בננות - בלוגים / / האומנם ספרות היא עניין של טעם אישי? מוקדש ליעל ישראל
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

האומנם ספרות היא עניין של טעם אישי? מוקדש ליעל ישראל

 

 

ערב טוב חברים יקרים. בין יעל ישראל חברתי הווירטואלית האמיצה לביני נפל מעין ויכוח. הוויכוח הזה או חילוקי הדעות הם בעניין מהותי ביותר. הבה נגדיר את נושאו: האם התייחסות ליצירה ספרותית היא תלוית טעם אישי? או שמא בכל זאת ישנם קריטריונים מובנים שעל פיהם ניתן לקבוע את ערכה של יצירה ספרותית, וזאת גם כאשר אין היא לטעמנו. את דעתי חשבתי לבטא תחילה כתגובה לפוסט של יעל, אך לפתע חשבתי שמן הראוי להעלות את הנושא לעצמו וללא קשר ליצירה כזאת או אחרת ואפילו לא בזמן מן הזמנים.

את דעתי אביע כאן. אני חושבת שאולי זו אחת הפעמים המעטות שבהן אני אסירת תודה על כל שהשקעתי ושהשקיעו בי מרצי בחוגים לספרות עברית ולתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. בלא מעט קורסים מצאתי את עצמי פשוט מאזינה לדיונים מנתחים יצירות נבחרות. נכון, היצירות נבחרו על ידי אותם מרצים. אך לא על פי טעמם האישי. והדיונים? כן, הם בהחלט הקנו בעיקרם כלים לניתוח יצירות באשר הן. יש חומרים מהם בנויה עיסה תופחת הקרויה יצירה ספרותית. ויש בהחלט כלים באמצעותם ניתן בחושים ובשכל לבחון את איכותן של יצירות ספרותיות – קרי התבשיל שיצא מתנורו של יוצר. ואני, בבואי לכל יצירה ספרותית, מיומנת אוטומטית להפעיל את אותם כלים. עד כדי כך השתכללתי שאני בפירוש מסוגלת לומר קודם כול לעצמי – היצירה הזאת בנויה נפלא, ויחד עם זאת היא אינה לטעמי. היא כתובה היטב, אך אינה מושכת את לבי. לא אחת גם קורה שיצירה ששיעממה אותי בזמן מן הזמנים, כבשה את לבי בעת אחרת כשהייתי בשלה או פנויה יותר. אך כבר במפגש הראשון יכולתי לזהות מיידית כי מדובר ביצירת ספרות איכותית לעצמה!

 ועוד דבר, וזאת אני מפנה אישית אלייך, יעלה, כעורכת ספרות – האם לא כך אנו פועלות בבואנו לערוך כתב יד? האם העיסוק במקצוע הרוחני הכה קשה הזה אינו "משועבד" למשהו בתוכנו, מעין מצפן רב ידע פנימי באשר למהי או איך צריכה להיבנות יצירת ספרות?!

 ואחרון אחרון מצדי ולאחר מכן תורכם לחוות דעה – אם תרצו כמובן.

 יצירת ספרות כמוה כיצירה מוזיקלית כמוה כציור. בקיצור, מדובר באמנות. ואני שאלתי את עצמי קודם כול, האם בבואנו להאזין ליצירה מוזיקלית וכשאנו מצוידים בשעות האזנה רבות למוזיקה בכלל, וגם אם מעולם לא למדנו מוזיקה באופן מושכל – האם לא נוכל מיד לזהות מוזיקה "טובה" גם אם לא ממש נאהב אותה? וכך בדיוק לגבי ציור. ולגבי ספרות? אומר מה שאני אומרת לכל נערכי – תפקידנו ליצור יצירת ספרות שהקוראים יזהו אותה מהבטן ככזאת גם אם לא ידעו להסביר אפילו לעצמם איך קסם המילה פעל עליהם.

יצירת ספרות היא קסם. קסם המילה הכתובה. ובהחלט יש בה מקום כמו במעשה קסמים למקצוענות ולמיומנות של היוצר וכנגד זאת של המבקר לזהותה – גם אם התבשיל אינו לטעמו.

 

 

 

36 תגובות

  1. מסכימה שיש קודים וקרטריונים אוביקטיבים לבחינתה של יצירת ספרות ואת זה לומדים באוניברסיטה באקדמיה ידיעת הכלים הספרותיים נחוצה לא רק לעורך ולמבקר כי אם לכותב עצמו
    אבל ,לצערי, יש מקרים שבהם מבקרי הספרות הצצים חדשות לבקרים גם ברחבי האינטרנט בכל מיני בלוגים ואתרים ,אינם מצויידים בידע הזה והם פועלים ונפעלים על פי נטית לבם ומתוך דלות ספרותית ,אני רוצה להאמין שהם יוצאי דופן.

    • אני חושבת שמבקר לא בהכרח חייב להיות בוגר החוג לספרות. יש בוגרי חוג שלא כשירים להיות מבקרים. מה שמתחייב ממבקר זה להתכוונן אפריורית לחדור את מסך טעמו האישי. להעמיק בקריאת היצירה המבוקרת ופחות להעניק נקודות וציונים אלא לתאר את מאפייניה בדרך כזו שמתוך ההעמקה תעלה ההערכה.

      • לא משנה אם הוא בוגר החוג לספרות או שרכש את הידע אוטודדקטית מה שחשוב בעיני שיהיה קודם כל מצוי בכלים ובאמצעים הספרותיים העושים סתם נארטיב ליצירת אמנות ושיהי לו ידע עולם ספרותי בלי זה
        תהיה רשימתו רק סיקורת או אוסף רשמי בטן תלויי טעם אישי
        צריך להיות לו בסיס "מדעי" לפני שהוא ניגש ליצירה
        ברחבי האינטרנט יש הרבה מהגגי הגיגים המסקרים ולא מבקרים מה שנקרא בקורת חובבנית

        • יצירת אמנות טובה תפעיל גם את ההתפעלות וההתלהבות ממנה וצריך שיהיו משולבי בה גם תוכן וגם צורה
          השילוב הנאות מעורר התלהבות והפעלות אצל הקורא המבקר

        • כל מילה שלך בסלע. הבעיה היא שלא בודקים היום בציציות של אף מבקר. הערב יש בטלוויזיה "יצאת צדיק". אולי אציע לחיים הכט שאי פעם כתב שירים לעשות תוכנית על מבקרי ספרות. ואגב לתחושתי ראשי הקלקלה בחיפוש אחר רייטיניג שפתח פתח לכל מיני "מבקרים" שפשוט מחשיבים עצמם לכאלה, רודפי שררה ויודעים לפתוח פה. תרתי משמע.

  2. לילה טוב ענת
    אני כחסר השכלה ספרותית איני יכול לבקר אלא לקרוא בלבד
    כלומר במקרה שלי לשימחתי איני צריך לקרוא יצירה שאינה לטעמי
    וכך יוצא שאני בוחר בסוג מסוים של פרוזה ויכול גם להפסיק באמצע אם לא ימצא חן בעיניי
    לגבי מוזיקה העניין שונה לחלוטין
    בכדי להינות מיצירות מוזיקליות ואני יוצא כרגע מתוך הנחה שכולן מקצועיות צריך להרבות בהאזנה לכול סוג כדי להתקרב למצב בו תרצה- תאהב לשמוע עוד ועוד
    אם תאזין בפעם ראשונה לסוג מסוים של מוזיקה שונה ממה שהורגלת סביר שלא תאהב סביר שתעביר ערוץ
    אם תצא מתוך הנחה שיש ערך למוזיקה שלפניך ותהיה לך הסבלנות לשמוע עוד ועוד קיים סיכויי ודאי שלאחר זמן תתרגל ותאהב
    לכן כשאני מציג שיר מקורי אני מבקש להאזין לפחות עשר פעמים לשיר לפני שמחליטים לנטוש
    ספר ברוב המקרים קוראים פעם אחת והוא צריך מיד להשפיע אי אפשר לטעון עליו את מה שאני טוען על מוזיקה

    בשירה הרי ישנם צורות מבנה לפי כללים ידועים
    ויש גם צורה חופשית לחלוטין שאותה מרבים לכתוב
    אך אם אין בשיר מימדים נוספים כמו מקצב דימויים וגם סוג של תובנה ומסר יוצא שגם יהיה חופשי מכללי מבנה וגם משאר דברים ואז סביר שהשיר לא יהיה מעניין
    רוב הקוראים אנם אמורים לדעת את הכללים ואת המימדים השונים ובכול זאת יאהבו את השיר
    כנראה הסיבה היא שמה שציינתי אכן קיים והקוראים מצליחים לחוש זאת גם ללא השכלה ספרותית
    וזה יחשב כהצלחה
    תודה ענת

    • כמוך אני חושבת שיצירה, כל יצירה בכל ז'אנר, חייבת מקצועיות. ותכף אחזור לזה. לא בהכרח קוראים חשים בה או מעריכים אותה ואת קיומה. אבל כאן יש להבדיל בין קורא למבקר כשיר. המבקר מעצם טבעו ותפקידו אמור להיות מתווך מיומן בין היצירה לציבור הרחב. עכשיו מהי אותה "מקצועיות"? כל יצירה נוצרה עם רוח משלה, אך עליה להתממש בעולם בכלים המתאימים לה. זהו הקשר בין תוכן לצורה. וה"שיפוט" של דרגת או טיב מימוש הקשר הגורדי הזה חייב להיות לא תלוי טעם אישי. השילוב הזה הוא שקובע את ערכה של יצירה לעצמה. יש דבר כזה. כדאי לחזור ולקרוא את "הפואטיקה" של אריסטו, כדי להבין זאת ולחתור לכך. ולסיום, תמיד אני נותנת כדוגמה יצירת ספרות (יש כאלה) שהעלילה בה היא מינימילית. ויחד עם זאת לשון התיאור בה והמוזיקליות וה"מסרים" עושים אותה ליצירה בעלת ערך סגולי, וזאת גם אם לא "תדבר" להרבה מאוד קוראים. חוקר הספרות והמבקר חייבים להיות אלו שיאבחנו זאת ויבחינו בכך. לא הכול רייטינג בעולם הזה. לא הכול עונות ואופנות ובטח לא עניינים של טעם אישי. הוא קיים כי בני האדם הם יצורים סובייקטיביים מטבעם, אך כמו מדען במעבדה בבואם לדון ביצירת ספרות עליהם לעמול ולבודד את טעמם האישי ולהשאירו מחוץ לחדר שבו הם יוצרים את ביקורתם.

  3. נורית פרי

    היי ענת, אני חושבת שכדי להבין יצירה ספרותית – צריך גם ידע. ללא הידע, אפשר להבין ברמות מסויימות, אבל הידע מוסיף הבנה בעומקים אחרים.
    עם זאת, כדי לאהוב יצירה ספרותית – צריך שהיא תענה על הטעם. צריך את אותו חיבור אל בטנו של הקורא ולא רק לשכלו.
    בעיניי השאלה הגדולה היא מה עדיף: האם לא עדיף לפעמים שיאהבו גם בלי להבין? או שיבינו – בלי לאהוב?…
    נורית

    • א. באהבה כמו באהבה, מי שיאהב דבר מה וישאל ולו את עצמו למה הוא אוהב – ימצא לכך תשובה (גם אם היא כמובן סובייקטיבית. ב. וזה העיקר, נושא הפוסט היה האם ביקורת ספרות היא עניין של טעם אישי של מבקר, והנגזרת של זה – האם כך זה אמור להיות. התייחסותך לעניין זה מסקרנת.

      • קראתי עכשיו את שכתבתי אמש בלהט, ולפתע גיליתי שהעניין שהוציא אותי לכתיבה איכשהו נבלע בו. הפוסט של יעל ישראל שהעלה את שאלת הביקורת הספרותית…

        • פתאום חשבתי על זה שגם באהבה כמו באהבה יש מה שנקרא אהבת בוסר ואהבה בשלה. ומהי אהבה בשלה? אהבה שמביאה עמה הרבה ידע וניסיון ואמות מידה. רצוי כמובן שגם האש והתשוקה יישארו, אך מעליהן נבנה בניין שלם שאינו קיים כך באהבת בוסר.

  4. יעל ישראל

    פוסט מקסים, ענתוש שלי.

    רק כמה השגות:

    אכן, לעיתים אני עורכת ספרים שאיני אוהבת, וגם ספרים שאני חושבת שהם מאוד גרועים (ואיני מדברת רק על מקרה גוונים, ששם לצערי, הרוב היה זוועתי, בכלל לא ספרות, אלא על בכלל, רק לאחרונה קרה לי דבר כזה בהוצאה גדולה). עריכה היא מקצוע, אנו עושים את עבודתנו על פי מיטב יכולתנו וכשרוננו, ומנסים לשפר ספר, אבל אין קשר בין זה לבין אהבת הספר.

    לגבי ביקורת. את מדברת לא על ביקורת אלא על ספרות השוואתית, מה שמלמדים באוניברסיטה. ואכן, שם יש פרמטרים אובייקטיביים לניתוח יצירות. אמה מה? וזה "ה אמה מה" הגדול. כמעט שום יצירה שמגיעה לאוניברסיטה אינה יצירה שלא התחבבה קןדם על מבקרי העיתונות, ושם רק טעמם האישי ו/או מוגבלותם האישית של מבקר העיתונות היא הקובעת.

    אני שמחה לספר שבמקרה שלי (של הספר "רואות מכאן את כל העולם", הספר אכן הגיע לאוניברסיטה, אבל זה לא בגלל הביקורות (שאהדו, אבל לא יצאו מגדרם) אלא בגלל שד"ר רוני הלפרן הגיעה אליו איכשהו והחלה ללמד אותן באוניברסיטת תח אביב ואף כתבה עליו מאמר. רק בזכות זה. אלמלא קרה הנס הזה, הספר, שלא זכה להתלהבות גורפת ןענקית, רק לאהדה מסוימת, לא היה מגיע לאוניברסחטה ולניתוח בכלים אקדמיים.

    ז"א, שאם רוצים להגיע לניתוח אקדמי, צריך על פי רוב לעבור תחילה את משוכת מבקרי העיתונות , ואני אומרת לך מניסיון ומהכרות אישית (ומווידויים אישי, בלי שמות), שגם המקצועיים שבהם משפיעים מטעמם האישי, ויש גם כאלה שהודו זאת בפניי.

    ועוד משהו: מה גורלה של יצירה שהיא חדשנית עד כדי כך שמבקר לא יודע איך לאכול אותה? שעדיין אין פרמטרים כי היא כה חדשנית? ומה לגבי ספרים שהנושא שלהם מאוד מרתיע, כמו ספרי הראשון, והמבקרים מסתייגים וקוטלים? הרי אז אין הרבה סיכוי שיגלו אותם וינתחו אותם באופן הגון באוניברסיטה, נכון?

    ושוב אביא את עצמי כדוגמה לא כדי לומר שספרי ההוא היה כה מקדים את זמנו, אלא כדע להראות לך שלעתים מבקר לא יודע מה יש לפניו, לא מבין ולא מתחבר. בזמנו, חווה נווה, המבקרת מידיעות שכתבה על הספר, כתבה שהיא לא מבינה את הספר ולא מתחברת אליו, ולכן לא באמת קטלה באכזריות, אבל יצא ממה שכתבה שהיא מאוד נבוכה מהספר ולא יודעת איך לאכול אותו. והיא עוד הודתה בזה. אחרים אפילו לא הודו בכך, סתם פסלו מיד.

    לכן בעיקרון את צודקת לגבי האקדמיה, רק שתחילה צריך לעבור את משוכת מבקרי העיתונות (גם בעבר, כשהמבקרים היו יותר מקצועיים), ואת טעמם האישי, כדי שידןבר בספר טובות ומישהו ייקח אותו וילמד וינתח באאקדמיה. הלא תסכימי איתי ענתוש?

  5. יעל ישראל

    צ"ל, המבקרת חנה נווה, מידיעות.

    • אני עדיין חולקת עלייך… מה שאת מתארת הוא המצוי. מה שאני מדברת עליו הוא – ולו בעיני – הרצוי. ומכאן כנראה המחלוקת בעניין כה מהותי וכן לעתים הרה גורל היקר לנו מכול. מה שאני טוענת הוא שיש כן אמות מידה מקדמת דנא למהי ספרות במיטבה. ואמות המידה הללו פשוט לא מיושמות. הרבה הרבה יותר קל למבקרים ובכלל ללכת אחר נטיות לבם זה הרבה פחות קשה ואת ממצאי הלב שלהם לעטוף בעלי תאנה "מלומדים" פחות או יותר. אם נהיה ערים יעלה לאמות המידה נדע שהן חלות על כל יצירה, גם על הכי חדשנית. כי על פי הקיים נוכל להשליך ולבחון את החדשנות. הא? מה דעתך? ולגבי עריכה. יעלה, לפחות אצלי זה כך. המצפן שלי בעשייתי לגבי כל כתב יד תחת ידי – אפילו הוא קלוקל ביותר – המצפן הוא המעשה הספרותי ואליו אני חותרת. נכון, כפי שאני מצהירה לא פעם ולא מהשפה ולחוץ, אני לא אמורה ולא יכולה להפוך כל כותב ל"עגנון". אבל מה שמנחה אותי במלאכת העריכה אלו אותם קריטריונים שקיימים לגבי הטובה שביצירות הספרות. לכן אגב עריכה בעיני היא מקצוע איום לפעמים. כי הפער בין המצוי לרצוי עצום, והתסכול עצום בריבוע. אז לסיכום, אני סבורה שיש מה שנקרא ביקורת "אובייקטיבית" רק שפשוט עלינו לחתור אליה!

      • נורית פרי

        ענת, לדעתי זה תמיד בעיני המסתכל. גם אם ישנן אמות מידה, הרי שזה לא מדע מדוייק ומה שייראה לאחד כאילו עומד בקריטריונים – ייראה לאדם אחר כיצירה שעדיין לא הגיעה לכך. עצם המילים כשלעצמן הן דבר לא אובייקטיבי: כל אחד משליך עליהן את מטענו ומחשבותיו. קל וחומר יצירה ספרותית שלמה…
        נורית

        • ערב טוב נורית. נכון שאין מדובר במדע מדויק, ויחד עם זאת אם אלך עם מילותייך כפי שהן שתינו נחשוב שבעיקרו של דבר כל יצירות הספרות שוות בערכן – וזה נקבע רק בהתאם לגורלן, לעיני מי הן ייפלו… האם באמת כך הוא? האם דין יצירות מופת כדינם של ספרי טיסה? אני חושבת שזה מקור הכאוס שקיים היום באשר לטבעה של ספרות וההבדל בינה לבין ספר.

          • רציתי רק להוסיף שכיוון שהפוסט נושאו הוא קודם כול המבקרים, אז לתחושתי מצבם כיום "אומלל" לא פחות משל הקוראים המוצפים בעשרות כותרים מדי חודש. כולם איכשהו שבויים בידי הרייטיניג המתעתע בכול. אבל מהערב הזה אני הרבה יותר אופטימית על דרך האלימינציה. ממקורות יודעי דבר נודע לי שברוסיה, למשל, ערש התרבות והספרות המצב כיום גרוע הרבה יותר ממצבו של עם הספר.

          • עם הספר צריך לחזור לספר…
            חסרה התשתית הזאת הרוחנית שעושה אותו יחודי כל כך
            הספרים מזמן איבדו את זה
            דרושה כאוויר ספרות אחרת
            גם הקוראים מתגעגעים אליה ואני יודעת זאת אני עצמי תולעת ספרים לשעבר(ומתונה מאוד כיום) וכך גם חברי הקרובים לא מהמיליה הספרותי ,הם לוקחים ספר ליד ומתקשים לסיים את קריאתו …תמיד אותה הגברת בשינוי אדרת
            צריך לדעתי לשנות צנרת
            קליטה
            מכאן העודפות של הג'אנק הספרותי גם אם הוא עטוף באיצטלה של אמנות

          • את צודקת לגמרי. יש לי בעיה אישית, כי יש עלי כמה כובעים: מבקרת לשעבר, יוצרת מאז ולעולם ועורכת ספרים. מה הבעיה? כי מה שאני מרגישה עשוי להתפרש לא באופן נקי ונגדי, ובכל זאת אומר את התרשמותי לאורך שנים: לא יכול להיות שכל כך הרבה אנשים נעשו בעשור האחרון סופרים. המחשב עשה אותם לכאלה. וכמו שהפייסבוק למשל עשה את כולנו "חברים", כך המחשב יצר מצב שבו כל אדם הוא סופר אילו רק ידע להקליד ויהיה לו סיפור. ספרות היא משהו אחר לגמרי. ובגלל שאין עוד שום קנה מידה לכלום, לפעמים מתבלבלים בין חברים וירטואליים לאלה האמיתיים ובין ספרות לבין צביר דפים מכורכים. אני לא קוראת הרבה כי לצערי עלי לערוך הרבה, אבל אמי שהספרים מצילים את חייה טוענת שאין מה לקרוא, ואת זה היא טוענת אחרי כמעט כל ספר שהיא מסיימת בשרשרת. ספר הוא לא עיתון יומי ולא שבועון. ספר הוא חוויה רוחנית-נפשית סגולית. וכמה באמת מוכשרים-כשירים ליצור אותה?!

          • ענת יקרה,
            ג'וליה קמרון בספרה הזכות לכתוב
            טוענת שריבוי הכותבים נובע מהתעוררות האנשים למודעות עצמית הם רוצים ליצור דיאלוג עם העולם על תחושותיהם יש מן פתיחות כזאת היום , הספרות הפכה למן תראפיה המונית זה טוב אולי נפשית פסיכולוגית, אבל מה עם אותו ערך מוסף רוחני ? לא יודעת
            אני מקווה שהמודעות העצמית הזאת תפתח צוהר גם למודעות רוחנית ונחזור סוף סוף הביתה אל מה שחשוב באמת
            ואז גם הספרות תשקף את מודעות העל הזאת

          • השיבה האפשרית אל חיקה החם של הספרות מותנית באותן אמות מידה שאני משוכנעת שהן קיימות. ובתנאי שיהיו שומרי סף רציניים שיפעלו בטוהר כפיים. כיוון התנועה כאן הוא קריטי.

          • צודקת
            ולוואי שמישהו ישמע

          • צודקת
            ולוואי שמישהו ישמע

          • צודקת ענת
            ולוואי שיתעוררו לזה

          • לפעמים אני מעלה את הפוסטים שאני מפרסמת בבננות גם בפייסבוק. הפעם היססתי האם יש טעם לעניין בנושא את כל מאות "חברי" על הקיר… נוכח מילותייך החלטתי שכן.

