משה רבנו ואני

פעם קיוו סופרים שכתבו בדם נפשם ספרים שזמן לא רב לאחר הופעתם נגנזו לפני שמצאו לעצמם קוראים רבים, כי לאחר מותם מישהו יחיה – אם לא אותם אזי את רוחם הכמוסה בין הדפים.

כבר שנים אינני מאמינה בנס תחיית הספרים. אבל מה, יש היום דרכי החייאה חלופיות ועוד בחיינו. אז ברוח השובבה שנחתה עלי בחיי המתחדשים מיום ליום החלטתי להחיות מקצת מן הסיפורונים המשליים שפורסמו לפני כמעט עשרים שנה בספרי "שפת הלוליין" שראה אור בהוצאת גוונים.

                        משה רבנו ואני

משה רבנו מעולם לא חצה את המדבר שאני חציתי. שנים רבות נדדתי בו מעבדות לשום מלך אל שום ארץ שתבטיח את חירותי הנכספת, הקוסמת, שהקסימה אותי עד כדי עיוורון.

 מדוע אני משווה ביני לבין משה? משום העובדה הפשוטה והמסבכת, ששנינו היינו כבדי פה. משה נלחם על ביטחונו העצמי כנחשון בראש מחנה ליצים. אני נלחמתי על החלום להיות נחשון בראש עצמי, להוביל את עצמי אל האמונה היחידה שעשויה הייתה לגאול אותי מעבדותי – האמונה כי אינני זקוקה לאיש שילך אחרי כדי להיות מה שעלי להיות בלי מישהו שיאמין בי.

 משום כך, מעולם לא נדרשתי לעלות על ההר שמשה נדרש לעלות עליו. אולם גם לא התרחשו לי ניסים שיקלו את הליכתי במדבר הנורא.

 המדבר היה אמנם נורא. כל צעד שעשיתי בו גרם לי פחד איום. בגלל כבדות פי, הפחד נותר אצור בי. הוא יצר בתוכי דבר-מה דמוי הר.

 דמוי-ההר היה הדבר היחידי שנדרשתי לטפס עליו. רק לאחר שהצלחתי להגיע אל פסגתו ולרדת אל תחתיתו – חזיתי לראשונה באין-הארץ שלא למענה טיפסתי וירדתי.

 משום כך, בניגוד למשה, לא מתי בסיומו של המדבר כי אם התחייתי כפי שמעולם קודם לא חייתי – זאת משום שהמדבר חדל להתקיים. זהו הנס האחד, היחידי שקיוויתי לו – שהתחולל.