בננות - בלוגים / ענת לויט / הסיפור האמיתי על מהי אמהות… ועל "סופר נני" כמשל
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

הסיפור האמיתי על מהי אמהות… ועל "סופר נני" כמשל

 

 

 

 

הפוסט הראשון שלי בבננות, שפורסם לפני כשנתיים וחצי, כלל כמה משירי מחזור האמהוּת שלי. כותרת השיר הראשון שפורסם אז הייתה: אמהות אכלו בוסר. ובבית הראשון נכתב: " וּמָה עַל בָּנוֹת שֶׁקָהוּ יְמֵיהֶן/ משיגיונות אֵם, בְּאֵין מְרַפֵּא/ לְשִׁנֶּיהָּ הנעוצות בְּפֵרוֹת חלציה/שֶׁהִרְקִיבוּ מֵעֲוְלוֹת שֶׁלֹּא יָדְעָה/לִמְנֹעַ".

מעניין שנושא האמהות כמעט לא היווה השראה – ואולי בכלל לא – לכתיבת שירה. ואני תמהה, למה? הרי זהו נושא כה טעון רגשית ומתאים לשירה לירית? ואולי דווקא משום כך? אולי עיקר טעינותו נובעת מהיותו קשה לנגיעה חושפת/חושפנית/פוגענית מדי? פוגעת במי? קודם כול ביקרים לנו מכול – ביוצאי חלצינו! בעצם, לא ממש בהם, כי הם קרוב לוודאי בכלל לא יקראו את דברי השיר שלנו, הנכתבים בהשראת קיומם בחיינו. החשש הוא כנראה ששירה בנושא זה תפגע במי שכותבת אותה – בגלל היותה של השירה מעין מראה פומבית לנפשנו פנימה. ומה אם אותה נפש תתגלה קבל עם ועדה כמוכתמת בכתם האמהות הרחוקה מלהיות אידיאלית?

 אודה ואתוודה כי תעוזתי לכתוב את מחזור האמהוּת הלא-קלה שלי באה לי דווקא משום שאני חושבת את עצמי לאמא לא הכי גרועה, ואילו את בנותי אני מחשיבה וחושבת לתפארת מדינת ישראל (עם תעודות מוכיחות, כמובן). אך דווקא משום כך ולאורך כל שנותי כאֵם, אני חשה, חושבת ואומרת בקול רם: אם לי כה קשה תפקידי כהורה, מה על האמהות שמזלן האובייקטיבי שפר פחות וילדיהן בעייתיים יותר מבנותי?

 אתן מכירות, בננות יקרות, את המשפט האמהי "חכי חכי כשתהיי אמא תביני אותי"? אז זהו אחד המשפטים שעליהם גידלה אותי אמי. ואכן, היא צדקה! בדיעבד, ברור לי שאף על פי שהייתי ילדה די טובה, יכולתי גם להטריף ובקלי קלות את הדעת. כי בינינו איזה ילד חף מזאת?

 העניין הוא שלמרות המשפט המנחה והעתידני הזה, איש לא מכשיר אותנו ל"מקצוע" הכי הכי קשה, שמכלה רבים ממשאבי נפשותינו ולאורך שנים רבות רבות משנות חיינו. מתוקף אהבתי ודאגתי הרבה לבנותי, ניסיתי מעת לעת להכינן – ולא כאיום אלא פשוט מתוך דאגה עמוקה ומבשר חוויית שנות גידולן הקשות לי, חרף היותן ילדות נפלאות. דאגה על שום מה? הרי אף הן כמוני בעלות אמביציות אישיות. הרי אני זאת שעודדתי אותן מילדותן לחשוב שאין דבר חשוב בחייהן ממיצוי יכולותיהן. ומה יקרה בבוא היום כשהן תבקשנה לממש את יכולת ההורות ותגלנה כי יש סתירות מהותיות בין מימוש היכולת הכה חשובה הזו לבין מימוש שאר היכולות?!

 אז כשניסיתי להכין אותן לבאות, מה אמרו השתיים פה אחד? אמא, מה קרה לך? למה את מפחידה אותנו? מה, כל כך נורא ואיום לך איתנו?

 הבנתי שמוטב שאסכור את פי ואקווה שאולי-אולי אצלן איכשהו יהיה אחרת מאשר אצלי, ולא רק כדי שלא יאמרו – איך זה שאף אחד לא הכין אותנו – אלא פשוט כדי לממש את רצוני העמוק ביותר לגביהן: שיהיו להן חיים הכי קלים ונעימים. מה עוד תבקש אֵם?

 ואם כבר הזכרתי קודם את אמי, אומר שהיא מייצגת בעיני דור או בעצם דורות שלמים קודמים לדור "בין המֵצרים" שאליו אני מסופחת. הדור שלי הוא הדור שנשותיו "נופלות בין הכיסאות" – בין הקונפורמיזם לפמיניזם. אמי הייתה עקרת בית. מאז הולדת בנותי תהיתי לא אחת על מה ולמה בעצם היה לאמא שלי כל כך קשה? ואם לה היה קשה, אז מה נאמר אני ובנות דורי על מידת הקושי של חיינו? הרי נוסף על כל המטלות האמהיות הקבועות לדורות, עוד נגזר עלינו לקחת חלק בעול הפרנסה מחוץ לבית; ולאלו כמוני היוצרות או בעלות הפרטנזיות האישיות למימוש עצמי מיטבי גם נדרשו כוחות-על ממש כדי לפצל את הנפש לפעילות אינטנסיבית בכמה גזרות ובאופן סימולטני. ומה התוצאה? לא אחת, אפיסת כוחות מוחלטת. לא אחת, ייאוש מתפקוד הולם בכל החזיתות כולן.

 ברבות הימים הבנתי או ניחמתי את עצמי בעוד דבר עמוק שקשור באמהות. נדמה לי שדווקא אמהות שנכנו באחריות יתרה וברגישות יתר לסביבתן הקרובה והאהובה נמצאו החוטאות הכי גדולות לה. וזאת למה? פשוט כי הן לוקחות כל דבר ללב, עד שהלב צר מהכיל (והוא הרי קטן ממילא, אז זה קורה כל יומיים בערך), ואז הוא מתפוצץ ומתפרצת הלבה, ואחר כך אולי (או רצוי) שתבוא התנצלות – וחוזר חלילה. אני זוכרת שבהיותי אֵם עוּלת ימים קראתי אי פעם פרקים נבחרים בספר "המקצוע: הורים". ובאחד הדפים בו נכתב לתדהמתי וגם לשמחתי: לא נורא מעת לעת לסטור לילד כשהוא ממש עולה על העצבים. קוראים לזה טיהור אווירה או וינטלאציה. שומו שמים! סטירה לילד? הרי זו התעללות, לא?! ומה על חוסך שבטו שונא בנו? רבות הן הסתירות שחשפו ימינו המודרניים באגף האמהות – ולא לטובתנו. ובכלל, במחלקת ההורות אולי קשה כיום מאי פעם. אין דין ודיין, אין אסור ומותר ברור. וכן גם הכבד את אביך ואמך, שמלכתחילה לא הביא בחשבון אהבה בין הורים לילדיהם (ולא בכדי כנראה), גם הוא כבר ריק כמעט מתוכן. אפילו ההבטחה באריכות ימים של הילדים המכבדים אינה מפתה עוד. את אריכות ימיהם הם מבטיחים ומאבטחים דווקא על ידי  התרחקות מההורים שגידלום בזיעת אפם.

 אך דווקא בעניין זה של הורות בכלל ואמהות בפרט יש לי מה לומר ואפילו אולי לחדש, וכן גם מאוד מאוד להקל על מי שתבקש הקלה בעומס חוֹם אמהוּתה.

 כבר משחר אמהותי הוארו בי כמה דיברות חיוניים לי ולבנות. ההארה הייתה אינטואיבית לגמרי, ומידת בריאותה ונכונותה הוכחה בעליל – לפחות עד כה ומי ייתן שכך גם מעתה והלאה.

א.     לעולם, ענת, אל תצפי לדברי שבח ותודה מהילדות.

ב.     לעולם, ענת, אל תצפי שהבנות יחזירו לך כגמולך הטוב. אל תצפי, ומכאן לא תתאכזבי ותכאבי. ויותר מכך, יש היגיון עמוק ובריא ואנושי ונכון באי הציפייה הזאת. אל לך לשכוח, ענת, שאדם מביא ילד לעולם כדי לתת לו חיים! זוהי המהות ההורית! ונתינת חיים סותרת הפרעה להם. הציפייה של הורים לקבלת תמורה – היא הפרעה!

ג.       לעולם, ענת, אל תכעסי על עצמך עמוקות על מה שלא הענקת לבנות. הענקת כל שיכולת בעת ההענקה.

ד.      ואולי הכי הכי חשוב: חשוב הרבה יותר לילדות שלא תפריעי להן לגדול ולהתפתח להיות מי שהן לעצמן. נתינה והענקה אינן בהכרח עדיפות על כל שאינך מסוגלת לעשות למענן! פשוט תהיי עם היד על הדופק – לא יותר. כי איכשהו שמתי לב שהתערבות הורים בחיי ילדיהם, הגם אם כוונותיה נפלאות, גורמת לא אחת נזק רב מאוד.

ה.      עשי או אל תעשי הכול כדי שהבנות יגדלו להיות עצמאיות וחזקות עם עצמן ועם יכולות האנוש שלהן שמהן ובן, כדי ש… יעופו כמה שיותר מהר מהקן. יעופו בטוב, כמובן, ולטובתן. וכן, לא נעים להודות, גם לטובתך, ענת. כי רק כך תוכלי לשוב ולזכות בחירות שלך להגשים את עצמך ואת מלוא יכולותייך וכישורייך ומשאלות לבך וחלומותייך שאין להם שום קשר עם היותך אֵם.

ו.       תשנני באוזנייך ובאוזני בנותייך, יומיום אם צריך ואפשר, שהורה הוא בסך הכול בן אדם, שטועה לא אחת ומטעה, אך גם ליוצא החלציים אין כנפיים…

 

כאמור, עד כה ובמרחק של יותר משני עשורי אמהות, הדיברות הללו במידה שיושמו – והם אכן יושמו לא מעט – הוכיחו עצמם מעל ומעבר!

 ואחרון אחרון לפוסט זה, שגם אם התארך הוא קצר יחסית לספר שיכולתי לכתוב בנושא כה מורכב – תוכנית הטלוויזיה "סופר נני" כמשל וכנמשל לנושא הזה כולו. בכל פעם שאני צופה בפרק מהסדרה, סומרות שערות נפשי. למי שלא יודע מהי או מיהי סופר נני מיכל, אסביר בקצרה: זוהי הפסיכולוגית של המדינה, המחנכת הרשמית של ההורים המודרניים האומללים. לא בעיניה אומללים, כמובן. תמיד איכשהו ודי מהר הופכת הנני הזאת לשוֹט, למצליפה, למוכיחת האמא והאבא על היותם כמעט פושעים כנגד יוצאי חלציהם. מצד אחד, טוב שיש תוכנית כזאת כי היא מעניקה לצופה ההורה תחושה של צרת רבים חצי נחמה (האומנם חצי נחמה?), וגם בהחלט נותנת כלים להתמודדות עם כאוס "המקצוע ההורי" המודרני. אולם הנזק שבתוכנית כזו, לדעתי, עולה או לפחות שווה לתועלת. יש איזה מצג שווא שעלול להעמיק את תסכולנו בחיינו האמיתיים שאינם טלוויזיוניים. למה? כי התוכנית הזאת פשוט משקרת לטובת הרייטינג, שמבוסס על עיקרון ההוקוס פוקוס. תוך כמה מפגשים עם סופר נני מיכל הופכים הורים "בעייתיים נורא" לאידיאליים, והילד האומלל מחמת עוון הוריו המקפחים ו/או הבלתי סובלניים באופן נפשע נהיה ילד מאושר. מפתה מאוד להאמין שזה אפשרי. בלתי אפשרי שהאפשרות הזאת קיימת בחיינו הריאליים. והפער בין מרקע למציאות מסוכן ביותר!

 ועוד דבר, וזה בינינו ובתקווה שאיש מקוראי הפוסט לא יגלה את דבר כתיבתו לבנותי – מי באמת חושב כמו סופר נני שהילדים "חפים מפשע"? לא אחת כשצפיתי בילדים שנעשו להם עוולות ואפילו קשות על פי סופר נני, מצאתי אותם תוך שניות בהחלט ראויים לכאפות. הרי לילדים – כולל אותי כילדה – יש יכולת מופלאה לשגע פילים והורים תוך שנייה! וכשסופר נני חסידת אומת הילדים מצולמת כשהיא עומדת מהצד ומתבוננת כשופטת עליונה, החורצת את דינה תמיד נגד ההורים המותשים, מתחשק לי לא אחת לפרוץ לתוך המסך הקטן, לתפוס את החסודה בצווארון המעומלן שלה ולשאול אותה: תגידי נני, אפשר לתפוס את ילדייך הפרטיים לשיחה ולשאול אותם איזו מין אמא את היית? אני חושדת שאילו יכולתי לראיין את ילדיה של סופר נני הייתי מקבלת חיזוק לטענה שילדי המומחים המורשים להחלמת נפש האדם – קרי הפסיכולוגים – הם משום מה בעייתיים במיוחד.

 

הפוסט הזה נכתב בעקבות דברים שכתבה מירי פליישר בפוסט שלה, שנגע טיפ טיפה אך באופן כאוב ומכאיב בנושא האמהוּת.

 הגלולה נגד הכאב שגלום בנושא הזה היא, לתחושתי, לדבֵּר כמה שיותר, לשתף, לפתוח ולפתח בכנות את הנושא העתיק בקיומנו כנשים שנגזר עליהן "בעצב תלדי בנים (ובנות)", לנקות את המצפון ולעשות אולי טיפה יותר סדר בבלגן הפושה במיוחד בעידן שבו האמהות המודרניות מוצאות את עצמן מטורטרות ומוטרדות במעמקינו יותר מאי פעם.

 ואקנח בשיר ממחזור האמהוּת שלי, אך לא לפני שאוסיף ואציין להגנתי ובעיקר להגנת בנותי (אוי המצפון יהרוג אותי ככלות ולמרות הכול) – יצירה איננה המציאות כהווייתה, כי אם רק השתקפות מבליטה ומקצינה של פן אחד בה.

 

  שיבה הביתה

 

רוֹצָה לקבֵּל אותךְ פּעוּרַת לֵב

כִּזרועות חשוּפוֹת, לנשקךְ

כִּשתיקת הודיה

לאחר שהמראתי על גבךְ

לפני שנחתת הרחק מקנך.

מעתה נאחז ידיים

בּמרחק,  נחלוק אוויר

שיישא את כנפינו

לאהבה אחרת.

 

 

 

 

  

 

 

 

 

4 תגובות

  1. הסופר חיים ולדר, שהוא אף יועץ חינוכי, אמר פעם שבפגישות עם הורים הוא לעולם לא דוחף לרגשות אשם, אלא תמיד להבנה. מביע הזדהות עם ההורה ואז מיעעץ הזהירות מה. פעם שוחחתי איתו וזה אכן כך.

    וזה גם יותר מקדם את כל הנוגעים בדבר.

    חודש טוב.

    • צ"ל מיעץ בזהירות.

    • זה כנראה מה שמבדיל סופר ער למורכבות נפש האדם מפסיכולוג או כל מקצוען שמחזיק מעצמו מורשה מטעם עצמו לדעת טוב או רע מותר או אסור. ורגש האשם אגב הוא ראש וראשון לקלקול השורה, כי כשפועלים בצלו של רגש אשם אי אפשר לחוות באמת אהבה ונתינה נקיות מאילוץ, זיוף, מלאכותיות וכפייה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לענת לויט