בננות - בלוגים / / לו הייתי ציירת
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

לו הייתי ציירת

לוּ הייתי ציירת

  

לוּ הָיִיתִי צַיֶּרֶת, הָיִיתִי מְצַיֶּרֶת

אֶת הַכִּסֵּא בַּמִּרְפֶּסֶת מִמּוּל.

אִישׁ לֹא יוֹשֵׁב עָלָיו עוֹד.

כִּסֵּא פָּשׁוּט, לָבָן דָּהוּי, סָדוּק מִצַּעַר הַזְּמַן,

מְסַמֵּן רְוָחִים בֵּין רַגְלֵי מַתֶּכֶת כְּפוּפוֹת

מִמַּשָּׂא גּוּף שֶׁכְּבָר נִשְׁכַּח וָזָר

לְבֵין מִסְעָד שֶׁשּׁוּם רֹאשׁ לֹא יֻנַּח עָלָיו

לְהַאֲזִין לְרוּחַ הָעֶרֶב הָעוֹלָה מִן הַיָּם,

מְטַפֶּסֶת בְּסֻלַּם גַּעֲגוּעִים.

רַק רֹאשִׁי הַנִּשְׁעָן עָלָיו מִמֶּרְחָק,

מְאַחֶה פֶּצַע מִתְהַוֶּה לְפֶצַע אַחֵר.

לוּ הָיִיתִי צַיֶּרֶת, הָיִיתִי מְקַבַּעַת אֶת הַצִּיּוּר הַזֶּה

בְּקִיר הַסָּלוֹן שֶׁלִּי

שֶׁיִּהְיֶה לִי חָבֵר.

 

מתוך "עירומה על גב סוס במונגוליה", הקיבוץ המאוחד, 2010

 

14 תגובות

  1. חנה טואג

    שיר יפה ונוגע בלב ענת
    אכן הכיסא תמיד מזכיר את האין כיסא
    מזכיר משא גוף שכבר נשכח וזר
    מסעד ששום ראש לא יונח עליו
    הכיסא מעורר געגועים

  2. שיר מאד מרגש
    כך לתאר געגוע חזק דרך תיאור הכיסא הריק

    • ראשית תודה על שאתה ממשיך ללוות את מבצעי האישי למען הפצת שירתי. (תודה מיוחדת על מה שגיליתי אצלך על קיר הפייסבוק…). באשר לשיר דנן, ובהמשך לדיון שהתנהל בבית האדום, שבו טענתי כי ברגיל אני ממש לא זוכרת מה הוליד אצלי שיר זה אור אחר – אז במקרה הזה אני דווקא מאוד זוכרת. פשוט ישבתי במטבחי והתבוננתי במרפסת שמול בנייני וראיתי בה כיסא זנוח. לא היו בי בשעת ההתבוננות געגועים. השיר הוא שהמציא אותם. גם בשבילי. אז הנה עוד ראיה עד כמה השירה כדיוקן עצמי היא עניין מאוד מורכב ונפתל.

      • בוקר טוב ענת
        אני בהחלט מקבל את הבחנתך
        לא אחת יעלה בנו רצון לכתוב משהו ובמהלך הכתיבה יעלה בנו רגשות שלא היו רגע לפני

        • לא בכדי כנראה "מאשימים" את היוצר בתרפיה עצמית. כי הרי זו תכליתו של טיפול פסיכולוגי הולם. רק שהיצירה היא בחינם, היא גם הרבה יותר אפקטיבית וגם נועדה בראשיתה לפרוץ אל מחוץ לחדר הטיפול ולגעת בכול – ובחינם.

  3. נורית פרי

    ענת, יפה עובר הגעגוע דרך הכסא. אילו יכלו הרהיטים לדבר, איזה שירים נפלאים היו לנו…
    ולהתחבר לתמונת הגעגוע – רעיון נפלא…
    נורית

    • חלק מתגובתי על תגובתך המרגשת מצויה במה שניסחתי זה עתה בתגובתי לדוד. אדגיש כאן כי באמת החיבורים הפתאומיים העולים בלי כוונת מכוונת לא אחת הם אולי הנס והפלא. ואולי על שום כך אנחנו הנזר. אולי לכך לא היו מסוגלים הרהיטים גם לו יכלו לפצות פיהם – ולא דרך נשמת היוצר.

  4. נורית פרי שיגרה אלי באופן פרטי שיר יפהפה מספרה. והנה הראיה הכיסא הוא בעיני המתבונן, והמטע הזה הוא בעיקרו ובפוטנציאל הגלום בו גשר מיטבי בין עין לעין/לב אל לב – גשר של מילים שרוח יוצרת ובוראת באפן.

    היי ענת
    השיר שלך הזכיר לי שיר שלי שמופיע בספרי. היות ואני מאמינה בהתכתבות בשירים, אני שולחת לך… 🙂
    נורית

    אֲנִי כְּמוֹ אַחַד הָרָהִיטִים
    גַּם כְּשֶׁאֵיננֶּ יִ
    כְּאִלּוּ הָיִיתִי
    עִגּוּלֵי נוֹכְחוּתִי עוֹד מְצֻיָּרִים
    עַל מוֹשַׁב הַכִּסֵּא.
    כִּתְמֵי הַקָּפֶה שֶׁהוֹתַרְתִּי
    מַבְרִיקִים כַּחֲדָשִׁים
    מְפַתִּים בְּלַחוּת דִּמְיוֹנִית
    כְּחֶזיְוֹן תַּעְתּוּעִים.
    כִּסֵּא שֶׁהוּסַח מִמְּקוֹמוֹ
    מְנדְַנֵד שַׁלְוָתוֹ שֶׁהוּפְרָה
    בִּתְלוּנָה מְמֻשֶּׁכֶת.
    רָהִיט שֶׁל הֶרְגֵּל אֲנִי.
    נוֹחַ וְרַךְ
    נִבְלָע בְּצִבְעֵי הַחֶדֶר

    • מקסים שירך נורית
      רהיט של הרגל אני
      אהבתי את המטפורה

      • וגם כשאיני כאילו הייתי – שורה פנינית
        הנוכחות שבהעדר יותר מוחשת לעיתים מהנוכחות שבממש

        גם אני כמוך, ענת
        שמחה על מפגש הנשמות הזה במטע
        גם אם אצרף אליו בקרוב את המפגש הרחב יותר שבפייסבוק עדין המטע בשבילי הוא נמל הבית ממש כמוך ,יקירה

        • נורית פרי

          ענת וחנה יקרות
          יופי של מפגש שירי והרבה תודה על המילים החמות. אני מקווה שנמשיך וניפגש כאן, ואולי יצטרפו גם אחרים לשיח הזה…
          שבת שלום
          נורית

  5. צדוק עלון

    ענת ונורית הי,
    כה חבל שתגובתי נעלמה, ואיך אשחזרה?
    מכל מקום היא דיברה על שיריכן המשלימים זה את זה ועל קיום, בדידות וחד פעמיות — במה נתרכז, בבדידותו ובחד פעמיותו של הכיסא או שמא בעצם קיומו שכשלעצה מבטאת שמחה?
    ד"ש ושבוע טוב — צדוק

    • על פי ברטרנד ראסל, הכיסא שמח וזה ברור הודות לנורית ולי שלא רק ישבנו עליו. נורית ואני משלשום פחות בודדות משהיינו, וזאת בהנחה שכולנו ביסודנו נישאר יצורים בודדים. וחד פעמיות המונצחת בשיר נושקת לנצח, הלא כן?!

השאר תגובה ל נורית פרי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט