שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

אישה חדשה

רוּחוֹת מְרַפְּאוֹת גוֹרְפוֹת בִּי

עֲלֵי מַחְשָבוֹת צְהוּבּוֹת, יְבשוֹת,

מתפּוררות בְּדַרְכִּי לְהתנקוֹת,

לְהִתְחַדֵּש. ענפֵי המוֹח ריקים

לִזמן מה. אַל בּהלה. הגזע

יודע לְחדֵש את עצמו, להתכונן

לִפְריחה, לְטיפּוֹת האור שירווּ

אותה. הגריפה רכָּה. עלים

מתים אינם יודעים כאב. תני

להם להיעלם, אל תרוצי

אחריהם. הרוחות יסחררו

אותם הרחק ממך. הישארי

עירומה וממתינה ללא ציפייה

לַהתחדשוּת שתבוא כשלא תְּצַפּי

לה, כשתהיי רגועה כְּעץ שבע

ימים, עתיר מחזורי חיים.

גִזעךְ קשה, לא מתכלה, תני

לרוחות לרפֵּא. אל תתנגדי.

תִּזְכּי ותְּזַכִּי את אוֹהביךְ

בְּתִּפְרחַת שמעודךְ לא ראית

בַּךְ. אישה וְאֵם בְּאדמַת עוֹלם

שינהיג אותךְ אחרת מאי פעם. 

 

 

16 תגובות

  1. מירי פליישר

    אמן. ככה זה בדיוק ואםאחרים לא רואים אנחנו מרגישות וזה מספיק

    • בדיוק אתמול כתבה לי חברה: אני שמחה לדעת שאת ממשיכה לנסוע ברכבת החיים. ועל כך עניתי: אני שמחה להודיעך בזאת שלא רק שאני נוסעת ובשמחה אלא שסופסוף אני הקטר… ובלי שיהיה לי אכפת אם יש או אין מאחורי קרונות. ואז אני קוראת את מילותייך, ומגיע למילים האחרונות בתגובתך וחושבת: השיר שיר וכבודו במקומו, אבל מירי ואני כרגיל מיושרות קו (או שמא מסילה) במציאות שמחוצה לו.

  2. מאד יפה המטפורה לעץ ולשלכת ממש מקסים
    אני איתך שלא צריך לפנות את העלים כמו שעושים באגרסיביות אלא שלא מבינים שהעלים ניתקים מענפי העץ וצריך לתת לרוח לקחת אותם ולא לגננים
    הם מתעצבים כשניתקים וצריך לתת להם את הזמן
    יפה ענת

    • מילותיך אלי תמיד משמחות ומעודדות, ועל גבן קשה לי להתאפק מלהסגיר איך נולד/התגלגל השיר. תמיד אצלי יש איזה ניצוץ/שורה/דימוי/משחק מילים אחד שממנו הכול מתגלגל. אז כאן הכול החל במילים הראשונות. רוחות מרפאות שהוא ההפך מרוחות רפאים. וכיצור אופטימי מלידתו ובעיקר בעת האחרונה ביקשתי לשדר תהליך מוחי מפורט שבו אותו איבר כה מכריע לאיכות חיינו משיל מתוכו כל מה שרק אפשר כדי להתאזרח מחדש כעץ רענן לגמרי.

      • יופי ענת כיף לשוחח איתך
        יש לנו הרבה מה ללמוד מהעצים
        שנותנים כול כך הרבה לסביבתם
        וכך הם עושים את התהליך שאת כותבת עליו
        כדי להתחזק ולתת שוב
        תודה

  3. אשה ואם באדמת העולם
    כמה יפה
    אמן

    • בהמשך למילותי לדוד – כשהתגלגלתי והגעתי בשלום מוחי ולבבי לסוף השיר בא לי הביטוי הכה שגור עולם כמנהגו – וידעתי: לא אצל דוברת השיר, ומי ייתן ואלך בעקבותיה – ולא רק אני – אמן.

      • אגב ענת אחד המשפטים שאומרת לי אשתי
        במענה שלכך שאני לא מבקר רופאים
        ״טוב אתה יודע לרפא את עצמך״

        • זה מכבר אמרה לי חברה שאדם שמחובר לגופו/נפשו בהחלט יודע יותר טוב מכל רופא אם הוא בריא או חולה במחלה שמחייבת רופא. לצערי, אי אפשר לוותר לחלוטין על רופאים מורשים, אבל אני בדיוק כמוך – נמנעת מהם עד כמה שיותר, ובמקום לכלות כוחות בהליכה אליהם אני לומדת לחדד את ההקשבה למוזיקת האיברים. והם בפירוש מדברים!

  4. היי ענת
    איזה תיאור נפלא של תהליך ריפוי עצמי וצמיחה מחודשת. וכמה זמן שלוקח תהליך כזה וכמה אורך רוח הוא דורש…
    אהבתי מאד את השיר.
    נורית

    • אכן קלעת בול ללב השיר. מדובר בתהליך ריםוי עצמי משורש המוח. אשר לזמן – מומלץ להשליך את השעון לסוגיו. אורך רוח נחוץ בהחלט ובעיקר – אומץ לב.

  5. אני לא בטוח לגבי הסיום "אישה וְאֵם בְּאדמַת עוֹלם שינהיג אותךְ"? למה לא תנהיג? גם אישה, גם אם וגם אדמה הם גוף נקבי… מי ינהיג, אם כן? העץ? הגזע? זה לא נהיר די צורכו, צריך לפתוח את זה קצת.

    • לפעמים פתיחה היא סגירה, בטח בשירה. כאן אגב כוונת הדוברת כלשונה ופשוטה. העולם ינהיג אותה ארז. והוא לגביה לא כמנהגו ינהג! ולפעמים המונהגת המותחכמת היא הנוהגת מתחת לשורות/שטח. מה קרה לך? נדמה לי שהפמיניזם השתלט עליך יותר מאשר עלי. סמוך על הדוברת, ארז. היא יודעת על מה מדברת ולמה היא מתכוונת/מכוונת.

  6. ענת הי,
    יופי (גם אישה… גם חדשה… גם זכה וגם מזכה…).
    צדוק

    • בי נשבעתי שמחזור שירי מה"סוג" הזה יוקדש לך. בשיר "שיחקתי" על זכייה ולזכות. והנה הוספת את ה"זכה". שהיא הבסיס לכול. העברית שפה נפלאה וקסומה, ואתה מיטיב לזהות את מכמניה.

  7. ענתי, שירך הזכיר לי את מילותיה של אמילי דיקנסון:"אל תנסה להיגאל – אבל תן לגאולה לגלות אותך – בדרכה."
    השורה שלך "אישה ואם באדמת העולם"מדהימה.
    שבת שלום
    עפרה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לענת לויט