מַנְגִּינַת רְפָאִים פּוֹרֶטֶת עַל נִימֵי מִלִּים
כְּאִלּוּ יֵשׁ בָּהֶן כְּדֵי לְשַׁכֵּךְ כְּאֵב
שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת, אַף לֹא שׁוּרָה –
חַלּוֹן פָּרוּץ שֶׁאֵינוֹ חוֹסֵם רוּחַ רָעָה
הַנּוֹשֶׁכֶת בַּמִּלִּים.
*
אֵין עוֹד חֲרָדָה מִן הַנִּסְתָּר אוֹ בְּכִי
סַהֲרוּרִי אוֹ יְקִיצָה אֶל חֲבָטָה,
אֶלָּא דְּהִירָה אִטִּית שֶׁאֵין לְאַפְסְרָהּ
בְּמוֹשְׁכוֹת הַשְּׁתִיקָה.
מתוך "עירומה על גב סוס במונגוליה", הקיבוץ המאוחד, 2010
ענת, שיר מסקרן. אפשר להבין אותו כשיר ארס פואטי, אבל לא רק… אהבתי את הדהירה האטית שאין לאפסרה במושכות השתיקה…
בורכתי בך. את קוראת אותי מדויק (עד כמה שאני יכולה להסיק מתוך קריאתי שלי את שירי… הרבה זמן אחרי שנכתבו). ויש לנו טעם דומה עד כדי זהות מוחלטת. תודה על תגובתך. ויום נעים
כתבתי תגובה ועפה לה ברוח
אהבתי את שני השירים ענת
שירים יפים בעיני
א. הנה הרוח היתה הפעם בעדנו. ב. תודתי לה ולך. ג אתמול נבצר ממני לדבר… (וזה בינינו)