בננות - בלוגים / / בנפש המסכות
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

בנפש המסכות

מפלצות בְּפיוֹת משחקות בְּנפש

מסכוֹת, מחוֹללוֹת יד בְּיד

הדמיון, בָּאור ובעלטת האוּלם

מחוּללת ונגאלת, מייחלת

לאדם אחד שיתחולל איתי

עד אשר אעזוב בְּנשף

ימַי, לבד, בּרה ממסכה,

שקטה מתמיד ושמחה

על שנגעתי בְּאמת,

בָּאמת שבין שניים

ללא תעתוע. 

 

9 תגובות

  1. כתבת יפה ענת
    רצף מתגלגל משולב של תיאור מערכה ובתוכה בקשה פשוטה
    אני מאחל לך שאכן תתגשם
    אני אוהב את הכתיבה הכנה שלך
    תודה

    • תודה דוד על קריאתך האוהבת. הבקשה היא אכן פשוטה ביותר ויחד עם זאת קשה עד בלתי אפשרית להשגה, אולי כי התעתוע הוא פועל יוצא הכרחי ממורכבות האדם פנימה. והנה אפילו מה שאתה רואה בו כנות בכתיבתי הוא לא אחת מין תעתוע, שכן קודם כול מיטב השיר כזבו, ולא רק על עצמי לספר ידעתי – אלא שמשהו בכתיבה שלי משדר כנות.

  2. ענת הי,
    יפה המודעות לקיומם של המסכות (והכזב שהן מבטאות) ויפה הרצון להשילן מעצמנו ולנגוע באמת. ומכיוון שבמודעות אנו עוסקים מתייתר הדיון בכל הקשור ל"מיטב השיר כזבו"…
    שבת שלום — צדוק

    • יש כאן מסכות פלוס תוסף. המפלצות והפיות. זוהי ליבת השיר שהוליכה אותי אליו. שלפעמים המפלצת והפיה מחוללים יחדיו. רגע לפני שניגשתי לכתוב עלה בי ובפעם המיליון שיר המסע שלי בדרך לאיתקה של קוואפיס. גם שם נכתב על תעתועי המפלצות שמקשות על מסעו של ההלך האודיסאי.

  3. הכמיהה הזאת לגעת ללא מסיכות וללא חציצה היא הכמיהה של כולנו
    לחזור אל אותם רגעים חפים ויחפים
    יפה הבעת זאת בשירך ענת
    שבת המלכה

  4. היי ענת. אכן, כפי שכבר אמרו, ביטאת יפה את הכמיהה להורדת המסכות, כאל משהו אמיתי. אני, כשלעצמי, חושבת שתמיד, מתחת, יש מסיכות נוספות. לכן, אין פה בעיניי כזב, אלא תמיד – עוד ועוד מסיכות. אלא שלפעמים, עם האנשים הנכונים, אנחנו יכולים לעשות להם סיור מודרך במוזיאון המסיכות הזה…
    נורית

    • איזה סוף מנוסח נפלא לתגובתך. זאת הכנות. המסכות הן לא הרבדים שבנו, אלא שלל הפנים שאנו חושפים זה מול זה ולא פחות מהותי – הפרשנויות שמעניק המתבונן לפני זולתו המשתנים. אבל אם בבסיס הנשף המתעתע הזה יש מנהלי מוזיאונים נקיי פנים בבסיסם ובעלי אמות מוסר כתחליף לאמות אסתטיקה במוזיאון, הרי שריקוד בנשף עד לנשף חיינו הרבה יותר קל ואפילו נעים וגם מרתק.

השאר תגובה ל דוד ברבי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט