אתמול צפיתי בסרט החדש המוקרן במוזיאון תל אביב, "חיות הדרום הפראי" של הבמאי בן צייטלין. לפני כמה שבועות יצא לאור ספר שזכיתי לערוך "קיץ בלתי מנוצח" (מאת רותה ספטיס ובתרגום נועה בן פורת, הוצאת משכ"ל). מה המשותף בין השניים? קודם כול הפיוט. מסתבר, לי לפחות, שפיוט כשהוא מצוי ביצירות אמנות כמו סרט, הצגה או ספר פרוזה מרגש ומאיר את הנשמה לא פחות – ואפילו הרבה יותר – מקריאת שירה. לי, לפחות, הוכיחו שתי היצירות המומלצות מאוד מעלה כי פיוט הוא קודם כול וראשית דבר דרך התבוננות על העולם. ואפשר אפילו לבטא פיוטיות נשגבת בלי אף מילה. די להתבונן בפני הילדה המככבת בסרט "חיות הדרום הפראי" כדי לחוש ואולי גם להבין פיוט אמיתי מהו – שלל מבעי אנוש עמוקים ורבי משמעות הנלכדים בעוויה אחת.
כשאני קוראת שיר, קיימת מראש איזו מין התניה או ציפייה. למה? את זאת קלטתי דווקא במפגש עם שתי היצירות הנידונות – סרט אחד ופרוזה אחת. הציפייה – לפחות שלי – היא לאיזו הארה פנימית. הפיוט, כך הגדרתי זאת לעצמי אתמול, הוא הגשר המיטבי אל הגרעין היהלומי שבנשמות כולנו. אבל בעוד שבשיר, המטפוריקה המעשירה את תפיסת היקום שבנו נוצרת הודות למילה או שורה, הרי שבסרט ניתן ליצור מטפוריקה עשירה הרבה יותר באמצעות שילוב מושלם של מילה ותמונה – או אפילו אך ורק תמונה.
ישנם כמה מכנים משותפים בין "חיות הדרום הפראי" ל"קיץ בלתי מנוצח". ואלה גם אלה או קודם כול אלה מלמדים משהו על שורשי הפיוט המצויים בכל אחד ואחד מאיתנו – גם אם הם בתרדמת רוב הזמן, לצערנו.
שתי היצירות הנדונות מתארים חיים על קו הקץ. בשתיהן מתואר מאבק הישרדותי קשה ביותר. בסרט מדובר בחסרי בית אמריקאים. בספר מדובר בחייהם של ליטאים שמצאו את עצמם ב-1941 מגורשים מבתיהם ומארצם בעוון אשמת שווא של התנגדות למשטר הקומוניסטי.
מאבקי שרידה אנושיים לא חסרים בעולמנו בכל דור ובכל מקום על פני תבל. אבל לא בכדי נכתב במקורותינו "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז למען צורריך, להשבית אויב ומתנקם" (תהילים, ח'). כאשר במרכז המאבקים ניצבת דמותו של ילד – או ילדוֹת במקרה של היצירות הגיבורות בפוסט הזה – הרי שכל זוועה שמחוללים המבוגרים מוארת בד בבד באור זך וטהור. התמימות תמיד תנצח! וזהו סוד הפיוט מספר אחת אולי. ואליו מסתפח בקלות בלתי רגילה, הגם אם פתלתלה, עוד יסוד – האהבה! אהבת האדם והיקום הקיימת בנו משחר היוולדנו ומבטן.
וכשהצופה ו/או הקורא פוגש ביצירות פיוט המכילות וממחישות לנגד עיני נשמתו איך נראה עולמנו האנושי הלא קל בלשון המעטה מבעד לעדשת עיניו של ילד תם וישר – משהו מתנקה ומתבהר באחת חרף הזוועה. והרי זוהי תכליתו הנשגבת ביותר של דבר הפיוט – לא רק לגעת ביהלום שבנשמה, כי אם גם באבחה אחת להסיר ממנו שכבות רבות של אבק.
מעניין שגם "חיות הדרום הפראי" וגם "קיץ בלתי מנוצח" נוצרו על ידי שני יוצרים אמריקאים שזו להם יצירתם הראשונה. אז אולי אם לא מאמריקה תבוא לנו ישועתנו אל מול פניו הרשעים של אחמדינג'אד, משם דווקא תבוא גאולת הראייה הפיוטית הכל כך קשה להשגה בעולמנו ובימינו.
הבוקר, לפני כתיבת שורות אלה, הבטתי כהרגלי בשיח התבלין שמעבר לתריס המטבח וחשבתי לעצמי – להביט על השיח בלי אף מילה, אבל אחרת מאתמול, להסניף את קיומו. זה הכול. גם זה פיוט. ואולי קודם כול הוא זה וכזה.
אני מצרפת כתבלין מתאבן לינק לסצינה אחת מתוך "חיות הדרום הפראי". אתמול כשצפיתי בקטע הקצרצר ידעתי שבשביל סרט כזה שווה להגיח מהמבצר גם בחמסין של יום המנוחה השלמה שלי.
http://movies.walla.co.il/movie/4687/%E7%E9%E5%FA_%E4%E3%F8%E5%ED_%E4%F4%F8%E0%E9
אהבתי את דבריך ענתי אכן הפיוט הוא הגשר ליהלום הנשמה ואת הסרט הזה רציתי מאוד לראות עכשיו תהיה לי יותר מוטיבציה
כיף לקרוא התלהבות כזאת על הבקר
ואמר מי שאמר אלוקים נמצא בדברים הקטנים אפילו בכביסה ריחנית המתנופפת על חבל
א. כדאי לך גם לקרוא את הספר שסיפרתי עליו. ב. המשפט אלוהים נגלה בפרטים הקטנים היה לי על סף המקלדת כל הזמן אבל החלטתי להתאפק, כי הוא כבר נורא שחוק אצלי אם כי לא איבד דבר מנכונותו. רציתי הפעם שתוכנו יצא מתוך תוכן דברי – והנה כרגיל הצפת את מלוא כוונתי.
את זה לא רציתי להכניס בפוסט כדי לא לפגום. כשיצאתי מהסרט נעמדתי במקרה על יד שתי נשים שעמדו מול שתי חברות שבאו להקרנה אחרינו. החדשות שאלו: נו, איך הסרט? מתי מסקרנות לתשובה. ואז אמרה האחת – לא יודעת קצת נמנמתי (השעה היתה אגב חמש וחצי…) ואילו השנייה אמרה: לא יודעת, כתבו שהסרט פיוטי, תפסתי את הפרנציפ מההתחלה ו… נשמעה אנחה עמוקה. אמרה החדשה זה מקרוב הגיעה לסרט הנפלא: אוי, הבנתי את הרמז. אלמלא הייתי אני במצב רוח ונפש פיוטי הייתי צורחת על שתי המנומנמות רגשית. אבל ביני לביני הסתפקתי בהודאה הניצחת (אם כי לא המנצחת) מה לעשות, יצירת אמנות היא כנראה אכן בעיני המתבונן. וזהו לא כתב הגנה על המלצתי הלוהטת.
עדר מנומנם ואדיש ילווה תמיד יצירות איכות אני זוכרת בית קולנוע ירושלמי שבו יצאו אחד אחד ובאין רואה מסרטו המופלא של ברגמן נדמה לי שזה היה מבעד לזכוכית האפלה בן זוגי גם איים לצאת אבל אזקתי אותו לכיסא:)
עדר מנומנם ואדיש ילווה תמיד יצירות איכות אני זוכרת בית קולנוע ירושלמי שבו יצאו אחד אחד ובאין רואה מסרטו המופלא של ברגמן נדמה לי שזה היה מבעד לזכוכית האפלה בן זוגי גם איים לצאת אבל אזקתי אותו לכיסא:)
עדר מנומנם ואדיש ילווה תמיד יצירות איכות אני זוכרת בית קולנוע ירושלמי שבו יצאו אחד אחד ובאין רואה מסרטו המופלא של ברגמן נדמה לי שזה היה מבעד לזכוכית האפלה בן זוגי גם איים לצאת אבל אזקתי אותו לכיסא:)
עדר מנומנם ואדיש ילווה תמיד יצירות איכות אני זוכרת בית קולנוע ירושלמי שבו יצאו אחד אחד ובאין רואה מסרטו המופלא של ברגמן נדמה לי שזה היה מבעד לזכוכית האפלה בן זוגי גם איים לצאת אבל אזקתי אותו לכיסא:)
ברגמן הוא הבמאי הכי אהוב עלי באופן "סדרתי". אם אי פעם בעלך ישחרר אזיקים – "אתחתן" איתך חנה בצפייה בסרטים. נראה לי שאנחנו מתאימות בול. אגב, אם בעלך שרד עד כה הוא כבר מכור.
אין לו ברירה גם לכלייזמרים הוא יסחב אתי ירצה או לא ירצה
זמן אילוף הסורר
ולמה נדמה לי שהסורר שלך למד ליהנות בסתר?!
ענת הי,
כתבת נהדר על הפיוט שבלעדיו אולי עולמנו חרב היה.
צדוק
תודה, צדוק, ואכן פיוט הוא זווית ראייה שבלעדיה היה עולמנו צחיח כעין יבשה, גם אם איננו מודעים דיינו ללחלוחית כדי להיות אסירי תודה.