בננות - בלוגים / / המחילה אל המחילה
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

המחילה אל המחילה

 

המְחִילָה אל המְחִילָה ארוּכָּה

כְּאוֹרךְ חֲיי עד כּׁה. דממה

חשוּכָה, ובה אתה ואני, אבא,

חרף מוֹתךָ חי על גחוֹנְךָ, זוֹחֵל

בי כְּחָיה פְּצוּעה וּמִתְחנֵן

שאשחרר, שאשתחרר

מעוולותיךָ כי לא יכולתָּ

אחרת, לא ידעת להיות

אבא אחר משידעתי אותך

כל חיי עד כה. ושילמתָּ.

ושילמתי. והאוֹר בִּקְצֵה

המחילה הוא השמחה

על היותנו אבא ובת

בזרועות החמלה שאיחרוּ

לעטוף אותך ואותי

שבלעדיךָ.

 

 

 

 

 

12 תגובות

  1. היי ענת. שיר מרגש…
    אני חושבת שטוב להתעטף במחילה ובחמלה, גם אם באיחור וגם אם ב"תפילת" יחיד…
    יש מעגלים שסגירתם אולי איננה הדוקה, אבל פחות מכאיבה…

    • לא נעים להודות כי יש משוררים שמדווחים על חודשי עבודה על שיר. השיר הזה נכתב אתמול לאחר שצפיתי בתוכנית מרגשת ומרתקת בערוץ השני על חוויית המחילה של אנשים שהיקר להם מכול נלקח מהם בנסיבות שאין טראגיות מהן. הכעס הוא כנראה באמת משבית את חיי הכועס והלא מוחל – זה קודם כול. האמת עדיין אין לי מושג איך באמת או למה כעס מוצדק על פגיעה איומה חוזר אל הכועס כבומרנג ממית. אולי זה פשוט נורא ככלות הכול. קוראים לזה אנרגיה שלילית.

      • מסכימה צנח לו זלזל הביאליקי נכתב במהלך נסיעה קצרה ברכבת
        ואהבתי את זרועות החמלה הנשלחות משירך

        • אולי ביום מן הימים אמצא לנכון לערוך את השיר, אך החלטתי בעת הזאת פשוט לשחרר – ולהשתחרר… וכל שעה ורגע יפים לכך, וללא מעצורים!

  2. בעת האחרונה מסתבר של רק אני עפה אלא גם חלק מהתגובות המשוגרות אלי. אחת מהן של ריקי דסקל, שנחתה אצלי בשידור חוזר במייל.
    הכותרת:
    מחול לי ואמחל לך ויחד נצא במחול.
    (בדיוק כך, ריקי…)

    ענת יקרה
    לקראת הימים הנוראים קשרת כל כך יפה מילה אחת עם משמעויות
    שלכאורה נראות שונות לגמרי :
    כדי להגיע למקום של מחילה צריך לזחול דרך מחילות חשוכות ומפחידות

    אין לנו ברירה אלא למחול לאבינו שבשמיים ובארץ

    שתהיה לנו שנת מחילות מתוקה

  3. שלום ענת
    השיר כתוב יפה והאמת בו מצמררת!

  4. איני סבורה שכל דבר ניתן למחילה, או צריך להימחל, במיוחד כשמדובר בהורה. שהרי מעצם מקומו הוא צריך להגן על ילדו, לא כל שכן לא לפגוע בו…

    • הרבה שנים הרגשתי בדיוק אבל בדיוק ככה. והרגש נעשה קשה ומעיק שבעתיים כי מטיפים לנו לדעת למחול וכי במות קדושים. האמת היא שהמחילה היא עניין מאוד מאוד מורכב וטעון במיוחד כאשר מי שלו אנחנו אמורים למחול בכלל לא ביקש מאיתנו שנמחל לו. ואז הבנתי שכל עוד אינני "מוחלת" אני תקועה. כלומר, נענשת פעם נוספת – אלא שהפעם על ידי עצמי. וכן, הכעס הנוראי או כל רגש שלילי אחר חוזר כבומרנג, כאנרגיה שלילית. אז ככה – למתים יותר קל למחול, כי הם כבר לא כאן להמשיך ולפגוע ואפילו אינם כשירים להביע חרטה. הבעיה נותרה מול אלה שחיים ושלהם צריך למחול אפילו בלי שיידעו על כך – כלומר בינינו לבין עצמנו. אז מחוץ לשיר מצאתי לכך פתרון קיומי לא רע: פשוט להשכיח, לקבור בתוכנו תשע אמות את הרע ולמשוך את עצמנו הלאה והלאה.

  5. מרגש מאוד מאוד.
    גם המוות לא מביא מחילה, רק החמלה מביאה. ועד אז זה מטביע, חונק ולא מאפשר לנשום או לעוף.

השאר תגובה ל ענת לויט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט