רוב שנותינו אנו מכלים לא מעט כוחות נפש (משאב חיוני ביותר, אך מוגבל בכמותו) על יישום מה שאולפנו, צווינו והתחנכנו לו כמעט משחר חיינו: לעמול על יצירת קשר איתן בין רגש האהבה כלפי היקרים לנו ביותר – הורינו, ילדינו, בני זוגנו, חברינו – לבין תקשורת נעימה איתם.
ואני תוהה הבוקר הזה ובכלל בעת האחרונה: מי אמר שיש בכלל קשר בין רגש אהבה לבין תקשורת נעימה? ומי אמר שמאמץ ועמל יועילו להשגת תקשורת שכזאת? ומי אמר שכשאין להשיגה בנקל רוב הזמן, חייבים להתמיד בשמירת קשר אנושי על שום רגש האהבה ואפילו קרבת הדם? ומי אמר שבמקום להתאמץ ולהתאמץ ולהתאמץ ולהתאכזב ולסבול עוגמת נפש – והעיקר, להתרחק עד מאוד משלוות הנפש – אי אפשר פשוט לנתק כל קשר עם אהובינו ולאהוב אותם מהכי רחוק שאפשר? מי אמר שאי אפשר להתרחק ואפילו להינתק באהבה גדולה? מי אמר שחייבים להינתק בכעס ובאיבה – שאף הם עוכרי שלווה, ושעיקר קיומם נועד לא אחת להוות בעינינו צידוק והצדקה לניתוק הקשר?
כל כך אנו שבויים בכל שאומרים לנו כל חיינו על הראוי והבלתי ראוי לנו ביחסינו עם זולתנו עד ששכחנו או שבכלל לא ידענו שגן העדן שממנו הושלכנו מיד עם היוולדנו – גרעינו נשמר בתוכנו כל חיינו עלי אדמות. אנחנו מסוגלים להתוודע לקיומו אך ורק במצב של שלווה פנימית אשר כל הדרכים כשרות להשגתה. גם או קודם כול על חשבון החיבור לאדם/חוה וכל שנגזר לנו מהחיבור הזה שיצר אבולוציה לא הכי בריאה בנפשה.
שלום ענת
כבר הרמבם ואני מניח לפניו
אמר שדרושה לאדם ולבריאותו שלוות נפש (בנוסף תזונה נכונה ותנועה נכונה)
השלווה היא הדבר החשוב ביותר
לפעמים המזל לא משחק לצידנו אך ככל בכל מה שתלויי בנו יהיה נכון לעשות הכל כדי להשיג שלווה
אני בעד….
קודם כול חשוב לזהות מה מעכיר את שלוות הנפש. לאחר הזיהוי דרוש לא אחת אומץ רב להיפטר מגורמי העכירות. לפעמים בין שלב א' לשלב ב' חולפים חצי חיים…