בננות - בלוגים / ענת לויט / לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי: האם יש דבר כזה – אבל וירטואלי?
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי: האם יש דבר כזה – אבל וירטואלי?

 

 

 

 

 

 

האם יש דבר כזה – אבל וירטואלי?

 התשובה שלי היא חד משמעית – לא ולא! המילה "אבל" היא כותרת למשפחת רגשות אנוש מן החזקים והקשים שיש. וראשיתו בתחושת הלם. ריק פנימי מוחלט. כך חשתי אתמול כל היום. ולא רק אני. כך חש ודאי כל מי שהכיר את שי אריה מזרחי. הכיר?! הרי רובנו לא הכרנו אותו במובנים הרגילים. רובנו וירטואליים זה לזה. כך היינו וכך בוודאי נהיה עוד שנים.

 לפני העידן הווירטואלי הרגשנו מהו אבל אך ורק לגבי בני משפחה וחברים. מאז העידן הווירטואלי, תחושות האבל – כמו גם להבדיל אלפי הבדלות ההשתתפות בשמחות – הורחב מעגל רגשותינו הבינאישיים העזים והוא מקיף וניזון יומיום גם – ולא אחת בעיקר –  מהיכרות עם אנשים אך ורק הודות למילותיהם הכתובות ותמונת בול שלהם. זה הכול.

 בכך הרהרתי אתמול לאורך כל היום מאחורי הקלעים של רגשות אבל עזים ומשתקים בגלל מותו הפתאומי של המשורר שי אריה מזרחי, שעליו נודע לכולנו קודם כול מהפייסבוק.

 בחזית הרגשות הקשים המשתלטים והסוחפים באחת היו ריק מוחלט, דיכאון, אובדן חשק להמשך עשיית מעשי השגרה. ואני – כמו ודאי רבים מכם – מעולם לא פגשתי במציאות את שי אריה מזרחי. אפילו את קולו לא שמעתי. אבל הוא היה חבר שלי. קודם כול במטע הבננות ואחר כך בפייסבוק. חבר שעיקר עולמו כעיקר עולמי – היצירה במילים.

 ההלם הכל כך לא-וירטואלי הזה הכה בי גם כשהמשורר גיורא לשם נפטר וכשהמשורר אבי אליאס נפטר וכשהמבקר דן לחמן נפטר. כולם היו חברי, בני משפחתי – או השבט שלי – משפחת הבננות, הנוצרת את רוחם בבלוגם החי עמנו.

 אז אתמול, ולא בפעם הראשונה – ובעקבות אירוע אנושי שאין קשה ממנו להכות – הרגשתי עד כמה העולם האנושי הווירטואלי איננו "וירטואלי" כלל וכלל. הוא לא דמיוני, כי אם אמיתי ו"מציאותי" לגמרי. כי רגש הוא אמיתי. קיים. ממשי. ורגש הוא העיקר בעולמנו לחבְּרֵנו באמת ובתמים זה לזה.

 בדיוק מהכוח הזה לעורר רגשות, מהיכולת להתחבר לקרביהם של אנשים – קוראי יצירותינו שלעולם לא נפגוש במציאות חיינו – בדיוק מכך אנחנו מה שאנחנו: מרחיבי מציאות, יוצרי מציאות על גבי מציאות, כשכל המציאויות מחזקות ומשלימות ומעשירות את עולמנו – וגם מחריבות…

 היום חל יום הולדתו ה-38 של המשורר שי אריה מזרחי. על קירו בפייסבוק יושבים שבעה במקום לחגוג לו יומהולדת. אז הנה גם מנהג האבלות העתיק חדר לקירות נפשנו ומיושם במילותינו הכתובות בלבד, כראיה שלצורכי הנפש אין באמת גבולות של אופי ואופן היכרויות בינאישיות.

 ובינינו לבינינו הבה נחשוב ואולי נודה כולנו שהיכרות על גב ובזכות מילים כתובות היא הטובה שבהיכרויות, הזכה והמזככת שבהן – כשהיא טובה מיסודה…

 ואתמול חשבתי גם על הזיקה בין היותו של היום הזה – יום הולדתו של שי אריה מזרחי – לבין סיפורו הנפלא של ש"י עגנון, "תהילה". תהילה הלכה לעולמה כשמכסת מילותיה בעולם הזה הסתיימה. האם כך לגבי שי אריה מזרחי? ואם כך, הרי שמילים של יוצר לעולם אינן הולכות יחד איתו. הן נשארות כאן איתנו לעולם ועד – לא כמצבת אבן, כי אם כרוח שאין חיה ממנה. יהי זכרך ברוך, שי אריה מזרחי, ונשמתך – נשמת מילותיך הכתובות בשיר – צרורה בצרור חיינו.

ולפני פרידה-לא-פרידה אביא את שורותיה של זלדה, שאף הן רחשו בי וניחמו וריפאו מעט את הלם האבל: "לכל איש יש שם" – ואוסיף ברוח רשימת הספד זו: שֵם ומילים כתובות ותמונה קטנה, שאומרים לכאורה מעט ובעצם את עיקר ותמצית ולוז חיינו.

 

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים

וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ

וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים

וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת

וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו

וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו

וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיו

וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתּוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ עוֹנוֹת הַשָּׁנָה

וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם

וְנָתַן לוֹ

מוֹתוֹ.

 

 http://www.youtube.com/watch?v=0RQTgw63Ots

 

 

 

 

 

 

21 תגובות

  1. טיטי טובולינה

    בתור תושבת במה חדשה ותיקה, אני יכולה לומר שיש אבל וירטואלי. במה חדשה איבדה במרוץ השנים כמה מבניה ובנותיה המוכשרים ביותר, יצרו לכבודם, התכנסו וגם הגיעו לבתי הלויות. לצערי מאז יוצר במה בחר להפסיק להשקיע בה המצב השתנה, אבל שי תמיד בלט, ברצינות שלו, בהשקעה שלו ובכשרונו. צר לי עליו מאוד ואני תקווה שטוב לו במקום שאליו הגיע בעוזבו את כדור הארץ. בשורות טובות

    • התכוונו לאותו הדבר, ואולי אני לא הובנתי נכון.
      וירטואלי על פי ההגדרה המילונית: מדומה, שאינו קיים פיזית אך יוצר הדמיה של מצב.
      כשתחושת האבל אמיתית ופועמת ומוחשית – פיזית ונפשית – היא אינה וירטואלית עוד, גם אם האדם שיצר בנו את התחושות הינו "וירטואלי" על פי כל המאפיינים השגורים בני ימינו האינטרנטיים. והעיקר, שותפה מלאה לתקוותך שבאה לשי אריה מזרחי מנוחתו הנכונה.

  2. כל כך נכון, ענת….

    • תודה על שירך הכה מדויק ומדייק את היום הזה ובכלל.

      מִילִים

      הֵן הָיוּ מִפְלָטִי.
      הַמּוֹצָא שֶׁלִּי
      בְּאֵין מוֹצָא.
      קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ
      לֶאֱחוֹז בָּן נוֹאֲשוֹת
      כְּדֵי לֹא לְהִמָּשֵׁךְ
      לְשָׁם.

      הֵן הָיוּ זְכוּכִיּוֹת מְנַצְנְצוֹת,
      מַחֲזִירוֹת אוֹר יְרֵחִי מְרַפֵּא
      כְּשֶׁהַחַיִים לִהֲטוּ אֶת עֵינַי
      בְּסַנְוֵרִים.

      אֲבָל הַיּוֹם
      הַדַּף נִשְׁאָר לָבָן
      כְּמוֹ הַמַּצֵּבָה שֶׁתַּחְתֶּיהָ הוּנַחְתְּ
      וְהָעֵט מַרְכִּין ראֹש כַּדּוּרִי
      וְשׁוֹתֵק

  3. היי ענת אפרופו אבל וירטואלי
    אין דבר כזה צודקת היום התרעת על כך שהפייסבוק האוטומאטי הזה פרסם איזכור של יום הולדתו של שי ושנבוא לכתוב לו בקירו איחולים וברכות
    איזו ציניות הזויה
    צודקת אין אבל וירטואלי, הוירטואליה עובדת על אוטומאט

    • צ"ל – היום התרעתי, תיקון טעות מלמעלה

      • וקראתי את מה שכתבת זה מרגש מאוד ,אבל עדין הוירטואליה היא וירטואליה לעיתים מאוד מאוד מתעתעת יותר מאחותה הראליה

        • חנה, בעיני הריאליה מתעתעת לא פחות מהווירטואליה… כך זה כשמדובר בבני אדם חיים. ובמסגרת הריאליה, עלינו לזכור שמי שאפשר לנו הרחבת גלובלית של קשרי אנוש וירטואליים-ריאליים זהו המחשב. ובכך מותר האדם, אז עלינו למחול למחשב. יש בו לא אחת משהו לא אנושי, מתעתע ובמקרה זה ציני לחלוטין. או שמא ראיה אופטימית ככלות הכול עד כמה החיים והמוות שלובים זה בזה, עולם כמנהגו נוהג, ומי ייתן שגם שם למעלה יש ימי הולדת מעצם היותנו נולדים מחדש ואחרת – ברוחנו בלבד. ועל העירוב הזה שבין אבל לשגרה התוודעתי גם אתמול במסגרת הווווירטואליה. היו הרבה פוסטים משמחים של חברים וירטואליים אחרים. והיה עלי להזכיר לעצמי שלא כל חברי הווירטואליים חברים של שי ושל חברינו המשותפים.

          • יש בראליה מסכים ובבוירטואליה מסכים על גבי מסכים
            וזה מקשה על האבחנה

          • בדרך כלל אני נוטה ומיידית להסכים איתך, אך באשר לווירטואליה אני ממש לא. להפך. כשלא מדובר בתרמיות אנושיות בוטות, הקשר הווירטואלי דווקא הכי פחות מתעתע שיש. אפשר להכיר היטב אדם רק ממילותיו הכתובות. כי מילים כתובות הן אנרגיות חיות, חתימת יש-נפש-רוח – ולפעמים דווקא במיטבנו, בהיעדר כורח בהתחככות יתר.

          • גם מילים מתעתעות , מסכה , גשר רעוע על פני תהום
            אבל בכל זאת סוג של מעקה אין תחליף לידידות פנים מול פנים לא זאת שמסתתרת מאחורי מסך ומקלדת כי נוח לה
            חבר כדברי השועל בנסיך הקטן צריך לאלף(לא במובן המילולי)
            ולמי היום יש כוח לזה
            אני לא מסתפקת בה מזלי שיש לי חברים כבר שלושים שנה מהתקופה הטרום וירטואלית
            אני רואה להם בעיניים ולא במסך מהבהב
            אבל זה כבר מחוץ לענין המדובר
            יהי זכרו ברוך
            אני חושבת שכאב לו מאוד הקיום הזה
            מה אנחנו יודעים
            מסכים על גבי ,אמרנו…

  4. מסכימה איתך ענתוש.

  5. לכולם
    יש כמה מילים על המנוח ב"גלריה" בהארץ.
    הבוקר.
    חבל על דאבדין

  6. מאוד מזדהה עם מה שכתבת כאן, ענת. גם אני הלכתי אתמול מבולבל, פזור-מחשבות וסעור-רגשות. אכן מילים היוצאות מן הלב ומגיעות אל הלב, והפעם דרך מסכי המחשב. חברי המטע שמנית אכן חסרים מאוד כאן, ובכלל. שלא נדע עוד צער, מדכוא וייאוש.

  7. פוסט מאד נוגע. גם אני חשתי כך, כנראה שאיפה שהוא, כולנו אגודה אחת. ואם אחד מאיתנו…

    כמו דברי השיר.

    יש דברים שגדולים על וירטואליה.

  8. ענת הי,
    כתבת נכון ואין מילים להוסיף (והשיר הטוב של נורית מצטרף נכון).
    עצוב עצוב.
    צדוק

    • בדרך כלל אני נוהגת להגיב לכל תגובה בפוסטים שלי. הפעם אני מרגישה צורך להימנע מכך מלבד לומר – שלא נדע צער, והאבל המשותף גם אם על מסך בלבד ממלא את ייעודו של מנהג השבעה.

  9. אני חושבת ענת שדבריך משקפים את מצבנו הרגשי הייטב. יהי זכרו ברוך.

  10. ענת שלום,

    העלית ועלית על רעיונות שהרגשתי אך לא ידעתי לקרוא להם בשם.
    גם אני הרגשתי תחושה דומה למה שאת וחברותיי / חבריי למטע הרגישו.

    שבת שלום ורק בשורות טובות
    גלית

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לענת לויט