          • למה לא ענתי אם הכוונה לעורר מודעות הרי שאין כלי הפצה טוב ממנו , בשביל מה יש חברים:)
            ואני בקרוב קרוב…

  6. אביטל קשת

    היי ענת, למדתי משחק, גם בימוי, לדעתי אני מבינה משהו ויכולה אפילו לבקר ועדין יש אני הטעם האישי. שמודה שבעקבות התחזקותי השתנה. אך מתווה מסוים קיים.

    מה גם שכשלמדתי משחק, הייתי חלוקה כמעט באופן קבוע על טעמם של חברי, עד שאחת מהן טענה שאני מתבדלת בכוונה.

    האם התבדלתי, או שהם אלה שהושפעו קשות? אין תשובה. כי כל תשובה תעשה לי או להם עוול וזה לא הוגן.

    יש כשרונות שאין לערער עליהם כמו שולי רנד, שחקן מעולה, שהפך ליוצר בחסד. איש לא מערער על זה. זה בלתי אפשרי. ויש מקרי ביניים וכאן נכנסת סוגית הטעם האישי.

    זה לטעמי נכון גם לספרות. שגם בה אני חושבת שאני קצת מבינה.

    • אביטל, עקרונית את צודקת. אבל מדובר במבקרים. ואם מדובר בטעם אישי נשאלת השאלה הרטורית בעיני – מי שמם? על מה ולמה הם נהיו מבקרים? האמת יש דבר כזה ביקורת ספרות ויש דבר כזה ביקורת תיאטרון. ולא כל אחד מוכשר למקצוע הזה. וכן מדובר בתפקיד חשוב ביותר לכשעצמו. אז אולי תגדירי מהו או מיהו מבקר, ומכאן נמשיך לפחות להתדיין….

      • אביטל קשת

        זהו שזה מסובך. לכן אציין איפה אני בבעיה עם הקביעות המוחלטות. עם מוסד הבקורת. עקרונית עודף ביקורת יכול לגרום לכשל של לשון הרע, ולכן אני קצת לקחתי מזה מרחק. והבעיה גם שאין אדם שאין לו איפה שהוא נגיעות אישיות. בעיקר כי אנו חיים במדינה קטנה. אם כי גם במדינת ענק זה אפשרי.
        ולעיתים הנגיעות הן תת מודעות בכלל. ואיך תציף למישהו את התודעה.

        אולי צריך להציב רף מסוים, אליו צריך לשאוף. אבל באשר לכל השאר יש לי בעיה. למרות שאני אדם ביקורתי, אך איני מוצאת בתכונה הזו רק טוב לצערי. אלא אם כן.. אנסה לבססה לטובה. איך.. אני עדין במחשבות.

        • כיוון שעניין ההגדרות בפרט ובכלל הוא רב נזקים. אולי כדאי בכלל לשנות את המילה הטעונה ביקורת שאיכשהו מושכת ל"מבקר המדינה" למישהו חמור סבר עם שוט בידו או בפיו. חשוב כדברייך להציב רף מסוים אליו צריך לשאוף. זה קודם כול. ולהפנים שאין מה לעשות כמו בהיכלות הצדק, גם שופטים הם בסך הכול בני אדם ואינם חפים מפניות טעויות ושאר מוגבלויות. אבל תפקידם חשוב למניעת אנרכיה שעלולה לאיים על שלום החברה האנושית. אז כך נתייחס באנלוגיה ל"שוטרי הספרות". והמרכאות הן כפולות ומכופלות כמובן.

          • אביטל קשת

            היי ענת, ספר גרוע לא דינו כדין פושע. אבל בלי קשר ימי קורצוויל חלפו. וגם הנפשות הפועלות. זה דור אחר, שחונך יותר ברכות, פחות מקבל מרות. הגבולות פחות ברורים.

            היום אם אדם כמו המגיד מדובנא, היה נואם לפנו, אולי היו אומרים שהוא פאנט. א כלומר זה דור אחר. הגישה הבקורתית פחות מתאימה לו.

