כשהבנתי זאת – ביום אחד – חדלתי לאכול גבינה.

 באותו יום נהפכתי לפיל!

 מיד לאחר מכן גיליתי שאני בג'ונגל, וכי כְּפיל אצליח לשרוד בו רק אם אשכח שאי פעם הייתי עכבר. לשם כך היה עלי להקדים ולהבין כי רק הודות לאכילת הגבינה ולמאיסתי בה נמצאתי מסוגלת ככלות הכול להבחין בין טוב לרע, לפגוע בלי להיפגע ובלי להעניש את עצמי כדי שימחלו לי על מנת שאמחל לעצמי.

 רק כשהבנתי זאת יכולתי להתחיל באמת להתקיים בסיפור שונה לחלוטין מהמשל על העכבר והפיל.

 

מתוך ספרי שפת הלוליין, גוונים, 1997

 

9 תגובות

  1. רות בלומרט

    את לא פיל, את לא עכבר.
    את אדם מעניין ויותר מזה.
    רות

    • שורה ב' שימחה אותי כמובן, על שורה א' עלי לומר חד משמעית – אני רק נניח דוגמנית. כל המשלים שכתבתי אי אז ואני מפרסמת עתה בבננות נוצרו מתחושה עמוקה שאיכשהו כולנו קצת דומים. עכברים ופילים בגוף ובג'ונגל אחד…

  2. אין רע בלי טוב. זה נכון לגבי הגבינה וגם להיות עכבר יש לו לפעמים יתרונות…

    • סופסוף ראשית דיאלוג שהרי משל מעצם טבעו אינו אמור להיות אכסיומה מתמטית אלא קצת חומר למחשבה… משתנה מתקופה לתקופה.

      • קטונתי לעומת ממשילי המשלים הגדולים, אבל זו היתה תכלית כתיבת הסיפורונים. והרי גם קפקא הנערץ עלי לא ראה עצמו מקק כשכתב את גרגור סאמסא שלו.

        • אני חושבת שיש הבדל בין המשל על מוסר ההשכל שבו, שזה תכנון כתיבה שכלתני במקצת, לבין תחושה אמיתית של אנשים מסויימים שהם כגרגר, עכבר וכו'. בראשון אפשר לראות גם חיוב. בשני – אני לא בטוחה…

          • טוב נו נורית, אני בטוחה במה שאת לא בטוחה… רע מאוד שאנשים חשים עצמם כעכבר, אבל האם אני טועה בתחושה שהולידה את המשל שבכולנו יש לא אחת תחושת קיום עכברית כפי שניסיתי ללכוד אותה? והאם פיל שנולד פיל דומה במהותו לעכבר שנהיה פיל? אני אישית דווקא בעד אפשרות הקיום הפילית השנייה. אם הפיל לא היה אי פעם עכבר הוא הפסיד את העושר שהוא מתנת חלקם של היצורים שזכו לחוות מטמורפוזה.

          • אני מסכימה איתך שבכולנו יש תחושת קיום עכברית. מצד שני, גם פיליות היא לא מציאה גדולה… ואשר למטמורפוזה – מי אמר שזה תמיד טוב??

          • אני בעד מטמורפוזות וכמה שיותר וליותר "חיות" טוב יותר להיכרות הביבר הפנימי שלנו כהולכי על שתיים. ולא אחת – מחווייתי וכמו בסיפורון – המטמורפוזה המוצלחת ביותר מתרחשת ברגע אחד ומייאוש גדול. שבת שלום

השאר תגובה ל נורית פרי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט