בננות - בלוגים / / מרפקים
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

מרפקים

 

 

 

אמי סיפרה לי שנולדתי עם מרפקים גדולים מאוד. לדבריה, עוד בהיותי תינוקת היו מרפֵּקַי גדולים בהשוואה למרפקיה הזעירים.

 לימים הודתה כי למרות שמרפקי עוררו את קנאתה, הם היו גם סיבה לגאוותה ולשמחתה. זאת משום שהודות למרפקי עלה בידיה להגיע למקומות שבלעדיהם לא הייתה מעזה להגיע.

 "לאלו מקומות חשובים באמת הגענו, את ואני, בזכות מרפקי?" שאלתי יום אחד בזעם.

 מאותו יום השתנו חיי!

 חיי השתנו משום שאמי לא מצאה באותו יום ואף לא ביום אחר תשובה שתגרום לי לרצות להוסיף לשאת בנטל המרפקים הכבירים.

 כיום אינני זוכרת ולו מקום אחד שבו ביקרתי עד אותו יום. אני רק זוכרת את עצמי עם מרפקי הזקורים ואת אמי קוראת אחרי: "תכירו, זאת בתי. היא פנומן. היא יוצאת דופן. עם מרפקים כמו שלה היא תוכל להגיע תמיד לכל מקום. כולם יהיו חייבים תמיד לפנות לה מקום. היא לא כמוני. רק שלא תהיה כמוני – בלי מקום בכלל."

 אולם מהיום שבו השתנו חיי, איש לא חזה עוד במרפקי. הקפדתי להסתירם מאחורי שכבות רבות של בגדים שאף הם הכבידו עלי. אבל בהשוואה למעמסת המרפקים בהיותם גלויים – בגדי היו קלים ונעימים.

 לאחר שאמי חדלה לבוא אחרי, זמן מה המשכתי להגיע לבדי למקומות חדשים. האנשים שנמצאו בהם לא סרו עוד מדרכי. הם גם לא הריעו לי.

 לראשונה בחיי נמלאתי בחרדת ה"אין מקום" של אמי. החרדה התפוגגה ברגע שחדלתי לזוז ממקומי. לא דחפתי עוד ולא נדחפתי. לא דחקתי בעצמי להכיר אנשים חדשים.

 כחלוף זמן הסתגלותי לאותו מקום לא חשתי עוד בחסרונו של משהו או של מישהו שהיה לי ואבד בדרכי אל המקום האחד והיחידי שאליו בעצם ייחלתי מלכתחילה להגיע – המקום שבו אני נמצאת גם היום.

 "את שומעת, אמא?! את עדיין יכולה לבוא אחרי, בעקבותי, בלעדי, כדי שגם את אולי תוכלי להיות סופסוף מאושרת באין-מקום שלך-שלי, כמוני."

 

 מתוך ספרי שפת הלוליין, הוצאת גוונים, 1997

 

 

 

3 תגובות

  1. לפעמים כדאי להיות כמו נוף: לעמוד ולהתבונן בחולפים על פניו…

השאר תגובה ל נורית פרי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט