בננות - בלוגים / / ביקורת טרייה על "יומנה של אישה מודרנית" בעיתון 77
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

ביקורת טרייה על "יומנה של אישה מודרנית" בעיתון 77

18 תגובות

  1. ארז פודולי

    ממש כך: "מָלְאוּ אֲסָמֵינוּ בָּר וִיקָבֵינוּ יַיִן". ושיתמלאו גם משאלות לבך האחרות. מגיע לך!

    • כמי שליווה את נוגה ודוב כמעט מחיתוליהם, וכמי שמוכר לי שבעל אחריות עליונה לכל מילה כתובה שלו – אראה במילותיך סגולה וברכה. וה"מגיע לך" אולי יגיע הפעם קודם כול מעבר לים. אנחנו כפר גלובלי, לא? ואלוהים הוא אחד לכולם, לא? ונוגה ודוב הם בעיקרו של דבר סיפור חוצה גבולות ותרבויות, לא? ואולי אצל הגויים ספר מחזיק מעמד בחנויות כספר, ולא כעיתון יומי (על סף סגירה עוד לפני שנקרא). תודה ארז, על הכול ועל היותך כפי שאתה. על החתום ענת-נוגה-דוב וחיות אחרות.

  2. ביקורת יפה ענת ניכר במבקרת שאהבה מאוד את ספרך

    • אכן ניכר בכתוב שהמבקרת אהבה, וכבעלת העיסה – קרי אני – עלי להודות לה גם ואולי קודם כול על הבנתה העמוקה. מניסיון, המובן מאליו אינו בחזקת מיושם בקריאת "דור הסילון".

  3. כשראיתי הבוקר שמעל הרשימה שהועלתה כה אסתטי על ידי שירלי שלנו מופיעה רשימתו הנפלאה-עגומה של יובל גלעד על עיתון 77 חשבתי לעצמי ולא בפעם הראשונה בחיי – האומנם צירוף מקרים. את פרסומי הראשונים זכיתי לפרסם בעיתון 77 בהיותי בת 19 בערך. ולא רק אני. זכור לי לפחות עוד אחד שכבר הספיק לכבוש את העולם שעשה את ראשית דרכו הפרסומית בעידודו החם של "הדוב הפולני", שידע בפירוש לחבק – יעקב בסר עליו השלום. שמו של הילד הנוסף שגדל על ברכי האב-בסר הוא אתגר קרת. ובוודאי שישנם עוד רבים שחייבים לעיתון הזה ולמייסדו את דרך חייהם. פשוט כך.

  4. אורה ניזר

    כשאוהבים וגם מוצאים לזה מלים קורה נס. שמחה לך ענת והמשיכי לפרוח

    • ראשית את צודקת באשר לאופן התרחשותו של נס הקורא/מבקר. באשר למצבי ולמצבה של נוגה שלי – שתינו מרגישות עדיין במצב של ניצן פתוח-סגור. מבחינתי, זה לגמרי תואם את הקצב הנכון לדבר ספרות. לאט לאט.

  5. רקפת זיו-לי

    יפה מאד.
    מה עוד נבקש?
    🙂

    • שתקראי… האמת, אני מתה מסקרנות לדעתך/תחושתך.

      • רקפת זיו-לי

        ענת יקרה
        הפתעת וריגשת אותי מאד. אני מנסה להתרכז כרגע בכתיבה ואת ודאי יודעת שקריאה מסיחה את הדעת. אני משתדלת לקרוא כרגע שירה שפחות מסיחה את הדעת המוסחת ממילא שלי. אני מאד סקרנית לקרוא את ספרך וכך אעשה כשאתפנה מהכתיבה.

        • יש בי מין פארדוכס קיומי/תבוני/רגשי (יש לי כמה כאלה, אגב). מי כמוני מבין אותך, בעת כתיבה קשה לקרוא. אני גם מבינה את היחצנית מטעם ההוצאה שיש לה מיליון ספרים ליחצ"ן, ואת בעלי החנויות שאין להם מקום למיליון הספרים, ואת כל אלה שאין להם זמן לקרוא ובכלל. יש בי הרבה מאוד הבנה והזדהות, רק שלפעמים עדיין יש פער בין הכמיהה הארורה שיקראו פשוט יקראו לבין כל השאר ההרבה יותר בריא ושלו ומפוכח.

          • רקפת זיו-לי

            ענת יקרה
            מבינה אותך לגמרי. אנחנו, כך נדמה לי, באותה סירה. אבל כידוע לך לספר חיים ארוכים והוא לא מת שלושה חודשים אחרי יציאתו לאור, כפי שרוצים שנאמין. בספרים העולם לא שייך לצעירים ואני מבטיחה שאקרא.

      • ענתי אהובה, כף לחוש שוב את הנימים הדקים של, "יומנה של אשה מודרנית" כף שוב לחוש הזדהות עם היצירה, עם החמלה של כותבת המאמר, וכף לי לחשוב שאחזור שוב אל הספר היפה הזה, ואשקע שוב בחיבור בין המוסיקה- העלילה- ודמויות הנשים מהתנ"ך וכף לי להעריץ את הכישרון שלך (גם המוסיקלי), להעלות את היצירות המוסיקליות הנשזרות בכשרון ובעוצמה בספר . חיבוק חיה אסתר

        • עד היום אני נוצרת בלבי ובזכרוני ככוח פנימי מחזק את מכתבך האישי אלי לאחר קריאתך. המחמאות תמיד מלטפות, אבל קליטתך את כל שביקשתי שייקלט מילא אותי אושר של ממש. לא לשווא… קריאתך ביומנה ניגנה על מיתרי כשיצרתי אותה בכוונת מכוונת קומפוזיטורית.

  6. צדוק עלון

    ענת הי,
    יפים הדברים.
    בעיניי "יומנה" הוא "יומן" שהוא יצירת ספרות. הוא "יומן" כללי בעל ערך ספרותי אוניברסלי, שהרי דווקא בהסבר האישי של נוגה לעצמה (שאינו חוטא ברגשנות יומנית אופיינית) נפרשת לנו תמונה אודות מצבה של האישה בטבע – תמונה המעידה על תובנות נפשיות מעמיקות שהחשיפה להן מזכה את הרבים.
    המשימה שנטלת על עצמך – להפוך "יומן אישי" ליומן כללי בעל ערך ספרותי-אונברסלי רב מעלה – היא קשה, ומי שיעמוד על אותן תובנות נפשיות הנחשפות בספר יוכל להבין עד כמה הצלחת במשימה.
    תמשיכי לזכותנו — צדוק

    • לא אחת נשאלתי למה בכלל קראתי לרומן שלי "יומנה של אישה מודרנית" שהרי אין זה כלל יומן. הכול בכוונת יוצרת, צדוק. מעטות הנשים המודרניות שכותבות יומן. למה? כי למי יש זמן – נפשי בעיקר אבל, לא רק – לכתוב יומן. זה היה יתרון חייהן של הנשים במאות הקודמות. אבל, חשבתי, אם היה לאישה המודרנית זמן לכתוב יומן היא היתה עושה זאת כך או מעין כך – באופן ספוראדי, כמקטעי חיים. זאת ועוד, הבחירה במעין כתיבה יומנאית נתנה לי מסגרת מעגנת לכתיבה אמפרסיוניסטית מעיקרה. ואחרון אחרון, דוב לקראת סיום הרומן מציע לנוגה לכתוב ספר בשם הזה. היא כהרגלה עושה כדברו – אבל בדרך שלה… ולמה כל ההסבר הזה? מתסכול, צדוק. כי איכשהו נדמה לי שהספר שלי – עדיין – קצת הוחמץ גם על ידי הקוראים בו. הוחמץ אבל לחלוטין לא החמיץ. מבחינתי הוא עוד בחיתוליו.. למה? כי כדבריך הוא אוניברסלי, והעולם הוא כפר גלובלי. וכאן משהו לא הכי "נקי" גם בהתייחסות לשמות סופרים ולמשחקי חברה לא ענייניים.

  7. נורית פרי

    היי ענת, כותרות הן נושא מרתק. גם הכותרת "מה עוד תבקשי?" עוררה בי הרבה מחשבהולא יכולתי להחליט אם אני בעדה או נגדה… 🙂
    גם דברייך על ההשוואה בין נשים כותבות יומן של פעם לבין הצורך המודרני של התבטאות, יכולים לפתוח דיון רחב ומרתק. לא קראתי עדיין את ספרך אבל ממה שנכתב פה עליו נראה שידעת להזדחל אל נימי הנפש של הדמויות ולהעלות אותן אל פני השטח. זה דורש התבוננות מעמיקה, וגם (ולא פחות) הרבה אומץ…

    • בוקר טוב נורית. אחרי שכתבתי אמש את תגובתי לתגובת צדוק שאלתי את עצמי האם אינני מתירה לעצמי יותר מדי "לצאת מארון" היוצרת של "יומנה". ותשובתי – שלא אכפת לי גם אם כן, ומכאן אמשיך כאוות נפשי המבקשת לומר גם את זאת: כשאדם יוצא לשדה הקרב והוא נלחם קודם כול על חייו – המילה "אומץ" אינה רלוונטית לאופן פעולתו. הוא לא חש עצמו אמיץ כלל וכלל. האחרים הם אלה שמעידים עליו – בין אם זכה להישאר חי או שלא אלא שבעשייתו אפשר את חייהם ואולי אף שדרג אותם. זהו בין השאר טבעה של יצירה – כל יצירה! עכשיו "אשתמש" בעוד דבר שהעלית בתגובתך המרתקת. עניין הכותרת ומה שהיא עוררה בך בלי יכולת להחליט אם את בעד או נגד. נמצאו ל"יומנה" קוראים – האמת שבאופן לא מפתיע בעיקר היו אלה קוראות – שטענו "נגד" ספרי שהוא יוצר בהן תחושות קשות כלפי הגיבורים. הן רק שכחו שמדובר ביצירה ספרותית שחשיבותה נמדדת בין השאר ביכולת שלה לעורר רגשות בכלל. לא בהכרח ספרות נועדה ליצור הזדהות. לעתים היא אכן נועדה לעורר תהליכים או מהלכים פנימיים אצל הקורא/קוראת ולהוציא אותם מדפי הספר אל דיון (פנימי קודם כול). אשמח אם תקראי את נשוא הפוסט ותשתפי אותי…

השאר תגובה ל ענת לויט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט