בננות - בלוגים / / גופי ואני – שיעור של חסד ונס
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

גופי ואני – שיעור של חסד ונס

 

 

זהו אינו פוסט פרסומי כי אם פוסט חווייתי.

מעולם לא הייתי בעלת גוף אתלטי, כזה שניתן להתגאות בו. מלידתי היו לי בעיות פיזיות קלות, אך נוכח התייחסות מחמירה של סביבתי הקרובה הן זכו ליחס מחמיר גם מצדי. התוצאה: חוסר ביטחון מתמיד בקיומו של גופי להנחילני גאווה.

 כיוון שכך זלזלתי בו והזנחתי אותו שנים ארוכות. משיעורי ההתעמלות בבית הספר אהבתי להתחמק ואפילו בשירות הצבאי זכיתי לשלל פתקים משחררים. ומאז את רוב שנותי העברתי בישיבה מול המחשב ככלי יצירה ופרנסה כעורכת. שום מכוני כושר לא פיתו אותי. להפך. לא צעידות ולא שיטות מעמלות משכו אותי לקום מכיסאי. הכול היה מאוס ודוחה ובעיקר משעמם בעיני. ואני, מה שמשעמם אותי אין סיכוי שאשקיע בו דבר – גם לא כשמעלי תלוי איוּם איוֹם.

 יחד עם זאת, לאורך כל שנות ה"בטלה" הגופנית הלא בריאה זכרתי או הרהרתי בשני דברים:

א.   תהיתי מהו באמת החלק הבעייתי הרפואי באיברי הגופניים, לעומת חלקו המחליש של חוסר הביטחון הפסיכולוגי שניטע בי אי אז בראשית צעידתי במסע החיים.

ב.     איך זה שאדם כמוני, א-ספורטיבי בעליל, מצא עצמו בנעוריו… שחקן טניס לא רע בכלל.

כלומר, אמרתי לעצמי, יש בי את זה. יש בי יכולת פיזית שאיננה מנוצלת רק משום שלא נמצאה לה המסגרת ההולמת לטיפוחה הראוי והמתאים.

 

לפני כחצי שנה, ולאחר שנים של הזנחה גופנית פושעת, גופי קרא עלי חמס. הוא נקלע למה שאני כיניתי "סטרס". אמרה לי לא מכבר חברה שאדם הקשוב לעצמו יכול לדעת האם גופו אכן חולה או שמא הנפש היא שמטילה בו דופי. ראיתי בגופי המתקשה לנוע אות ברור לכך שעול החיים גבר עלי, ובמיוחד חוסר הקשבה מתמשך עד מאוד לצרכי הפנימיים ולקצב הנכון והראוי לי ורק לי לחיותו. גם היה לי ברור שעלי… להצדיע לגופי החלוש. ממש כך. להצדיע ולהריע לו על שנשא אותי עד כה תוך שאני מתעלמת לחלוטין מקיומו.

מניסיון העבר, שבמהלכו ניסיתי קצרות שיטות מעמלות משיטות שונות, ידעתי שעלי למצוא אחת כזאת שלא תשעמם אותי. זה קודם כול. גם ידעתי שבחירת מורה היא עניין מהותי ביותר.

ובכן, הגעתי לשיא סיפורי האישי המבקש לפתות אתכם ללכת בדרכי.

המדובר בפעילות גופנית על פי שיטת פלדנקרייז (משה) ובמורתי דורית דינור, הבונה את שיעוריה בצורת סיפור. כל שיעור נבנה סביב גיבור-איבר מסוים וסביבת איבריו הקרובים והקשר בינו לביניהם. כל שיעור מלמד אותי להקשיב לאיברי אחד לאחד, להתיידד איתם, להכירם לעומק וכאילו מעולם קודם לא הכרנו.

 כל שיעור נועד לכוון אותי לדבר אחד: להקשיב לאיברי ולמצוא למענם את התנוחות-תנועות שהכי נוחות ונעימות להם וגם מהו גבול יכולת התנועה-ביצוע שלהם (המשתנה לטובה ותמיד מתחילת השיעור ועד לסיומו!).

 למדתי לאט לאט את מה שלא ידעתי כל חיי עד כה: שאינני חייבת להיות אצנית או דוגמנית כדי ליהנות ממה שגופי יכול לו. למדתי  לחוות אהבה כלפיו בדיוק כפי שהוא. למדתי למצוא דרכים לתפעל אותו באופן שיהיה נעים לו ולרגשותי בתוכו, כי בהחלט יש קשר אמיץ מעין כמותו בין הקנקן לבין מה שמצוי בו. למדתי לאהוב להקשיב לגופי בכל רגע ורגע וללא מאמץ. וכך קורה לי בימים אלה הנס המיוחל: ככל שפוחת המאמץ והלחץ שאני מפעילה על איברי גופי, הם שמחים להיעתר לי ולהתנועע ברוך וברכות – בלי להיתקע ובלי להכאיב.

 השיעורים האלה על פי שיטת פלדנקרייז (עליה תוכלו לקרוא בגוגל) ועל פי מורתי דורית דינור הם בעיני בחזקת חסד אמיתי – ולא נס. חסד של אהבה ומאהבה. אהבת גופנו האישי לחלוטין כפי שהוא. כל כך פשוט לכאורה וכה קשה להשגה.

 ועכשיו כמי שאוהבת ליחצן את הדברים שאני אוהבת, ליחצן ממקום של שיתוף ואחווה, ארשום את מספר הטלפון של מורתי הדגולה, דורית דינור:  050-5642864

 

 

 

2 תגובות

  1. דורית דינור

    לענת, תודה על מה שאת כותבת. מרתק אותי התהליך שלך ובו התובנות האישיות שלך ושל החיים שלך. בעיני, מה שאת מתארת זו אהבה במלוא מובנה. היכולת להתבונן, להקשיב, להתעניין במושא האהבה. היכולת למצוא מה נעים כל יום מחדש, לגלות את הרכות, לחבר סיפור חדש, לראות מקטע נוסף. כל היא צומחת. הלוואי שיקרה בינינו, חברות, שכנות, בנות, אמהות וגם בנים, ולא רק בינינו לבין עצמנו. בלי מאמץ, כאילו מעצמו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט