לידה מאוחרת

בעת האחרונה אני מרגישה קצת כאמא החוטאת בהשווצה על גב הצלחת בתה הבכורה. גיורא פישר המשורר התיר לי לעשות זאת בטענה המאוד נכונה, לדעתי ומחווייתי רבת השנים כאֵם, שאנחנו – ההורים – "אוכלים גם לא מעט חרא" אז למה לא להתענג ועד הסוף – כולל השווצה – בשיתוף ברגעי הנחת?!

אז אעשה כעצתך, גיורא היקר, רק שאקח זאת הפעם למקום קצת יותר מהותי, הגם אם ינוסח באווירה אישית.

 הבנות שלי השתיים הן התיקון (או בעצם בבואת התיקון) הכי הכי שלי את עצמי בגלגול הזה. רוב שנותיהן גידלתי אותן בעשר אצבעות נשמתי. לא קל היה לי, בלשון המעטה, לגדל ולטפח שתי ילדות יצריות, רבות תבונה ותובנה, דעתניות כמעט מבטן ומלידה. עוד מתחילת דרכי איתן זיהיתי או סימנתי לעצמי כמה תמרורים קריטיים:

א.   יותר חשוב, ענת, ממה שתעניקי לבנותייך רבות היכולות והתכונות המועילות, הוא שלא תפריעי להן לגדול. מחווייתי שלי כילדה המתקשה לגדול בלי קשר לגילה הכרונולוגי, הורים הם לא אחת מוקד של הפרעה הרבה יותר מהפריה…

ב.    התיקון של חיי יסתמן בחיי בנותי אם וכאשר אחזה כיצד כל אחת מהן שמחה, קודם כול שמחה במי שהיא בחייה ובמיצוי כל סגולותיה ויכולותיה המולדות.

ג.     לעולם לא לכעוס על עצמי על שכה קשה לי להיות הורה חרף היותן של בנותי "ילדות קסם". הקושי העצום, כך ניחמתי עצמי, הוא דווקא משום מידת האכפתיות והאחריות וההשקעה בציר כה מרכזי זה בחיי הבוגרים כילדה מתבגרת לנצח אולי.

אז כן בימים אלה – כמשל וסימבול – כאשר קצת רווח לי ממידות הנטל והאחריות היומיומיות המתישות/מפרכות/גוזלות הנשימה החופשית, אני מביטה בבנותי ובעצמי בגאווה ובסיפוק ענקיים.

 אני לחלוטין לא מאותן אמהות המבקשות, ולו רק במסתרי לבן,  שילדיהן יגשימו את החלומות המוחמצים בחייהן שלהן. יש לי תודה לאל חלומות משלי לגבי עצמי. ובכל זאת, קשה שלא לצחוק בכיף על צחוק הגורל.

כשהייתי בערך בת גילה של בתי תמר, חפצתי להיות… במאית תיאטרון. שנים לפני כן נאספו אצלי עשרות רבות של מחזות שקראתי ודמיינתי את עצמי מביימת אותם (כולם כיום בדירתה השכורה של תמר). אחרי סימסטר אחד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הבנתי שחוזק נפשי אינו מתאים לכישורי הבימוי הדמיוניים שלי. מוטב, אמרתי לעצמי באינטואיציה בריאה, להתמקד ביצירה בדלת אמותי שבה לא אדרש להתמודד – ולבטח להתמוטט – מהצורך והחובה להתעמת עם בני אדם כדי להביא את כישורי היצירתיים לכדי הבשלה ומיצוי מלאים.

 והנה בתי תמר, בדרך שבה בחרה – ובלי שאחזה זאת בלידתה – והודות לכך שבאמת באמת השתדלתי מאוד לא להפריע לביטחונה העצמי לצמוח – מסוגלת בגיל 24 לעלות ללא שום חשש על בימת הקאמרי (שמאחורי קלעיה אני מכרתי סנוויצ'ים לשחקניה בהיותי בת שבע-עשרה) ולהחזיק אלף איש מרותקים למשחקה ולזמרתה. וזהו כאמור סימבול לעולם פנימי שלם לעצמו – של תמר הכוונה – ועם זיקה לא מעטה (בשיא הצניעות) למי שתמכה בה וגידלה אותה, בעיקר על ידי השתדלות לא להפריע לה לגדול לעצמה ובמיטבה.

ועכשיו לבתי דנה, שאתמול מלאו לה עשרים ושניים אביבים. דנה, ילדת או בעצם כבר אשת קסם לעצמה, שונה עד מאוד מאחותה הבכורה. אז ראשית, משימתי כאמא הייתה לאבחן זאת ולסייע לדנה לסלול את דרכה שלה שתיטיב עם סגולותיה שעיקרן יותר מופנם משל אחותה המוחצנת מבטן.

 עוד מגיל רך זיהיתי בדנה יכולת משחק מסוג אחר משל אחותה. דנה אהבה לשחק במילים. ליצור, לכתוב, להמציא שפות משלה.

דנה גם גילתה מגיל צעיר מאוד יכולת חשיבה פילוסופית איתנה. לכן, אמרתי לעצמי, כל שנותר לי כאמא הוא לתת לה את מלוא העידוד והשקט הנפשי שיצמיח את הנטיות הללו –  ולא יחסום אותן. שהרי אני בגלל התנאים הקלוקלים של גידולי, בגלל איזה אי שקט תמידי וחוסר ביטחון רב  מדי נחסמה בי יכולת ההנאה מידיעת שפות אחרות מן העברית. וכן, תמיד הייתי ידועה כתלמידה מצטיינת, אך היום כשאני חוזה באיזו חדוות דעת ותשוקה לומדת בתי דנה במסלול האקדמי המוקדש להיסטוריה ולפילוסופיה וכן לרכישת שפות זרות (כבר שלוש  במספר מלבד עברית על בוריה), אני יודעת להבחין בתיקון הגדול של חיי בתי דנה לעומת חיי. אני בעצם לא ידעתי את חדוות ותשוקת והנאת הלימוד והעשייה הנקיות, ושלא על מנת…

 בזכות חדוות ההנאה ותשוקת הידע הנקייה רכשה דנה תוך שנה את ידיעת השפה האיטלקית על בוריה – קוראת, כותבת ומדברת חופשי חופשי. הרכישה בעיקרה וברובה הייתה בכוחות עצמה ומתוך אהבה אדירה לשפה השירית הזו שאף אני כה אהבתי בצעירותי – אלא שאצלי היא התמצתה ומוצתה בהאזנה לשירי פסטיבל סאן רמו… דנה לא ידעה על אהבתי זו, ואילו אני מחייכת כיום לעצמי בכל פעם כמזדמן לי להאזין לבת טיפוחי הצעירה מדברת איטלקית שוטפת בסקייפ כאילו הייתה זו שפת אמה, פשוטו כמשמעו ותרתי משמע…

 את השיתוף במסע הקצר והקצת מאריך הזה בלמעלה משני עשורים לא פשוטים – בלשון המעטה שבהמעטה – במחיצת שתי בנותי, אקנח בשורות הפתיחה והסיום של סיפורון בשם "לידה" המקנח את ספרי "שפת הלוליין". כל הסיפורונים הכלולים בספר הזה נכתבו בחודשים שלפני גירושי, שמבחינתי ייעודם היה אחד – יציאה למסע מיוחד במינו וקשה מעין כמוהו של התבגרות ותיקון.

"הייתי עלולה למות תינוקת. הייתי עלולה למות עוד לפני שלמדתי לדבר, לשיר, ללכת ולרקוד. רבים מתים כפי שאני הייתי עלולה למות, כפי שאני לעולם לא אמות.

 גדילתי הייתה איטית מאוד. היא התאפשרה רק הודות לכוחי ובזכות כוח רצוני ליהנות מכוחי  אחרי שאגדל, לפני שאמות.

 על מנת שאוכל לגדול לפני שאמות, היה עלי לצאת מהחדר שלתוכו הוכנסתי עם לידתי […]

מיד כאשר נגעתי בידית, הדלת נפתחה כאילו מעצמה. מעבר לדלת ראיתי את שתי בנותי. הן המתינו לי. ידעתי כי הן ממתינות זמן רב מכדי שאוכל לנחמן על אובדנו, על כל שאבד להן במהלכו משום השתהותי בחדר שבו נולדתי, שבו ילדתי אותן ושמתוכו הוצאתי אותן לפני שהוצאתי את עצמי.

 העברתי אותן מבעד לדלת בעודה סגורה – על מנת שאוכל להעביר את עצמי אליהן, לצאת בעקבותיהן כדי שנוכל לדבר, לשיר, ללכת ולרקוד בסיפור אחר".

ולא נותר לי אלא לקנח במילה הכי אהובה עלי – אמן!