בננות - בלוגים / / החוש השישי על פי ריקי דסקל
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

החוש השישי על פי ריקי דסקל

ריקי דסקל/ הכוח המדמה/ עם עובד/ 2012/ 81 עמ'.

 

ריקי דסקל ואני הכרנו לראשונה לפני כך וכך שנים (לא מעט, ולא אציין כמה) במסיבה על גג ביתה של המשוררת גבריאלה אלישע. לימים שבנו ונפגשנו במקרה במסיבה אחרת עם הבעלים (שלי הלך מאז, של ריקי תודה לאל נשאר). ואז הצטלבו דרכי חיינו שוב במטע הזה. בתחילת דרכי בו נזדמנתי לתערוכה של איריס קובליו (בננה פורשת) במשכן האמנים בהרצליה. הגעתי לשם קודם כול למען ציוריה של איריס, אבל גם – אודה בלי בושה – כדי לראות איך נראית בננה מחוץ לתמונת הבול. שם גם שבתי וראיתי את ריקי דסקל, שהזכירה לי משהו שאמרתי לה כשהיינו שתינו עלמות חן בראשית דרך השירה כנתיב חיים. במסיבה אצל גבריאלה, אמרה ריקי, יעצת לי לא להסתפק בכתיבת שירה אלא להרחיב את כתיבתי גם לפרוזה.

 כל הפתיח הזה נכתב לא רק לצורך גילוי נאות ואף לא כדי להמחיש במיני סיפור איך סיפורי חיים של שתי נשים מצטלבים על ציר הזמן הנפתל. כתבתי כל זאת בעיקר כדי לפתוח ולומר לריקי – נכון, על פניו וכפי שציינת בתערוכה, לא שמעת בעצתי ולא "זנית" משירה לפרוזה. אבל בעצם, ריקי, מה שהצלחת ליצור בחלקים רבים של ספרך החדש הוא פרוזה במיטבה – פרוזה בשירה או להפך. לא כל פרוזאיקן מסוגל לכך. בעיקר משוררים מצוינים כמותך מסוגלים לתמצת חיים שלמים בשורות שיר קצוצות ועשירות בדימויים ובמטאפורות, הלוכדות את לוז ההוויה האנושית על שלל אירועיה הקשים מאוד בחלקם, שרק גיבורים-לא גדולים-מהחיים, כגיבורייך, עומדים בהם גוף ונפש.

אין מדובר כאן בשימוש בתבניות סיפור שירי ידועות כמו בלדה או פואמה. מדובר בשירה לירית במיטבה, המבקשת ואף מצליחה ללכוד בריכוזיות עצומה את לוז הסיפור כולו. הנה כדוגמה אחת מני רבות בספר "הכוח המדמה", השיר "במתים חופשי". "גברת גלעדי חיכתה/ לבנה יחידה אשר אהבה/ שיבוא להיפרד ממנה./ חיכתה, ציפתה, קיוותה, כמהה, השתוקקה, ייחלה/ עד/ צאת/ נשמתה/ כ/ נוצה מתלבטת ברוח/ אל החופש מייסורי האהבה וההמתנה/ אל החופש מן ההכרח לאכול ולהפריש/ אל החופש מן הצורך לשאת חן בעיני אלוהים ואדם/ אל החופש מחבל טבור כרוך שבעים שנה/ אל חופש מוחלט/ ואפשרה לגוף הזקן/ להישמט סוף סוף/ אל האדמה". הנה לכם שבעים שנות חיי אישה, גברת גלעדי שמה, נלכדת ונחשפת בגרעין ישותה, שעיקר הכוח המניע אותו הוא ציפייה כוססת לזה אשר טבורו נחתך ממנה.

*

לאדם חמישה חושים ידועים וחוש אחד רב מסתורין – החוש השישי. ומה מוזר, חשבתי לעצמי, שברגיל לא נמנה עם חושינו אולי החוש הכי חשוב – חוש הזמן. בשיריה של ריקי דסקל החוש הזה הוא "כוכב עליון". מצפן וצפון, ממש כמו אצל פרוזאיקן. אלא שלא כמותו, ריקי דסקל משוחררת, כמשוררת, מחוקי זמן סדורים, מציר עקבי. הווה ועבר ועתיד מתבוללים אל ובתוך תבנית הסיפור שבשיר. קחו לדוגמה את השיר הנפלא "כמה ביטחון יש בידיעת שם התחנה הבאה": "הרי מישהו צריך היה לתפור את כל שורות/ המדים האלה/ לשבת שבור אל מכונת תפירה שחורה/ ותחת הרגלית המתעגלת להריץ/ שולי מכנס גס./ הרי מישהו צריך היה להרטיב קצה חוט/ ברוק, לדקקו, להשחיל לקוף המחט/ ולנעוץ שוב ושוב / כאשר באותו זמן/ במרחק לא ידוע, במקום לא ידוע/ נרצחו הוריו, אחיו ואחיותיו/ שרגע לפני כן/ כונו ספק בקנאה ספק באירוניה/ הנסיכים. (כאן באה פסיחה, כלומר רווח כפול ורב משמעי. ע.ל) תחת אותם שמים/ באלף חדש/ צפות אלי מן האוב/ שפתיו הסגולות החתומות של אבי/ שעה שהתקין בקפדנות בלתי מתפשרת/ את מכפלת חצאית החקי שלי./ גם במוזיאונים שלהם/ המסלול, כמו בסרט הוליוודי/ מחורבן לתקומה".

 הדילוג הזה בין זמנים, אירועים ומקומות במהלך שיר אחד; הגלישה הכה רכה מדמות לדמות ומבימה לבימה; יכולת המשוררת להגביה מעל לציר הזמן על כנפי חוש זמן משוכלל ביותר – זהו מה שמייחד ומייתר את שירת "הכוח המדמה" כשירה לירית והגותית וסיפורית בה בעת, שהיא בחלקה הגדול –  גם או בראשית דבר – גל-עד אוטנטי לפרק ההיסטוריה שאחת הסופרות שהיו שם, יונת סנד, הגדירה באוזני אי פעם בעת ראיון שערכתי איתה – משהו שהתרחש בפלנטה אחרת.

 ריקי דסקל בדרכה הסיפורית הלירית מביאה את הפלנטה האחרת אל הכאן והעכשיו, אל לב לבנו שבו באמת אין משמעות לחציצות הזמן והמקום. כי בלב לבנו קיימים חוקים אחרים, סובייקטיביים לחלוטין – כאלה החלים בעצם על דרך פעולתם של כל חמשת החושים הידועים.

העניין הוא שרק חוש הזמן במיטבו, ממש כמו במעשה היצירה המוזיקלי, מאפשר את הינשאות העל – במוזיקה על כנפי הצלילים ובשירה על כנפי הדימויים והמטאפורות. כך זה בא לידי ביטוי בשיר "לגלף רגע מתוך הזמן כמו עין מתפוח אדמה": "איך להמיר מראה במילה/ ובדיוק לציירו על מקלעת הנפש/ איך לזמן את כל צבעי עובי היער/ והעץ השחור בשוליו/ את פעמת המים בעורקי השמים/ את ענני הכבוד על קודקודי ההרים/ איך לצייר מניפת רעשים פרושה בדממה/ ושלוש זקנות/ יושבות בארשת קפואה בשעה מכושפת על גדת/ אגם עגול כטיפה/ ידיהן שלובות שמלותיהן שחורות/ זוכרות מאיפה באו/ יודעות לאן הולכות/ אך לא אומרות/ ולו מילה".

 כי מהי בעצם מילה? ומהו באמת-באמת חוש הזמן בערבם של יום, חיים, שירים וגם פרוזה? הכול הכול הכול הוא הכוח המדמה, זה אשר מייתר את האדם מן הבהמה ואת המשורר משאר האדם.

 ואז, בסיומו של מסע פלאי ומרתק בין שירי ריקי דסקל, בין מסעה הפרטי לזה הכללי, בין עומקי העומקים של פנים הנפש לאירועי העתים החורצים בנפש חריצות המקיזות ממנה לא אחת הרבה דם "וירטואלי", אך רב  ערך לחיינו יותר מדמנו הממשי – בסוף מסע-קריאה בשירי "הכוח המדמה" באה ההתרה, הקתרזיס, הנהרה והבהרה למי שעדיין לא קלט את המפתח למוזיקת מקרה עולמה השירי של דסקל.

 "הכוח המדמה של המילים/ לוקח את חמשת  החושים לסיבוב/ הוא עומד במעגל מביט סביב/ ובאצבע מורה / הנה עצים/ הנה שקיעה/ הנה כנף/ הנה בית מוגף/ וכמו לחן של דם שטרם נלחן/ כמו מזח עתיק שקוע בים/ הולם בי הכוח המדמה של המילים/ מול סלע עטוף פרווה ירוקה/ ירח רועד על עיר שטבעה/ עלה נופל/ ימה נושפת/ מכריז שוב/ באצבע מורה/ הכוח המדמה של המילים לוקח/ את חמשת החושים בסיבוב".

זכתה ריקי דסקל להוציא לאור ספר שירה בעל נשמה יתרה, המכנס בתוכו גרעין של פרוזאיקנית לא מוחמצת בכלל. ולשם סגירת מעגל אישי בינינו, ובכלל להמחשה סובייקטיבית של אירועי חוש הזמן האישי שלי, אקנח את רשימתי בשורותיה של גבריאלה אלישע, המובאות כמין מוטו בעמוד הראשון בספר "הכוח המדמה". "יבואו המילים לשלד השיר/ וההרגשה ההיולית תקרום עור וגידים/ בשביל השיר/ ויבואו המילים/ להיות עצמות לשיר (פסיחה. ע.ל) ויבואו המילים להפיח/ רוח חיים בשיר/ ויבואו מילות הנשמה היתרה/ של השיר".

   

 

10 תגובות

  1. חנה טואג

    רשימה יפה ענת המשרטטת ברגישות את קולה המיוחד של ריקי כמשוררת
    אף אני קראתי את ספרה הנפלא של ריקי ויש מאפיין נוסף החוזר בשיריה והוא הכשרון הגדול שלה להפיח רוח חיים בהסטוריה בדמויות רחוקות מתרבות ומזמן אחר ,באיזו רגישות ואמפטיה ודמיון היא מציירת אותם בשיריה
    ה"בלדה אפשרית על מלכה באב"ד מברודי" ממחישה זאת היטב
    חג שמח

    • ענת לויט

      חנה היקרה, על פי מילותייך כנראה שרשימתי מעורפלת משהו, שכן במילותי הדגשתי בדיוק את מה שאת ציינת. ההיסטוריה שבנפש המשוררת אינה כלל היסטוריה… העיקר ששתינו אוהבות. שבת שלום וחג שמח

      • חנה טואג

        נכון הדילוג הזה בין הזמנים לא רק בהסטוריה היהודית שלנו
        דמויות עתיקות מבצרים שהגיחו ממעמקי הזמן
        נכון, שציינת
        ויפה רשימתך

  2. אביטל קשת

    ספר מעולה, השאלתי מהספריה ואהבתי מאד. ספר רב פנים, עם עומק ושורש, ויופי. מגיעה לך המון הצלחה ריקי שגם תהייה.

    חג שמח.

  3. חנה טואג

    סוניה, סוניצ'קה, סוניצ'קה,
    31/01/2009 23:42:53

    אֲפִלּוּ שֶׁעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים בְּאוֹתָן תְּקוּפוֹת

    עַל אוֹתוֹ סַפְסָל

    נוֹשְׁרִים עַל פָּנַיִךְ עָלִים שׁוֹנִים

    אַל תִּפְּלִי

    הֵאָחֲזִי הֵיטֵב בִּקְצוֹת הַשֻּׁלְחָן אוֹ בְּמִסְעַד הַכִּסֵּא

    וְתִזָּכְרִי נִיסְטָוֹו נִיסְטִיוֹו*

    בְּרֵיחַ הַנַּפְטָלִין זוֹחֵל מִן הָאַרְגָּז שֶׁבְּפִנַּת הַחֶדֶר

    שֶׁפַּעַם פָּתַחְתְּ.

    גַּלִּים שֶׁל בַּד כְּמוֹ קֶצֶף מִפִּיו שֶׁל חוֹלֵה נְפִילָה

    גָּלְשׁוּ אֶל רִצְפָּתוֹ

    הָיָה זֶה וִילוֹן ?

    הָיוּ אֵלּוּ מַצָּעִים מְקֻמָּטִים ?

    הָיְתָה זוֹ שִׂמְלָה שֶׁל כַּלָּה ?

    לֹא יָכֹל לִהְיוֹת שֶׁהָיוּ אֵלֶּה תַּכְרִיכִים !

    אַף אֶחָד לֹא מַסְפִּיק מְשֻׁגָּע שֶׁיִּשְׁמֹר תַּכְרִיכִים

    בְּתוֹךְ

    אַרְגָּז חוּם בְּפִנַּת חֲדַר הַשֵּׁנָה.

    תְּחַיְּכִי מִבַּעַד לַדְּמָעוֹת סוֹנִיצְ'קָה

    גַּם כְּשֶׁמָּסָךְ כָּבֵד יוֹרֵד עַל חַיַּיִךְ הַמְּיֻתָּרִים.

    * ברוסית : ללא סיבה

    למעלה- שיר משלה שפורסם כאן המבטא את התכונה הזאת ללכת למקומות ונופים רחוקים ולהחיות אותם
    שחר מריו כינה אותה בפוסט הזה "הדרמטורגית של השירה לקרוא ולראות"
    הוא כה צודק

  4. ענת לויט

    לריקי אין שום בעיה לכתוב שירה נפלאה, אבל יש לה בעיה בהיקלטות תגובותיה במטע. אז הנה נמצאה דרך עוקפת והגמל המעופף הביא אל תיבת הדואר הפרטית שלי את מילותיה אלה בזמן אמת:

    ענת ואוו בחי אלהים שהתרגשתי 🙂
    תודה רבה !

    מצ"ב תגובתי בפוסט לגיבוי
    "ענת – התרגשתי !
    תודה גדולה על הקריאה העדינה ועל הקשרים שהפלאת כה לקשור כאן 🙂
    אם שירי נקש ולו על קירות לב אחד – דייני !

    ותודה רבה לחברות המגיבות (והמגניבות ):)

    שבת טובה וחג שמח !"

  5. צדוק עלון

    ענת הי,
    כתבת יוצא מן הכלל על שירתה של דסקל — תערובת של פרוזה בשירה ושירה בפרוזה (בכתיבתכן…) והכול עולה שזור אהדדי. נהדר.
    חג שמח — צדוק

  6. רקפת זיו-לי

    סקירה יפה. תודה וחג שמח

  7. רקפת זיו-לי

    סקירה יפה. תודה וחג שמח

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט