בננות - בלוגים / / וידוי קיומי
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

וידוי קיומי

 

 

השורות הבאות לא יהיו בחזקת וידוי חושפני, אינטימי, סטרפטיזי, כי אם בחזקת וידוי קיומי, אכזיסטנציאליסטי. לא פחות. זה שנים רבות אני במסע, מפרך ומרתק, שמתבצע בשני צירים – חוץ ופנים. חוץ, קרי אירועי מציאות חיי; ופנים, קרי חקר נשמתי. השני הוא עיקר העיקרים. הראשון מתבצע באמצעות שליחים בדמות אנוש שנשלחו לחיי, נבחרו להם בפינצטה ממש. את זאת אני יודעת, כי יסוד מוסד ראשון במעלה במסע הזה הוא ללמוד לזהות ולהקשיב אך ורק לקצב הפנימי שלי. יש דבר כזה. לכל אדם ואדם יש קצב פנימי שעל פיו נועדה נשמתו ופעילויותיה לנגן. הבעיה החמורה, הטראגית ממש, היא שמרגע לידתנו הסביבה הכי הכי קרובה מַזְנָה אותנו מהחיבור המושלם בינינו לבין הקצב הייחודי לנו שאיתו באנו לעולם. והפער בינינו לבין הקצב האותנטי לנו רק הולך ומתרחב במרוצת חיינו. הפער הזה הוא מקור כל הרע בחיינו.

 אז לשם, למקור ההיולי הזה של נשמתי אני חותרת להשיב אותה בדרך שאני מכנה – המסע לביעור עשבים שוטים. עשבים שוטים, קרי כל מה שדבק בנשמתי ולנשמתי ושאינו שייך כלל למקורה ההיולי, לקצב הנשימה האותנטי והחד פעמי של אותה נשמה.

על דרך מסעי גיליתי עוד שני עקרונות מהותיים שאותם אחלוק אתכם בתמצית שבתמצית, ושהם בעיני – או עיוותם המשווע על כל צעד ושעל בחיינו – מקלקלים לחלוטין את שוּרַת או אם תרצו שירת חיינו.

העיקרון הראשון: אף אחד בעולם אינו חייב לי דבר, אך באותה מידה בדיוק גם אני אינני חייבת דבר לאיש!

העיקרון השני: לאיש בעולם אין זכות – שום זכות – לומר לי מה עלי לעשות, אך באותה מידה לי עצמי אין שום זכות לומר לזולתי מה עליו לעשות – ובכלל זה בנותי. במכסימום אפשר לייעץ, להמליץ – בהצהרה מתמדת שרק בזאת מדובר: בהמלצה אישית לחלוטין מתוך ניסיון חייו ואופיו של הממליץ. זה הכול. בתי הצעירה כינתה זאת – השראה. אדם אחד מהווה השראה לפעילותו של האחר, במידה שהאחר מוכן מרצונו הכי הכי חופשי לקבל השראה בזמן נתון.

שני העקרונות הללו, שהם בסיס איתן לרוב הפעלויותינו בעולם הזה, הם – או עיוותם הנפשע ממש על כל צעד ושעל בחיינו – שקלקלו לנו במישורי קיום מהותיים ולא מעטים. קלקלו באופן שהשורה התחתונה היא – החמצת חיים, חיינו האוטנטיים החד פעמיים.

מקורו של העיוות אי שם רגע לפני שהושלכנו מגן העדן – יציאתנו מרחם אמנו אל גזרת קיומנו עלי אדמות. המסע של כולנו הוא בעצם נגזרת ישירה מהחטא הקדמון – מהרצון לבחור בין טוב לבין רע. רק שאת הרצון הזה על כל אדם ללמוד לממש בעיקר בכוחות ומכוח עצמו ועצמיותו וללא שום ציפייה מזולתו. הניקיון מהציפייה – הוא מקור כוחנו שאין שני לו. הניקיון מציפייה כלשהי למשהו בעולם הזה הוא החיבור המיטבי לנשמתנו במצבה הנקי-הבראשיתי ביותר.

 כי הרי רגע ההיוולדות של כל אחד מאיתנו הוא אותו רגע שאין אכזרי ממנו, שבו התחברנו לדחף הקיומי הקלוקל – לצפות שמישהו יזין ויכלכל ויאפשר לנו לשרוד. קודם כול לשרוד. ובאופן טראגי-אירוני מתברר לנו מהר מאוד כי אין לנו באמת אף לא אחד בעולם שיכול להכילנו במלואנו ובאופן עקבי ותמידי – הכוונה להורינו כמובן. הם האלוהים בדמות בשר ודם שבחיינו, שליחיו ללמדנו בבוא יום הבגרות המיוחל להבין כי שני עקרונות בלבד עלינו לחתור ליישם:

לא לצפות לדבר ולא לאפשר לשום אדם לנווט את ספינת נפשנו.

