מנוחת החתול
כְּשֶׁהֶחָתוּל שֶׁלִּי נָח, אֲנִי מְנִיחָה
לְעַצְמִי לָנוּחַ בְּעֵינָיו הַפְּקוּחוֹת
לַיְּדִיעָה כִּי דַּי בְּמָזוֹן, מַיִם,
מִסְתּוֹר מֵחֹם וּמִקֹּר, יָד
לוֹטֶפֶת מֵעֵת לְעֵת וּבְרִיאוּת
רְאוּיָה לַהֲנָאָה מִכָּל אֵלֶּה
כְּדֵי לַחְווֹת עוֹלָם כְּמילוּאוֹ.
לפעמים חתול יכול להיות רק חתול
גם אם פרויד יגיד אחרת.
החיוך שלו לא נשאר באוויר אחרי שהוא הולך
יש לו קופסה. עם חול. והיא לא של שרדינגר.
הוא לא נופל על הרגליים, לא שומר על השמנת,
לא משחק בחתול ועכבר.
הוא שונא אנימציה: הוא לא בצמרת,
לא גארפילד, לא חתול תעלול ואין לו מגפיים.
אין לו תשע נשמות, הוא שחור והוא יורק
בחזרה אם מישהו יורק לידו. לא מאמין במזל רע, בעצם כבר מזמן הפסיק להאמין.
לפעמים הוא חתול רחוב. לפעמים סמטה.
כשמתחשק לו הוא אפילו שכונה שלמה.
לפעמים הוא ג'ינג'י, אבל אין לו נמשים.
לפעמים הוא מחמד. תמיד הוא למסירה.
רק על גג פח לוהט זה קצת פחות נורא.
ארז, פעם ראשונה ששיר שלך (אכן שלך?) גלגל אותי מצחוק! אולי לחתול אין תשע נשמות אבל יש לו מיליון תפקידים בחיינו. והכי הכי זה ההיא על הגג פח הלוהט. אין לי ספק שבסתר לבו גם לו נמאס מאיתנו.
איזה יופי של התכתבות שירית… אולי לחתול אין תשע נשמות אבל תשע נפשות- אולי כן. ולכן הוא יכול להיות גם כזה וגם כזה… 🙂
עכשיו צריך להזמין לדיון את חנה טואג המומחית בענייני אבחנה בין נפש לנשמה. ואם נוריד מתשע לשש נזמין איזה מחזאי שיחבר מחזה בגגרסה חדשה ל"שש נפשות מחפשות מחבר". וכן, לארז ולי יש מין דיאלוג הזוי רב לבבי שכזה.