            וגם כל אחד הפך למבקר, בגלל הפייסבוק וכדומה. לדעתי צריך לחשוב על דרך אחרת .

            רוח התקופה השתנתה. אני למשל, לא סבלתי את אלגנטיות של קיפוד, שזכה לשבחי המבקרים, ואני ממוצא צרפתי משהו.
            לא סבלתי. נקודה. אז מה זה אומר? שהם הפושעים כי בעיניי הם ממליצים על ספר דל.

            כמובן שלא. כאמור, צריך לחשוב אחרת. יותר הוליסטי. לא יודעת. אולי יש להקים ועדה על הספרות, מצבה, איך משפרים? גורמים לנסיקה. נושא למחשבה.

          • נדמה לי שהבעיה מתחילה בבליל שקיים היום, עירוב עניינים. לא כל קורא מוכשר להיות מבקר, ולא בהכרח מבקר אמור לשכנע קורא לאהוב ספר. וזה בדיוק מה שאני מכוונת אליו. ובדיוק כמו שאני מגדירה עצמי כעורכת: אני בסך הכול וקודם כול קוראת מיומנת. זה קודם כול. נערכי יכולים כן או לא לקבל את מעשי, אבל ראשית לכול עליהם לתת בי אמון, במקצועיות שלי. יש דבר כזה בכל תחום. גם אם לא מדובר בתחומים בעלי תוצאה אבסולוטית מובהקת וחד משמעית. יש מה שנקרא הכיוון הנכון… ובינינו אביטל האם את סבורה שהתנ"ך שרד אלפי שנים רק הודות למאמיני באלוהים ובכך שעשרת הדיברות ירדו למשה מהשמים? התנ"ך הוא בחלקיו הרבים פשוט מלאכת מחשבת של ספרות נעלה. והנה אמות המידה כמו נפש האדם לא השתנה – הסטיות קיימות תמיד, אך המצפן הוא שימנע מסדום להתממש גם בתחום אמנותי כה חיוני לרוח ולנפש כמו – הספרות במיטבה.

          • לא אחת אנו שומעים בעיקר לאחרונה שגם מדע הרפואה הוא בעצם יותר ניסוי ותעייה. ובכ זאת נמשיך למסור את גורל גופנו לידי הרופאים… וזו אנלוגיה כמובן.

          • אביטל קשת

            שרד כי הוא אמת. אמת אלוקית שאי אפשר לחקות. לא קם אדם שהצליח. ולכן תשרוד תמיד.

            אין מה לעשות. כל השאר לא רלוונטי עבורי לפחות ועבור עוד רבים שימשיכו לקיימה. באשר לשאר, בטח שעורך מיומן יותר. זו עבודתו, לכך הוכשר. אין אפס.

            אני תהיתי על מוסד הביקורת, איך אפשר לתת ל8ו מקום בעידן המשתנה הזה.

          • אביטל קשת

            ובלי קשר אשמח לא להכנס לויכוחים אמונים. כי לא למטרה זו נכנסתי מלכתחילה. אלא כי כתבת פוסט מעניין. הגעתי למסקנה האכן הוליסטית שמחלוקות בעניין הזה מיותרות .

          • אין בינינו שום מחלוקת אמונית. ואת כבר יודעת עלי שנשמתי מחוברת ודבקה באלוהים בדרכי שלי והוא מחייך אלי בעבור זאת. אך עניינית, אביטל, יש פרקים רבים רבים בספר הספרים שעניינם אינו אמוני. הם פשוט ספרות מופת על פי כל קריטריון שלא השתנה לעולם. ופוסט אחד לעניין לא יספיק להסביר ולהוכיח זאת, אך בהחלט הדבר אפשרי. ספרות מופת וקריטריון לכול דבר ספרות אחר. ובאשר לביקורת – כפי שטענתי בראשית, דווקא בעידן הכאוטי הזה המצפן הצפון והמגדלור חשובים ביותר.

השאר תגובה ל ענת לויט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט