קיימוּת
אֲנִי לֹא חוֹשֶׁבֶת, מַשְׁמָע אֲנִי קָיימת.
מֹחִי חָלוּל, נִשָּׂא בְּחָלָל הָרוּחַ –
בָּלוֹן קָשׁוּר בְּחוּט שָׁקוּף
לְגוּף יַלְדָּהּ פָּטוּר מִכֹּחַ
כְּבִדַּת שְׁנוֹתַי שֶׁהֵבִיאוּ אֵלַי
מַחְשָׁבוֹת חִנָּם עַל אִי הִתְקַיְּמוּתִי,
שֶׁלֹּא כְּמוֹ אֵצֶל דְקָארט שֶׁתָּעָה
וְהִטְעָה בְּחַיִּים אֲחֵרִים מִשֶׁלִי.
ענת, איזה כובד מוסר כשהמחשבות ניטלות… קלילות נהדרת…
שבת נפלאה
נורית
גן עדן. גוף ונפש. נתחיל להתאמן מהשבת שבפתח
רעיון מקסים בשיר.
שבת שלום
רות
מה שכתבת משמח ומחזק אותי בדרכי שאם כבר אני אמשיך לחשוב – אז שאעשה זאת חופשי חופשי. לא קל לסלול את הדרך למחשבה האישית על כתפי ענקים וגם לבעוט בהם מעת לעת.
מסכימה איתך ענת אוהבת את דימוי הבלון
המוזר הוא שעל אף תמימות הדעים אנחנו כל כך מתקשים "להחלים".
שיר שנוגע בבשר החיים.אכן כך, לא פעם אנו רוצים להיות "מוח חלול נשא בחלל הרוח",אך מחשבות נושאות אותנו למקומות שונים ומשונים. לעתים כיף לשקוע בערסל המחשבה.
שבת טובה
עפרה
זה מכבר למדתי שיש מודעות (מחשבות) ויש תודעה. אלו שני דברים שונים בתכלית גם אם נראים דומים או זהים בשורש המילה י.ד.ע. ערסל של תודעה צפה נראה לי בהחלט כיף חיים.