נָעִים לְהִתְרוֹעֵעַ עִם אַדְנוּת
זִכָּרוֹן בָּא בְּיָמִים הַמְּשִׁיבִים אֵלַי
עֶדְנַת רִגְעֵי נְגִיעָה בַּאֲהוּבַי
שֶׁחֶלְקָם אֵינָם עוֹד
בָּשָׂר וְדָם מְשׁוֹטֵט
לְהַכְבִּיד עַל עוֹרְקֵי הַלֵּב.
הֵם נִפְתָּחִים כְּאִלּוּ
לֹא הָיָתה גַּסּוּת בְּיַד
הַזְּמַן שֶׁהֵבִיא לַפְּרֵדָה
שֶׁעֲדַיִין
אֵינֶנָּה.
עדנת רגעי נגיעה-כמה עדנה יש בבטוי זה. פרדה פעמים רבות ממשיכה להנכיח עצמה על אף המרחק בזמן.שיר עצוב ורך.
עפרה
ענת, שיר יפה ואפילו מנחם. איך גם בזכרון הכואב ישנה רכות…
על פי תפיסתה של הדוברת בשיר – יש למחוק לאלתר את המילה פרדה. לעולם איננו נפרדים מאלה שאהבנו. הפרדה היא אולי במישור אחד, אך יש הרבה מישורים לנשמה – והרי בה נוצרים החיבורים המשמעותיים בגלגול הזה ולא רק…
הצרוף הזה:
גַּסּוּת בְּיַד
הַזְּמַן שֶׁהֵבִיא לַפְּרֵדָה
שֶׁעֲדַיִין
אֵינֶנָּה.
השאיר אותי פעורת פה ותוהה.
העיקר שהגסות לא תנצח