שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
מאז שאני זוכרת את עצמי כאדם חושב, אני זוכרת את עצמי כאדם חוקר. ואת מה חקרתי/חוקרת/אחקור? את נפש האדם. לא פחות. אני חושבת/חוקרת אותה כאילו היתה איבר חי.
ולא סתם איבר היא הנפש. כי אם ה-איבר בה' הידיעה. כך במעבדתי הפרטית השוקקת עד בלי די. ואחד מממצאי העיקריים שהובילו אותי ברבות הימים לכתיבת "יומנה של אישה מודרנית" הוא: הנפש אין בה חציצות מי יודע-מה ולא מדורים. כל דבר בה קשור בדבר אחר והיא-היא הקובעת את כל מהלכי חיינו בכל אזור ותחום.
ברוח הקיצור הפוסטי המתחייב כיום אומר כך: האופן שבו אנו יוצרים את חיי הנישואין קשור מאוד בחוויות ילדותינו ובחיי הנישואין של הורינו. גם יחסינו עם ילדינו אינם בניין העומד לעצמו, ולא יחסינו אל הבוס בעבודה. דבר קשור בדבר קשור בדבר קשור – ביחסינו עם עצמנו. וכשקורה דבר מה באזור אחד של חיינו משול הוא לא אחת לאבן שנזרקת לים ועושה גלים ומעלה משקעים עמוקים מעמקי נפשנו – משקעים שאינם קשורים לכאורה באירוע עצמו כי אם במי שאנו לעצמנו.
מדובר בדרך כלל בנפש שהיא די כאוטית בטבעה ומיסודה. לכן אני עצמי נתונה במסע רב שנים, שעיקרו התנהלות כמו במשחק דוּק או כאדם האוחז בפקעת חוטים סבוכה המבקש לארוג את חייו מחדש.
איך זה אפשרי? פשוט במעין פינצטה דמיונית יש לשלוף חוט אחר חוט, להוציא בזהירות דוּק אחר דוּק – עד שיום אחד ובעזרת השם והכוחות הפנימיים הכול יתבהר. וכשהכול יתבהר אלך לעולמי כאדם פתור, כמי שמכירה את כל או רוב מדורי. אהיה האדם ההיוּלי שלפני המפץ הגדול של היוולדי אל סביבה שלא אני בחרתי. אהיה אדם שלם ותמים עם עצמו – ורגוע ומפויס עם גורלו ועם מסעו בתוך נפשו.
שיר שכתבתי אתמול
על הנפש
הַנֶּפֶשׁ הִיא יַעַר שָׁחוֹר/ בעקבות דבורה אמיר
הַנֶּפֶשׁ הִיא יַעַר שָׁחוֹר, מְלֵאָה בְּרַכָּבוֹת הָרִים
הַמּוֹתְחוֹת גּוּפָן אֶל הַפִּסְגָּה;
וּתְנוּעַת הָרוּחַ מְכַוֶּונֶת בֵּין הַצַּמָרוֹת לְפַסִים
שֶׁמְּשַׁנִּים מַסְלוּלָם עַל-פִּי רֶצֶף הַזְּמַן.
וּבַיַּעַר הַשָּׁחוֹר תִּצְמַחְנָה פִּטְרִיּוֹת הַהֲזָיָה
שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַקּוֹרֵאת לַחֹפֶשׁ…
וְצִפֳּרֵי הַדְּרוֹר יְחַכּוּ לָּהּ מֵעֵבֶר לַחֹשֶׁךְ
בְּמָקוֹם בּוֹ צוֹמְחוֹת הָרַקָּפוֹת הַצִּבְעוֹנִיּוֹת.
שיר מאד יפה דוד, אם כי אני רואה את הנפש אחרת. אבל בטוח שקל לסמם אותה.
להיות בנאדם זאת חתיכת חויה, הויה, אין ספק.
הייתי שמחה ומודה לך אם היית מאירה קצת ואפילו בפוסט משלך איך את רואה את נפש האדם.
תודה שמצאת את השדה שלי יאה לשירך היפה. ונ.ב. אני עדיין מסוממת מנפלאות האייפון שלך…
גם אני ענת
זה מאפשר לי במשך כל היום
כשאני נמרח על השמש החורפית או ממתין למשהו או מישהו
פשוט לקרוא לכתוב להגיב ולהעלות סטטוסים
תודה
הי ענת
אוהבת את הכתיבה הישירה והגלויה שלך !
הכל קשור בכל והדימוי לדוק נפלא !
הדוק משחק עדין וצבעוני וכבר אמר איזה אנגלי עתיק אחד : העולם כולו במה ואנחנו דוקים על בימתו 🙂
טוב שהמחשב שרד את חיוכי האווילי נוכח המשפט האלמותי: העולם כולו במה ואנחנו דוקים על בימתו. אגב בתי תמר כבר דוק מרהיב על במת קזבלן… מומלץ ביותר
היי ענת, אהבתי את דימוי הדוקים… אני לא יודעת אם מגיעים בסוף לפתור עד תום, אבל נראה לי שצריך, יותר מהכל, ליהנות מהמשחק…
נורית
את זוכרת איך זה בדוק? בהתחלה הפרדת הדוקים קשה מותחת ו… מעצבנת. ככל שמתמידים ומצליחים להפריד ולשחרר עוד ועוד זה נעשה באמת כיף גדול. אני כבר שם!
מה שאני זוכרת זה שתמיד ברגע שחשבתי שאני מצליחה לקחת הכל – אחד מהם זז… אולי בגלל זה חשוב בעיניי ליהנות מהמשחק גם אם בסוף מפסידים… 🙂
את צודקת!!!!!!!! שכנעת אותי!!!!!! העיקר המשחק!!!! לזה כנראה מתכוונים הפסיכולוגים כשהם משחררים לחופשי את הקליינטים עם האמירה: הענקנו לכם כלים להתמודדות, אנחנו לא מבטיחים שלא יהיו לכם בעיות שיקשו עליכם את החיים. מה שהם נעדרים לחלוטין – כלומר הפסיכולוגים – זה חוש הומור ויצר בריא של משחק ושעשוע על לוח השחמט של החיים.
את כותבת/חושבת יפה. נכון.
ואהבתי גם את התגובות.
רות
שמחתי מאוד בתגובתך ובמיוחד במילה המחזקת "נכון". עיקר הקושי במסע הוא לפעמים בתהייה האם אנחנו חושבים "נכון", ובמיוחד הקושי מתגבר ואף לא אחת גובר עלינו כשסביבתנו טוענת בלהט שאיננו חושבים "נכון". אודה ואתוודה כי ככל שגדלה הבהירות הפנימית מתבהר לי שרגעי או שעתי הטובה ביותר היא כשאני זוכה לא לחשוב על כלום. מי ייתן שיהיה יום תמים שכזה.