ובשיא צניעותי אני מודיעה בזאת כי לדברי יש תוקף של אמת לגבי כולם, כל בני האדם, משום שחומרי הנשמה של כל בני האדם זהים משחר קיומנו כבני אדם. רק כמויות חומרי הנשמה שלנו משתנות מאדם לאדם, ואפילו בתוך האדם עצמו הן משתנות – ובתנאי שיראה את חייו בעיקר כמסע מתמיד לבישול עצמי פנימי.

וכיוון שמכווננת פיוט אני, אז גם אם השורות הבאות אינן פיוט במיטבו (אין לי מושג ולעולם אינני יודעת מה ערכה של אמנותי), אזי המסר שיש בי רצון עמוק ועז להעבירו מגולם גם בשורות הקצוצות הבאות:

איש אינו חייב לי דבר, ואני אינני חייבת

דבר לאיש, ואפילו הדבר אינו חייב

אלא לעצמו, בִּרְצוֹתוֹ ייתן עצמו

או שלא, ותמיד לטובה על פי תורה

שניתנה מתחת לעגל המְסַנוֵור

בְּאלוהים וּבאנשים זרים לַרוּח

הנכונה ללכת בדרך הישר

שבַּמִדְבָּר.

 

 

 

 

 

 

22 תגובות

  1. אהבתי את הוידוי שלך ענת מאוד
    ואת השיר עוד יותר
    את מעמיקה לראות איזה מסע יפה ונוגע את עושה, בקר של אור
    רק הדבר עצמו ואין בלתו….

    • בשעה שחלפה מאז כתבתי את הדברים ניסיתי לבחון אותם ביחס לתכנים מהותיים כגון קשרי אנוש/חברויות ושאלתי את עצמי האם אומנם ניתן לי קודם כול לא לצפות לדבר או להפנים על באמת שאף אחד לא חייב לי כלום. ותשובתי – כל אחד יעניק כאשר ידבנו לבו אך אני – למשל – אקבע על פי מידות נפשי האם הוא מתאים לי או שלא. כלומר, אמות המידה לכל דבר בעולמי יהיה אני – בממש וכסמבול. וכמובן שיש גם חוקי וכללים חברתיים ומה לא – אך בבסיס הכול ולמרות הכול ודווקא משום כך – עלינו לעמול כה קשה לזהות בערבו של יום מי ומה אנחנו על באמת, וגם אם נשמר את ממצאנו אך ורק לעצמנוץ

      • מתנצלת שאני נגיבה כאן לעצמי או בעצם מרחיבה משהו מהותי: על כך כנראה נאמרו שניים: 1. האדם הוא קנה המידה לכל הדברים. 2. נאה דורש ונאה מקיים. והמבין יבין ש… רק אדם שעמל להכיר את האני שלו יכול להיות קנה המידה לכל הדברים ובין השאר להפנים שנאה דורש נאה מקיים. בוקר טוב ישראל

  2. גיורא פישר

    תתפלאי, אני מסכים לרוב דברייך.
    אם כי אני חושב שאנחנו כן "מחוייבים לילדינו", אבל הם, לא לנו.

    • אץ אני לא מתפלאת על הסכמתך. הראיה בה' הידיעה לכך שנפשות כולנו דומות היא שאפשרית בכלל תקשורת, ובינינו גיורא יש תקשורת לא רעה בכלל. ב. לגבי ילדינו – כאישה ואם שנאבקת להשתחרר מהרול אני גורסת שבדיוק כשם שאנו מחויבים להעניק לילדינו חיים במלוא מובנם, אזי עיקר העשייה הוא בהענקת כלים הולמים לכך… שישחררו גם אותנו לחיינו. והכול בטוב ולטובת כולם כמובן

  3. יחי החופש
    אשרי מי שיכול לממש עד הסוף
    רוב בני האדם שרוצים בכך מיחלים לכך ונמצאים בן לבין
    וזה תפקידך כיוצרת לצייר ולכתוב על האידיאל
    אגב מי שבעיקר מפריע לנו לחיות את החופש זו המדינה מנהגיה וחוקיה
    בהצלחה ענת בדרכך

    • א. לא בדרכי – כי אם בדרכנו. אני אדם שיתופי מיסודי ובעיקר חותרת לשתף בטוב! ב. אל תיתלה באילנות גבוהים ואמורפיים כמו מדינה חוקים ומנהיגים ומנהגים. אלו הכול עלי תאנה זולים לעיקר שלשמו כל הפוסט הקטן לספר עב כרס שעיקרו: לגיהינום הפנימי ובחזרה. מסע אודיסאי ממש. הכול כל גן העדן הוא בזעיר אנפין. בינינו לבין עצמנו. ובחצי השני של חיינו – זה הזמן להתחיל באמת לחיות כאוות נפשנו. זו אפילו ההזדמנות האחרונה, כי לי אין ידע על העולם הבא.

