שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
אמש היה לי הכבוד ובהחלט העונג לקחת חלק בדיון בהנחייתה הנפלאה של המשוררת ריקי דסקל. הדיון נסב סביב השאלה האומנם השירה היא דיוקן עצמי, ואם כן באיזה דיוקן מדובר. הערב נערך בגלריה "הבית האדום" שכל קירותיה מלאו יצירות של אמנים ישראלים (אחת מהן של חברנו יוסי וקסמן) שהעניקו שלל פרשנויות-ביצועים מרתקים כמענה לאותה שאלה עצמה.
מצאתי לנכון לפתוח כאן, או בעצם להמשיך, את הדיון בשאלה מהותית – אם תרצו, ארספואטית – זו. אשמח מאוד אם גם עמיתי האחרים מבננות – צדוק עלון ועופרה קליגר – שנטלו חלק מפרה בדיון החי יחלקו איתי את הפוסט (טכנית במשבצת התגובות, אבל אנא מתחו את היקפה ככל שיבקשו דבריכם). ותודתי המיוחדת לשני יוצרים צעירים ומיוחדים ורב תחומיים – יסמין אבן ודניאל עוז – שהעשירו את הפאנל התוסס בדבריהם ובשיריהם; להלנה מגר-טלמור חברתי שרוחה שרתה עלי עם תצלום הטיפה המרהיב שהבאתי איתי כקמע מהבית; ולדוד ברבי, ללוסי אלקויטי ולתלמה פרויד שהרחיבו את לבי בהופעת דיוקנם "האמיתי" מחוץ לתמונת הבול שבה הם מיוצגים במטע…
ואלו דברי-הרהורי שעלו מתוך התבוננותי בשירה בכלל ובשירי בפרט כבבואה המשקפת את דיוקני העצמי:
כל יצירה היא בעיני "דיוקן עצמי". כל יצירה בכל שפה יצירתית – פרוזה, שירה, ציור, מוזיקה. "רק על עצמי לספר ידעתי". כך כתבה המשוררת רחל. היא אמנם הוסיפה – אולי על דרך האירוניה העצמית – "צר עולמי כעולם נמלה". ענווה בפירוש יש כאן, כי הרי ברור שנשמת היוצרת ועולמה הפנימי רחוקים מאוד מזה שאנו משערים שהוא עולמה של הנמלה.
הנָחתי התחושתית והתבונית היא שעולמו של אדם, ובמיוחד של האדם היוצר, הוא אוקיָיני. וכשהוא יוצר, אזי מתוך האוקיינוס הפרטי-פנימי שלו הוא יוצר, מתוך מי ומה שהוא, מתוך שלל אירועי חייו וחוויותיו – גם כשהוא מרחיק נדוד אל דמיונו הכי הכי פרוע. שהרי גם הדמיון הוא חלק ממי שאנחנו – חלק אולי הארי ממרכיבי הדיוקן העצמי שלנו.
כנגד זאת, משהו "מוזר" מתחולל בנו ואיתנו – היוצרים – בתהליך היצירה ממש מתחילתו. היצירה, שהיא יציר לעצמה, מתחילה להיפרד מאיתנו כמעט מנשיבת אפנו הראשונה בה – להיפרד כפינוקיו מג'פטו שלו. היצירה שאליה אנו באים ומביאים מתוכנו, מתוך קרבינו, מתוך חומריו העמוקים ביותר של פסיפס הדיוקן העצמי שלנו, תובעת מאיתנו להישמע למה שיעשה אותה קיימת לעצמה. מן הרגע שבו אנחנו מתחילים ליצור נוצרים בעצם שני דיוקנאות שהולכים ונפרדים זה מזה – דיוקן עצמנו כנגד דיוקנה של יצירתנו.
כשמדברים על דיוקן עצמי בשירה, לגביה נאמרו דברים מפורשים: "מיטב השיר כזבו, ואם השיר יפשט מכזביו יחדל להיות שיר", כתב ר' משה בן עזרא. בספרו "שירת ישראל" הוא משווה את השירה לציור ומדגיש שבשניהם מעורבים מציאות ודמיון, כאשר האמן מבטא את האידיאל האסתטי בעזרת דימויים.
ועוד נחקק בי מאמרו של משוררנו הלאומי, ח.נ. ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון". "הרי הדבר ברור", הוא כותב, "שהלשון לכל צירופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדיבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהייה עולמית".
הדיוקן העצמי אם כן אינו אלא התהייה התמידית שלנו בעולמנו הפנימי ובזה שמחוצה לנו; ואילו היצירה היא מעין עוֹגן מאחֵז-עיניים למי ולמה שהִננו בְּמראָה הקיימת לעצמה.
כדי להמחיש את דברי ביצירתי שלי בחרתי שיר שכתבתי בשנות העשרים שלי. כיוון שלשונו כללית אפשר להניח שאין בינו לבין דיוקני הפרטי דבר. האמת היא שזהו השיר שמלווה את תמצית דיוקני העצמי כל חיי מאז ועד היום.
דיירים מוגנים
מִי שֶׁאֵינוֹ בַּעַלְבַּיִת בְּעִצְּבוֹנוֹ
יִהְיֶה דַּיַּר מִשְׁנֶה גַּם בְּשִׂמְחָתוֹ.
שָׁנִים רַבּוֹת יַחְלְפוּ עַד שֶׁיִּלְמַד
לִקְנוֹת אֶת דִּירָתוֹ.
שׁוּב וָשׁוּב יִתְפַּתֶּה לְשַׁלֵּם
וּלְהַאֲמִין כִּי הִגִּיעַ
אֶל קֵץ דֶּרֶךְ הַנְּדוּדִים
כְּדֵי לְהִכָּנַע לְחֶרְדַּת קִירוֹת
וְלַחֲזֹר אֶל מֶרְחָבִים
אֲשֶׁר בְּאֵין בַּיִת מֵאַחֲרֵיהֶם
יִדְמוּ רֵיקִים מִדַּיָּרִים מוּגַנִּים
שֶׁאֵין לָהֶם שַׁעַר, שְׁבִיל וּבַיִת.
לעומתו יש את שירַי הכי הכי "חושפניים", שנכתבו בגרסתם הראשונה בשלושים הימים הראשונים שלאחר מות אבי. אגלה רק שהשירים הללו כשפורסמו בספר "תיקון אב" ולאחר מכן ב"עירומה על גב סוס במונגוליה" היו לאחר עריכה לא פשוטה ולא קלה. הווה אומר שגם ואפילו הם הרחיקו נדוד מחווייתי שיצרה אותם, מהדיוקן העצמי שלי בעת הכתיבה לבין מה שהם לעצמם.
א
מֵאָז חָשַׁךְ עוֹלָמְךָ
מוּאָר עוֹלָמִי כְּנֵר לְנִשְׁמָתְךָ
שֶׁבְּטֶרֶם מוֹתְךָ
כִּבְּתָה אֶת נִשְׁמָתִי.
ב
מִתַּחַת לְעוֹרִי אֲנִי צְרוּבָה
מִן הַחֲשֵׁכָה
מִתּוֹכָהּ יָבוֹא הָאוֹר
מֵעַל הָעוֹר הֶחָדָשׁ שֶׁיִּהְיֶה לִי
כְּדֵי שֶׁאֵרָגַע.
ה
אָבִי הוֹלֵךְ וְנֶעֱלָם בִּידִיעָה
כִּי לֹא יִצְעַק עוֹד וְלֹא יִלְעַג
וְלֹא יְקַלֵּל
אֶת יוֹמוֹ.
אֵין לוֹ יוֹם וְאֵין לוֹ לַיְלָה
מִתַּחַת לָאֲדָמָה הַחֲסוּמָה
בְּאֶבֶן, מֵעָלֶיהָ אֲנִי חוֹסֶמֶת
אֶת הָאָשָׁם עַל הָאֶבֶן שֶׁהֻנְּחָה בֵּינִי לְבֵינוֹ
עַד הֶרֶף מוֹתוֹ.
ו
בְּמוֹתִי אָשׁוּב אֶל אָבִי שׁוֹנָה
מִשֶּׁהָיִיתִי כְּשֶׁהָיִיתִי מוּלוֹ
עַד מוֹתוֹ הִמְתִּין לִי שֶׁאָבוֹא –
וְלֹא בָּאתִי.
יפה כתבת ענת ויפים שיריך אכן מיטב השיר הוא כזבו אבל הביוגרפיה של האמן ירצה או לא ירצה מטפטפת לתוך היצירה ומשפיעה עליה ,היא גרעין האמת בתוך היצירה האמנותית
חבל שלא יכולתי להגיע , הארועים הטובים תמיד צמודים זה לזה -אתמול באותה השעה ממש התחלתי קורס מענין בקבלה על התפילה
אכן חבל מאוד מאוד שהתנגשנו עם הקבלה, ולמרות שבאמת היה דיון מרתק – מקום ראשון לקבלה. כיוצרת שעושה כל שנותיה כיוצרת "שימוש" מודע בחומרי הביוגרפיה, לקח לי שנים להבין שלא רק שאין רע בכך – אלא שזה חיוני לעיקר כוח היוצר, וש… גם יוצרים מרחיקי נדוד על גב הדמיון בעצם מתוך גרעין חוויותיהם יוצאים למסע דמיונם. הביוגרפיה היא חלק משמעותי ב"חתימת היד" המיוחדת ליוצר. ויחד עם זאת, עיקר מעשה האמנות – בעיבוד לכדי מעשה אמנות – וזה כבר סיפור אחר, דיוקן לעצמו… ניפגש בערב אחר.
שלום ענת לוית
שמחתי מאד להכירך פנים אל פנים
אהבתי את דברייך שנאמרו בערב ואת הישירות שלך
אני בהחלט חושב שכל יצירה היא בבסיסה הרחב דיוקן עצמי
מי שכותב מתוך עצמו זה החזק ביותר
וגם דברים שהם דימיון קשורים למאווייו של היותר מחשבותיו ועולמו הפרטי
אתן דוגמא
שירך על האב מאד יפה
אך שיר שלי על האב מעולם לא יכול להיות קרוב לכך
אני לא הייתי כותב שיר כמו שאת כתבת
יפה שהבאת את המשך הדיון ואת השיר הראשון עליו דיברנו בבית האדום וכולנו אהבנו
ענתי יקרה. הפסדתי שלא הייתי נוכחת. אבל מה לעשות הימים שלי מאוד עמוסים. הפלאת לכתוב , והפלאת לצטט, ושוב חתכו בי שירייך מ"עירומה על גב סוס במגנוליה".דבריו של האבן עזרא בספרו , "שירת ישראל" מעוררים בי תמיד פרשנות נוספת, "מיטב השיר כזבו" כזבו, האי מודעות של הכותב למה שהשיר פותח בפניו מחד, ולהבהקת המראה הפנימית של דיוקנו מאידך. "ואם השיר יתפשט מכזביו יחדל להיות שיר", שיר הסולל דרך לתודעה שתפתח, שתשתחרר, שתקבל מפתח נוסף לגדילה. חיבוק חיה אסתר
חיה האהובה, הנה דברייך מלמדים בפעם המי יודע כמה עד כמה כל הווייתנו האנושית ואולי היקום כולו בנוי ממורכבויות ומסתירות ומפרדוכסיפ. כל אלה יחדיו יוצרים האמת. ולמי שיתהה כמוני בעבר למה כך זה חייב להיות – אולי כי כך לבוראינו מענין. ולעניינו, אכן מדויקים דברייך – היצירה בה בעת ובאותה מידה שהיא מרחיקה אותנו מחומר הגלם שיצר אותה היא גם המקרבת אותנו ביותר את לב לבנו, וככל שהיא נקייה ומדויקת לעצמה גם אנו היוצרים המביטים במעשה ידינו יכולים להתבונן בעצמנו במיטבנו מעבר לכל החומות וחומרי הכאוס והספיחים ומה לא – היצירה היא תמצית דיוקננו – עירם ועריה ובה בעת מלבוש על מלבוש ובתקווה או שאיפה שהמלבושים יהיו שלמים ומושלמים כאלה של לכלוכית שנהייתה לסינדרלה בחצות הלילה אז השלימה את יצירתה ונגאלה (אפילו זמנית)
קדם כול המפגש איתך הוכיח לי עד כמה אנו קצת חוטאים בעידן המסך החד מימדי הקירות ותמונות הבול. מדע אנושי חי ואמיתי עולה על הכול. אז תודה שזיכית אותי בעוד חוויה. עניין נוסף, תמיד אני אומרת ומאמינה בלב שלם שהחיים יקרים ובעלי ערך יותר מכל יצירה. אז אשריך שזכית בהשראה אבהית טובה משלי. ואחרון אחרון לך להיום (ומתנצלת שאינני מתאפקת בישירותי). היוצרים נוהגים לומר – לא חשוב מה יכתבו עלינו ובלבד שיציינו את שמנו ויאייתו אותו נכון… אז שם משפחתי על שם משפחת אבי לויט…. מי ייתן ונשוב ונתראה בעוד ערבים מענגים כמו זה שהיה. מניסיוני, אין רבים מצלחים כל כך. ושוב, תודה לשאר עמיתי לפאנל וקודם כול לריקי דסקל.
מקבל עלי את התיקון. ל ו י ט
ובעניין השיר על אבא כתבתי זאת בהקשר הברור של הדיוקן
שכתיבתנו מבטא אכן את תבנית נפשינו וחיינו
תודה וגם אני מאד שמחתי להכיר אותך מעבר לשורת הבננות שכפי שאת יודעת הן עבותות ומסתירות
ענת הי,
תודה לריקי, שארגנה פגישה פורייה ומהנה. החברה שלך ושל עפרה, יסמין ודניאל, וכן של המשתתפים (שהוסיפו תובנות משל עצמם), וגם של יצירות האומנות מסביב (האם היו אלה דיוקנאות עצמיים?) – כל אלה נעמו לי מאוד.
אזכיר רק בנקודות מספר עניינים בהם הירהרתי עימכם:
*לפעמים שמו של שיר הוא דיוקנו. אם שפר מזלו של המשורר, השיר מנהיר ומאיר את השם שניתן לו. לפעמים צריך השיר להיכתב על רקע שמו-דיוקנו מבלי שזה ידוע, והדיוקן פורץ לאחר כתיבת השיר בתהליך דיאלקטי, שבו העתיד מכתיב את העבר. ואני שפר מזלי, שריקי וגל קוסטוריצה הציעו לי שמות לשירים שקיבלתי מייד בהיותם דיוקנאות (ריקי – "שָׁנים ורימונים"; "כסות" – גל).
*השיר (ככל יצירת אמנות) צריך לבטא את הדיוקן האמיתי של האדם ולא את הדיוקן שהחברה קבעה לו לאדם. יש כאן מכשלה (הכרוכה בתרמית עצמית) ויש להיזהר ממנה: כשאנו מתבוננים בעצמנו – האם רואים אנו את עצמנו או את מה שהאחרים רואים בנו? לעיתים אנו מאמצים דיוקן לעצמנו כתוצאה ממה שאנו חושבים שהזולת מצפה מאיתנו. אסור שמשמעות הדיוקן שלנו תיקבע ע"י הזולת (אסור שאני אהיה אני בגלל שאתה הוא אתה, ואסור שאתה תהיה אתה בגלל שאני הוא אני; אסור שדיוקני ייקבע מכוח דיוקנך).
*השיר צריך לחשוף את האני (הדיוקן) הפנימי, שהוא לעיתים מסתתר; עליו לפשוט את כל הרבדים, שנוספו לדיוקן שלנו רק מכוח מציאותו והסתכלותו של הזולת בנו. אך האם הדיוקן העצמי האמיתי בכלל קיים? לעיתים יש חרדה מחשיפתו (לא רק מן החשש מהתגלית אלא אף מן הסיבה שמא יתגלה כי הדיוקן העצמי המיוחל אינו קיים…).
*היצירה צריכה לצמצם את הפער בין המציאות ובין הדיבור אודות המציאות (ולמעשה היא צריכה להתבטא במונחי המציאות עצמה, כמובן עד כמה שהדבר ניתן). בהקשר הזה את הביטוי "מיטב השיר כזבו" צריך לעדן-משהו באמירה "משוררים הם שקרנים דוברי אמת" (הם רוצים לדבר בשפת המציאות, אך מה לעשות ויש פער בין המציאות לבין השפה המתארת אותה?)
*בידי היוצר ההחלטה באיזו מידה ייפוי השיר מעניק לו משמעות אסתטית אוניברסלית ובאיזה מידה ייפויו דווקא מסיח את הדעת עד שבמקום לעסוק במה שהמילים אמורות לבטא מתעסקים אנו במילים עצמן.
לאחר שריקי הנחתה כה יפה וניתחה כה ברורות את מקור המילה "דיוקן" (ואפילו עמדה על כך שהמילה "דיוקן" היא גם זכר וגם נקבה…) אני מקווה כי נישא באהבה את הדיוקנאות שלנו ונביאן/ם לידי ביטוי ביצירות רבות והכול באושר ובריאות.
מקווה לעוד מפגשים כאלה — צדוק
אני שמחה ומודה על הדברים הכתובים שצירפת כאן, ומבקשת צדוק לשקול בכובד ראש את הצעתי הבאה: אנא כתוב ביום מן הימים ספר או אפילו ספרון מאורגן ומארגן למען הכותב והקורא ובכלל זה הקורא היוצר – כתוב מסה שיגלם את הזיקה הכה מרתקת בין הלוך הרוח הפילוסופי שלך על הווית החיים והמציאות לבין היצירה. קנית?
הי ענת
תודה רבה על פוסט ההמשך הזה לערב
הוא משאיר לעוד רגע משהו מטעמו.
ותודה גדולה על השתתפותך החיונית המהירה, המעירה והמאירה 🙂
למרות שאין תשובה ל"האם דיוקן עצמי?" הרי זו השאלה המעניינת ביותר , נכון ?
וחשבתי על השיר "דיירים מוגנים" שאת בחרת להביא כזה המייצג אותך הכי הכי.
כתבת אותו בשנות העשרים שלך והוא עדיין כל כך משמעותי בשבילך .
אני חושבת מה אפשר ללמוד מזה
הדיון היה מרתק, ריקי, כי שאל הערב היתה מרתקת, ויתקן אותי הפילוסוף המורשה של המטע – צדוק – מי טען ששאלת השאלה חשובה מהתשובה? לא סוקרטס? מכל מקום בעוד ששאלת הדיוקן העצמי תישאר פתוחה לנצח ולעוד יצירות ודיונים מרתקים, גם על השאלה האישית ששאלת אותי אין לי תשובת מחץ, אבל השאלה היא שאלת חיים ממש. ויש לי הבוקר שתי אפשרויות למענה: א. אולי השיר שלי אומר לגבי דידי שלא ממש התפתחתי מאז שנות העשרים שלי? ב. או שכבר אז הייתי חכמה דיי ומפותחת ובעלת יכולת להביט מלמעלה ולו לרגע אחד של השראה על כל מסע החיים שלפני…
באידיש יש פתגם שאומר בפארפראזה מגיל שבע עד שבעים הבנאדם אותו הדבר 🙂
משהו בפנימיות שלנו העמוקה כנראה לא משתנה , לכן השיר שנכתב בגיל עשרים יהיה נכון גם בגיל שמונים עד מאה ועשרים! (כשהדיור יהיה ממש מוגן :))
הצחקת אותי. מי ייתן ונרגיש מוגנים ולו רגע לפני המאה ועשרים. נראה לי שאם נזכה לכך זה יהיה אך ורק בזכות היכולת … לצחוק על כל הדרך שעברנו עד אז, על כל ה"דם, יזע ודמעות" ששפכנו לחינם.
ריקי הי,
הפתגם האידישאי שלך (שאומר בערך כך, אם אני נשאר אני – מה זה משנה בן כמה אני?) מעיר אותי להביא כאן עמוד מ"עמוד-שניים ליום", שאותו תיכננתי להביא בערב (אך מחמת שאמרתי דברים שלא תיכננתי – ויתרתי).
אני בטוח שענת (שנשארה ענת…) תשמח לשמוח ולשמש אכנסיא לעמוד זה.
תודה שוב ותארגני עוד – צדוק
==
"יעקב חושב על האני של היום שמתקשה לזהות את עצמו כאני של העבר הרחוק, ואני מסתכל על המפרי בוגרט ועל אדי קונסטנטין, והם נראים לי תמיד אותו הדבר"
היום, תקוה חוזרת ואומרת, כל אחת יכולה לצבוע את שערה באיזה צבע שהיא רוצה – לא להאמין. והגברים קלקלו את משמעות העניבה – איזה עניבות הם שמים? הכול בדוי ואין מאחורי השיער והעניבות דברים אמיתיים.
כך הלך יעקב וחשב וחשב וחשב. הוא חשב על האמת והשקר השלובים זה בזה, ועל העדויות שמעידים העדים בפניו, ומחשבתו נסבה על עצמו, שהנה יחסו אל העדויות השתנה מן הימים הראשונים שבהם ישב על כס המשפט. בתחילת דרכו כשופט החשיב את העדויות החשבת יתר וייחס להן כובד משקל גדול, כאילו הן האמת הצרופה מבחינתו של המעיד. עם השנים זיהה כי גם העדים אינם מאמינים בכל מאת האחוזים לעצמם, ויחסו החל להיות ספקני יותר – גם מבחינת העד אין זו האמת הצרופה, אם כן מדוע אייחס לכך חשיבות יתר? מחשבתו הגיעה לגילו. נשתניתי, ואלוהים זיכני שאני יכול להיות עֵד לילדַי הגדלים ומשתנים לנגד עינַי מיום ליום, חשב. מה גילי כעת? התשובה גרמה לו לתהות – האם כה מבוגר אנוכי? והלוא אני זוכר את הילד שבתוכי כאילו אמש היה הדבר. הוא ניסה לגולל את עברו. מה השתניתי מאתמול, שאל. הוא הוכרח להודות כי לא חל בו שינוי, ואם אכן היה שינוי, הוא היה זעיר, שכן בכל פעם שאנו מתבוננים בעצמנו אנו רואים את עצמנו כפי שראינו בפעם הקודמת, ולפיכך השינוי – אם היה – הוא לא מורגש. גם לו שאלתי את עצמי אתמול במה השתניתי משלשום, גם אז תשובתי הייתה כי השינוי הוא זעיר, אבל מילדותי ועד היום השינוי אינו זעיר אלא גדול. האני של היום זוכר את האני של אתמול והוא מזהה את עצמו היום בנקל כאותו אני של אתמול, והאני של אתמול מזהה את עצמו בנקל כאני של שלשום, אלא שהאני של היום מתקשה לזהות את עצמו כאני של העבר הרחוק.
אז מה, שאל יעקב את עצמו, אז מה אם האני שלך היום מתקשה לזהות את עצמו כאני של העבר הרחוק. האני הולך איתנו כל העת, וטוב שכך – אין עלינו לחשוש שמא השינויים שעוברים עלינו יובילו לשינויוֹ, אף על פי שההתבוננות שלנו באני שלנו בעברו הרחוק אינה מזהה בו את האני שלנו היום.
המפרי בוגרט ואדי קונסטנטין נראים לי תמיד אותו הדבר – גילם אינו משתנה. גילי כיום הוא מעל גילם, אבל אני לא מצליח להסתכל עליהם אלא כאילו הפער בין גילי עכשיו לגילם אז לא נשתנה. אולי זה בגלל בד הכותנה הגס למחצה של חולצתם? או שמא זה העיצוב הגס למחצה של החולצה – קווים גסים וכלליים? ואולי זה האופן שבו מונחת החולצה על גופם והיא מוכנסת במכנסיהם? ואולי זאת הסיגריה, שהיא חלק מהם, כמו שציפור נפשם הבוקעת ועולה מתוך הליכותיהם היא חלק מהם, והעשן המיתמר מפיהם, שהוא כמו ביטוי לתשוקתם הפנימית להשמדת הרוע? ואולי זו הליכתם ברחובות עירם והחוכמה הסוקרטית שבדיבוריהם עם הדמויות – שכמונו אנו – הן מתוך הנצח? יהיה אשר יהיה, הם נראים לי תמיד אותו הדבר, ואף על פי שמשתנים הדברים ומשתנים, וגילם אינו אותו גיל, וגילי אינו אותו גיל, נראה לי כי לא חל שינוי לא בי ולא בהם.
העמוד הבא מספר עוד על תקוה. במסגרת עמוד-שניים ליום אפשר לקרוא אותו כבר היום. כשאורה אומרת, לא די בזאת שבהיותנו ילדים היינו צריכים לשרת את הורינו, עתה, שיש לנו ילדים אנחנו שוב משרתים, והפעם אותם – משיבה לה תקוה, המבוגרת יותר, אל תבלבלי.
חכמת השופט כחוכמת כל אדם מן השורה החש שהזמן קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים ותקווה דוחקת כל הזמן 🙂
צדוק אתה יודע לספר את הסיפור עם החוכמה והמלנכוליות המתאימים כמו כפפה לפתגם האידישאי
שבוע טוב