בננות - בלוגים / ענת לויט / רק על עצמי לספר…
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

רק על עצמי לספר…

רק על עצמי לְסַפֵּר לא ידעתי.

שוב ושוב פָּרַמְתִּי והִטְלֵאתי

עד שלא ניתן לזהות

מה היה סיפּוּרי לִפְנֵי

שגם צבעיו דָהוּ

וּמרוֹב קיפּוֹל ופְרישׂה

לא נותר מקום ללא קמט

מפריע לְמִדְרַך עין

רעננה לָאמת בַּסיפּוּר

היחידי שרציתי לְסַפֵּר

ולוּ לעצמי לפני השֵינָה

האחרונה.

 

 

21 תגובות

  1. היי ענת,
    קיפולי סיפור (כמו קיפולי נייר) הם אמנות שלמה…
    את האמת, הרי את יודעת, אחרת לא היית יכולה להבחין בהיעדרה, וגם האמת, אינה אחת ואין בילתה. כל רגע אפשר להביט בה מזוית אחרת…

    • השיר הזה, כמו לא מעט מהדברים שאני כותבת (גם בפרוזה(, חרף הטון האישי – לא רק על עצמי לספר ידעתי, זו תחושתי ולכך כוונתי. האמת האישית שמחוץ לשיר היא שאני – באופן אמיתי וכמייצגת כך נדמה לי – עוסקת בחומרי הביוגרפיה לא מעט, גם לצורכי היצירה אך בעיקר לשם הבנת המסע האישי. לא מעט שנים האמנתי שחומר הגלם שבזכרוני הוא אמיתי. ככל שחולפות השנים אני בושה אך גם שמחה להודות שלא מעט אירועים ועניינים אינני זוכרת כלל, ובצד זאת ישנם אירועים ודברים שאני מבינה ורואה אחרת. מצד אחד יש בקליטה הזאת משהו מאוד מאוד משחרר. למה? להווה! פשוט לחיות בלי שום הבנה תבונה ומשקע. יום נפלא

      • שכחתי את הצד השני שבסוף תגובתי הראשונה. מצד שני, בהכרה בכך שבעצם אין לי מושג מהי באמת האמת הביוגרפית שלי יש משהו די מביך מתסכל ומאין (י' בצירה).

        • רות בלומרט

          כל זה בהפוך על הפוך.
          איננו מרוצים מן הסיפור ומבקשים את שינויו. אין מנוס. זה הסיפור.
          בוקר טוב ענת
          רות

          • מה שכתבת הוא כבר בגדר אינטרפרטציה לאשר כתבתי אני, שזו המחמאה הכי גדולה של משורר. דיאלוג ומילוי פערי שיר. בקריאתי שלי את שכתבתי אין ביטוי – בעיני – לאי שביעות רצון או לבקשה לשינוי הסיפור. כי פשוט הסיפור אינו סיפור וזה כל הסיפור. מה שכן, ההפוך על הפוך כפי שציינת הוא כנראה יסוד הכול בקיומנו בפרט וביקום בכלל. בסיס הפרדוכס. שלפחות יהיה מעניין גם אם בלתי פתיר בעליל.

        • ענת יקרה, יש משהו מכשף בשיר. בטח יש אינסוף סיבות לכך- שהשכל לא יגיע אליהם לעולם, והעיקר, משהו שכל כך מתאים למכלול כתיבתך: הכשרון שלך לשלב ביוגרפיה , ספרות במיטבה, וסלילת דרך אישית. ובה ומתוכה ללכת הלאה, להגיע לאמת הפנימית היחודית רק לך, להשתחרר ולחיות את החיים. אוהבת אותך , את כתיבתך, ומשתאה לנוכח האומץ, והדרך הארוכה שאת הולכת בה. חיה אסתר

          • לזכות מפי המכשפת במילה מכשף זה לכשעצמו מהלך עלי קסם. ובאשר לכל שאר מילותייך – תמיד איכשהו נדמה לי – או שכך באמת – שאני שקופה מלפנייך. עירום ועריה אבל הכי לטובה ולטובת דרכי.

  2. יפה התכתבת עם שירה של רחל
    ובלי שום קשר אני בהלם פייסבוק
    איזה שוק ואיזה יריד וכל אחד מתנפל לדחוף את הסחורה שלו לקיר שלך
    עודף אינפורמציה עודף שטחיות ועודף לייקים אני בשוק אני בהלם
    מתה לחזור לשפיות של הבלוגיה שלנו אפילו שהיא מהדהדת ככה

    • את ואני מחוברות לפחות בתא תודעתי אחד ומעבר לקירות. תהיתי איך אחרי כל מסע ההכנה למפגש עם העולם הווירטואלי הענק תרגישי כשתקפצי ראש אליו. התרגשתי כשהייתי נדמה לי הראשונה שבמקרה חזתה ברגע הקפיצה. עשית זאת נפלא! ומאז את שוחה כאילו נולדת שם. ומה על ההלם? רק מניסיוני לספר ידעתי. מתרגלים!!!!!!! ומי שיודע לשחות גם בימת הבננות וגם באוקיינוס הפייסבוק – מרוויח את כל העולמות (הווירטואליים).

      • אבל בננות זה בית זה חברים אמיתיים מאוד
        זה לא מנוכר ענת
        טוב אני צריכה להחליף ראש עכבר כפר שכמותי

        • עצה קטנה של טכנאית עכברים. אנחנו בבננות לא חברים אמיתיים. גם כי רובנו וירטואליים זה לזה וגם כי אני עצמי למשל זה מכבר זנחתי והשתחררתי לחלוטין מהמושג הרומנטי המתעתע ויוצר ציפיות השווא – חברים אמיתיים. מה זה? האמת היא שגם אני בשלבי פייסבוק מסוימים הרגשתי כמוך. אך כמו בחיים האמיתיים הרצף הוא שיוצר ממשות ואמת – תחושתית. ואז מגלים פנים חדשים בקשרי אדם, גם בלי ממש להכירם. אל תישברי!

  3. לילה טוב ענת
    אני מקווה שמצאת בינות לקמטי הסיפורים סיפור ערש
    להטיב את שנתך
    יפה כתבת ענת

    • זה הכוח המיוחד של הבננות במיטבן – ולו בשבילי – לכוונן אותי ובה בעת להציב לי מראה ממורקת. כך אתה למשל וצדוק הצדיק. אז כן, הקצתי משנתי אחוזה בסיפור הערש החדש שלי אל שיר "פילוסופי" שנחצב מדם מסעי המשתפר מיום ליום. שבת שלום

  4. ענת הי,
    יפה מאוד. ואני חש בשינוי (לא בטיב הכתיבה, חלילה, אלא בתפיסה הפילוסופית)…
    ד"ש — צדוק

    • קצת חשפת אותי בחושיך החדים. רק זאת שלא בפילוסופיה מדובר, אלא במשהו חשוב יותר – בחיבור בין הפילוסופיה לנשמה… לא קל, אבל שווה את המאמץ. ואם זה בא לידי ביטוי בדבר השיר סימן בעיני שזה אכן מתרחש בעומקים. הגיע הזמן…

  5. ענת יקרה,האדם הוא יש מפרש,ואין כמעט בנמצא עובדות אלא הפרוש שלנו עליהן.כל חיינו הוא ספור מסע שבודק עצמו מחדש ומחפש אחיזה באיזו שהיא אמת שהיא תמיד חומקת.השיר היפה שלך מבטא היטב את המסע הזה.
    שבת טובה
    עפרה

    • אני חושבת שבשגרה אנחנו לא מודים באמ הזאת – שהכול פרשנות. למה? כי זה עלול להטיל ספק בעצם זהותנו כבעלי עבר "מוצק". אם מודים שהכול פרשנות ובכלל מצבור אירועים זיכרוניים סלקטיביים, השלב הבא הוא הכי בריא – להשאיר את העבר בעבר. נכון שזה מנוגד לתפיסה מהותית של קיומנו כדבר מה שניזון משורשיו, אבל האדם הוא לא עץ השדה ואשרי האדם שיכול להיוולד בכל יום מחדש, או בלשון המורה הסינית שלי ג'ודי להיות אך ורק תודעה – שזה לא אותו הדבר בכלל של להיות בעל מודעות. המודעות היא עונש. התודעה היא ספוג אינסופי.

      • כל כך מסכימה איתך ענת המודעות היא עונש והתודעה היא ספוג אינסופי.פעמים רבות בקשתי אתנחתא מן המודעות,ולהכעיס המודעות הגדילה ראש,כבשה כל רגע.
        שבת טובה ענתי
        עפרה

        • הבעיה בחיינו שהפ קצרים מדי לכל המסעות והמסעות המתפצלים שעלינו לעבור בשביל פשוט לחיות! כי הרי אי אפשר להיפטר מעול המודעות בהוקוס פוקוס. כל דבר כרוך בעבודה.

  6. לוסי אלקויטי

    כמו זכוכית משקף שרוטה שכבר לא רואים ממנה.
    יפה מאוד.
    מחפשים, מחפשים כל הזמן. לא יודעת מה יהיה הסיפור האחרון.

    • בראייתי האופטימית, במקרה קריטי זה ככל שהעדשה שרוטה יותר ופחות רואים – מוטב לוותר, להפסיק לחפש ולהיפתח לרגע ללא השליטה שבו הסיפור יכתיב וייבחר מעצמו ולטובתנו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לענת לויט