      • יש מין עוד פתגם מדויק כזה: מי שטורח בערב שבת יאכל בשבת. ואין הכוונה רק ליום השביעי בשבוע… ותאמין לי, שטרחתי, מאוד טרחתי בערב שבת וכולי תקווה שאני כבר בערבו של הערב הזה.

        • היית צריכה להבין יותר את הפתיח שלי בתגובה
          שהוא העיקר
          והמגבלה לצערי היא מגבלה
          בעצם העובדה שאנו חיים תחת גלימה של מדינה שהשכם והערב מחוקקת חוקים שמסבים נזק לאזרחים
          והופכת את האחריות שלה לשליטה
          היא בעיקרה חוסמת אותנו לחיים חופשיים
          גם על זה אפשר להתגבר פשוט לעבור לארץ אחרת לדוגמא אבל האם שם זה לא יקרה
          זו בהחלט שאלה ולהניח את הכול בצד אחר לפני שיש לך תשובה זו בעייה
          ואת החופש שאת מדברת עליו אני חווה יום יום
          אני פשוט יוצר את הניתוק
          אך לא כול אחד יכול

          • הבנתי לחלוטין מה שכתבת, ואתה בתגובתך השנייה דווקא חיזקת את דעתי/תחושתי. אדם לעולם לא יכול לברוח מעצמו. אם הביטוי אין לנו ארץ אחרת הוא בעל משמעות הרי שזוהי הארץ המובטחת לנו פנימה. וכל מה שבחוץ – מה שקרוי חברה אנושית על כל נגזרותיה הקשות/מקשות אלו המכשולים המעקשים המוקשים העכבות וכל השאר בדרכנו אל המובטח לנו פנימה. לא מכבר שמעתי איזו דרשה בטלוויזיה. חובש הכיפה אמר למראיינת: זה שאנחנו העם הנבחר איך זה מסביר את כל עונשי האל שניחתו עלינו? כדי ללמדנו שאנחנו עם נבחר. אילו הפנמנו זאת מרגע ההכרזה לא היינו יכולים להעריך את גודל המתנה. עלינו ללמוד להיות ראויים לה, ובדרך כלל הלימוד הוא בייסורים לא מעטים.

          • אחד הצרות שלנו היא העובדה שהאמנו שאנחנו העם הנבחר במקום להיות עם נבחר

            הנה השיר שפותח את הספר ״ מרחקי נגיעה״

             
            אֲנִי
             
             
            אִם אֲטַפֵּס
            עַל הַר גָּבוֹהַּ
            בְּרַגְלִי אַרְצֶה
            וּבְיָדַי עַל עֵץ
            עַד צַמַּרְתּוֹ
             
            וְגַם אִם לֹא
            זֶהוּ אֲנִי
             

          • על פי מה שידוע לי יותר משהאמנו שאנחנו עם נבחר – הנבחרות נכפתה עלינו. כידוע לי מאז נכפתה עלינו הנבחרות ועד היום הזה בעצם אנחנו עם קשה עורף. נועדנו להיות עם נבחר – אך רק כשנחצה את הדרך שנבחרה לנו נוכל להעריך את עצמנו כעם נבחר גם או קודם כול בעיני עצמו. אם מישהו סבור שהיותו נבחר נקנה ללא עמל ואפילו קשה – פירוש הדבר שחטא בחטא אולי הנורא מכולם – היבריס, חטא הגאווה או במילה חלופית מגלומניה. והשיר שלך הוא התחלה נפלאה לראשית ההיבחרות – הכרת האני וקבלתו באהבה!

          • זה כמו שאדם זכה ונבחר להיוולד עם כישרון אדיר. אם הוא לא יתאמץ להוציא את הכישרון מהכוח אל הפועל ואם הוא לא ניחן בתכונות האופי הדרושות – הרי שמתת הכישרון היא בזבוז משווע.

          • זה בדיוק ענת היקרה
            אני מסכים איתך בכול אבל לא בעובדה שאת מציינת שנבחרנו
            אין דבר כזה ולא נראה לי שאת מאמינה לסיפור הזה
            וזו בדיוק הבעיה בגלל שהרבה כן מאמינים בסיפור הזה הם לא עושים מאמץ להיות באמת עם נבחר
            את הרי אומרת זאת במפורש
            יהירות שחצנות וביטחון עצמי
            אם נבחרנו אז אנחנו לא צריכים להתאמץ

          • כיוון שאחותי בבננות והיא מאוד מאמינה שאנחנו העם הנבחר ואני לא רוצה לפגוע בה ובאמונתה אומר רק שאני עצמי מאמינה בעיקר שכל אדם באשר הוא הוא נבחר מעצם בריאתו אלא אם כן באמת ביום מן הימים יוכח אחרת בנוסף על העובדה ההיסטורית שאיתה באמת אין ויכוח – אנחנו ורק אנחנו כמדומני שרדנו אלפיים שנה. כלומר, בורא עולם מטעמיו עדיין לא אמר נואש מאיתנו או מהפוטנציאל הגלום בנו.

      • ענת אהובה, זאת הדרך. ובכל צעד נוסף שאת הולכת טמון אחד מסודות החופש. בפואמה שפרסמתי בבלוג שלי, "קליפות" נגעתי בזה. שמחת אותי הבוקר.

        • הרי מן המפורסמות לשתינו לפחות (וטובות השתיים) שאת ואני על אותה דרך בדיוק – פחות או יותר, ולטובת האוטנטיות הנפרדת שלנו. אנחנו מחוברות מהטבור גם לקליפות וגם לגרעין הבצל האנושי.

  4. יהונדב פרלמן

    איזו רשימה נפלאה ממש ענת. ממש ממש נפלאה.

    • מילותיך שימחו וחיזקו אותי בהמשך דרכי במבטאת את דרכי בפומבי. תמיד איכשהו עלי לחצות בתוכי את משוכת החשש שבעצם הכול כבר ידוע ולכולם. מה שמניע אותי לגבור על המשוכה זה הדחף הלאו בר כיבוש להתבטא ולשתף, והתחושה המנחמת שגם אם הכול ידוע את העיקר (בעיני) חשוב לבטא בכל דרך והזדמנות, כי עובדה – אנחנו כולנו עדיין בלב לבו של הקלקול ו… התיקון (כך אני מקווה).

  5. רונית בכר שחר

    .. אני מאד מסכימה איתך עם העיקרון עליו כתבת פה, אלא שכולנו קורבנות של השיטה שמלמדת אותנו שכל מה שטבעי בנו הוא לא נכון ואנחנו למדים לעשות אחרת מן הטבע כל ילדותינו (מרביתינו), אחר כך צריך לשוב לאחור ולתקן את כל שקולקל ובעיקר ללמוד וותר על הסחר מכר הזה של מגיע לא מגיע. מעניין שאמש שוחחתי כאן עם חברה על הנושא בקשר ליחסי המורכבים לעיתים עם כותבים שאני מגיבה להם והם לא מגיבים אצלי אף פעם והאם אני צריכה להמשיך להגיב כשאני אוהבת משהו ולהתעלם מכך שמישהו לא מראה את עצמו אצלי אף פעם וכמובן שכן. כי אני לא יודעת אחרת. אפילו כתבתי בלילה במיטה משהו קצר על זה. אערוך אותו בהמשך. אני משתדלת מאד לעבוד על הנושא , עם הילדים זה הכי קשה נראה לי. אבל בהחלט משתפרת. לא חושבת שיש חובה גם כלפי הילדים להיות חייבים להם כל הזמן. (טוב כבר הארכתי הרבה יותר ממה שהיה כתוב שם) אבל בזכותך העליתי את השיר האחרון שלי שם. אבל את בהחלט לא חייבת לבוא ((: יום טוב.

    • התגובה שלי התעופפה לה, כנראה.
      אז זה תוכן התגובה הנוכחית.
      הייתה תגובה ואיננה.

    • יש היגיון בשיגעון. אילו יכולנו לצמוח מראשיתנו בעיקר כיצורים אותנטיים – כנראה שלא היתה חברה אנושית. לכן קודם כול אנחנו למדים חוקי הסתגלות לחברה שמצד אחד מגנה עלינו ומצד שני גובה מחיר פרוטקשיין. ואז בשלב מסוים של חיינו משהו בתוכנו מתחיל לבקש שנחזור הביתה – אל מי שהיינו בעצם לעצמנו עם היוולדנו וככה בעצם נסגר מעגל קיומנו בסיבוב הזה.

השאר תגובה ל ענת לויט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט