בננות - בלוגים / / "שבעה", "שלושים" ו"שאר הימים"
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

"שבעה", "שלושים" ו"שאר הימים"

מתוך השערים "שבעה", "שלושים" ו"שאר הימים" במחזור "תיקון אב"

 

בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי אַדְלִיק נֵר לְתִקּוּן נִשְׁמוֹתֵינוּ כְּגֶשֶׁר

לְהַלֵּךְ עָלָיו שְׁנֵינוּ יַחְדָּו.

בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ תִּהְיֶה לִי

אָב רַחוּם וְחוֹנֵן וְנוֹתֵן

אֶת שֶׁלֹּא נָתַתָּ בְּחַיֶּיךָ.

 

 

מַה שֶּׁהֶחְסַרְתָּ מֵרֵאשִׁיתִי

לֹא תּוּכַל לְמַלֵּא אַחַר אַחֲרִיתְךָ

וְעָלַי לִכְרֹת אֶת מִשְׁאַלְתִּי

שֶׁתְּמַלֵּא אֶת הַבּוֹר שֶׁכָּרִיתָ בִּי

וְלִהְיוֹת אֲשֶׁר הִנְנִי – בִּלְעָדֶיךָ

עַד מוֹתִי.

 

תֵּן בִּי רוּחַ לַעֲבֹר מֵעַל כָּל שֶׁהֶחְסַרְתָּ

מִהְיוֹתִי שְׁלֵמָה

עִם בְּאֵר רֵיקָה

שֶׁתִּתְמַלֵּא בִּיצִירָתִי

אוֹתְךָ.

 

מֵאֲחוֹרֵי הֶהָרִים שֶׁהֵקַמְתָּ בִּי

כְּבָר מִתְגַּלְגֵּל הֵד הָרַעַשׁ

שֶׁמְּהַדְהֵד אֶת נְשִׁימָתִי מִתַּחַת לֶהָרִים

וּמֵעֲלֵיהֶם אַתָּה מֵת

יוֹתֵר מֵאֵי פַּעַם – לְתָמִיד.

 

 

לְאַט מוּסָר הַלּוֹט מֵעַל נִשְׁמַת אָבִי

וּמֵעַל נִשְׁמָתִי שֶׁתָּעֲתָה בּוֹ

כַּאֲשֶׁר תִּעְתְּעָה בִּי אַהֲבָתוֹ

אוֹתִי שֶׁהִטְעֲתָה אֶת אַהֲבָתִי

לְעַצְמִי עַד מוֹתוֹ.

 

 

רוֹצָה לְהַפְצִיר בְּךָ שֶׁתַּחֲזֹר

מִחוּץ לָאָרֶץ שֶׁבָּהּ אֲנִי

וְאֵינִי יְכוֹלָה כִּי עוֹד אֵינֶנִּי

מִי שֶׁעָלַי לִהְיוֹת כְּדֵי שֶׁאֶתְגַּעֲגֵעַ.

 

 

בְּמוֹתִי אָשׁוּב אֶל אָבִי שׁוֹנָה

מִשֶּׁהָיִיתִי כְּשֶׁהָיִיתִי מוּלוֹ

עַד מוֹתוֹ הִמְתִּין לִי שֶׁאָבוֹא –

וְלֹא בָּאתִי.

 

מתוך הספר "עירומה על גב סוס במונגוליה", הקיבוץ המאוחד, 2010

 

 

 

 

 

 

15 תגובות

  1. ספרך מונח על שולחני מאז יצא לאור
    עפרה

  2. נורית פרי

    ענת, מצמרר…כמה כאב יש פה… נראה כאילו את הופכת והופכת בתחושת ההחמצה ועדיין היא נותרת מכורבלת בחיקך…
    נורית

    • ענת לויט

      א. אני העדות והראיה שאין היצירה מעידה על בעליה. אם או כאשר יום אחד נזכה להיפגש מחוץ למטע תגלי ענת "טיפה" אחרת מזו שניתן לשער על פי חלק משיריה. נולדתי בשמחת תורה וזוהי תכלית מסעי בחיים – להתנקות מכאב ואם אוכל לסייע בכך גם לאחרים, אזי השמחה גמורה. ב. אילו כתבתי היום את מחזור שירי "תיקון אב" הוא היה נכתב לגמרי אחרת. אגב, כך לגבי כל יצירה. לכל דבר זמן ועת לכל חפץ ונושא. מה שכן, אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי חוצה את תקופת האבל שלאחר מות אבי בלי כתיבת השירים. יש מעט מאוד אירועים בחיים שבהם הכתיבה היא "מאסט"!

      • היי ענת
        אני יכול להעיד שמצאתי בפוגשי אותך אשה מלאת חיים יותר ממה שיכולתי לדעת על פי כתבייך
        אך זה לא סותר את התרשמותה החזקה של נורית
        גם אני לא יכול לקרוא זאת אחרת
        הרי אמרת בפגישה בבית האדום שכל היצירה היא דיוקן אחרי את לא ממציאה את מה שאת כותבת על אביך
        זה חזק זה כתוב טוב וזה גם אמין
        אי אפשר לחשוב שאת מדמיינת מצב כזה
        לכן אני מצטרף לנורית
        תודה ענת סך הכול זה טוב שכתבת שכן גם אני בדרכי כתבתי על אבי וזה היה מחוייב וגם נורית כותבת עכשיו על אביה כי זה מחוייב
        ואם זכינו בכלים נשתמש בהם

        • דוד היקר, אולי זוהי הראיה עד כמה השירה כדיוקן עצמי היא עניין מורכב וסוער כאוקיינוס ממש. וכן רבי פנים אנו ושירתנו. שירה כידוע היא התמצית שבתמצית נשמתנו והשראתנו. ושירי "תיקון אב" יצקו את תמצית כאב הכותבת. ואכן כשאני קוראת בשירי כיום ממרחק השנים גם אותי הם מצמררים, אך כשאני מתבוננת במראה אני רואה עד כמה רב המרחק בין מי שאני לבין מי שהייתי יכולה לשער שאני אילו ביקשתי להכיר את עצמי בעיקר על פי שירי אלה. ואגב, לא אחת המציאות שמולידה את יצירותינו גם מורכבת יותר מהן ו… גם אכזרית יותר. ודי לחכימא…

          • אכן ענת טוב כתבת וטוב הבהרת
            בהחלט החיים הם לא שחור לבן ואולי על כך הם מעניינים
            וכמו שאמרתי היום לפי הכירות ישירה את במקום אחר
            ומבחינתי פגשתי אשה מאד מעניינת

          • עכשיו אני זורחת כמו שיר בשמש
            ובלי מילים. או כתבתי כמה. מילא. העיקר שאני שמחה.

      • נורית פרי

        ענת, אני חושבת שכל שיר נכון לרגע כתיבתו בלבד. אני בטוחה שיש בך מכלול ומנעד רחב של רגשות ואני בטוחה שהשמחה היא חלק מהם. כוונתי היתה שבשירים האלה שהעלית כאן יש הרבה כאב…
        נורית

        • ענת לויט

          נראה כאילו את הופכת והופכת בתחושת ההחמצה ועדיין היא נותרת מכורבלת בחיקך…

          נורית, יש לי הרגשה של מיני נתק תקשורתי. תגובתך צמררה אותי, ובמיוחד נרעדתי נוכח דיוקני העצמי בלשון ההווה שבה נקטת למשל במילותייך שציטטתי מעלה. הבטתי במילותייך כבמראה ותהיתי באשר לחוויה הכה משמעותית בחיי – אולי הכי משמעותית – חווית יחסי עם אבי ז"ל – האומנם כעת חיה אני עדיין שם, בתחושת ההחמצה?! שהרי את ממיטבי קוראי שירי, לכן "נזעקתי" – כנגד עצמי בעיקר.

          • נורית פרי

            ענת יקרה, צר לי אם גרמתי לך צער…לשון ההווה הייתה משום שקראתי את השירים שפרסמת יחד, והיה בהם משהו מתמשך. עם זאת, כמו שאמרתי לך, כל זה היה נכון, לדעתי כמובן, לזמן כתיבת השירים בלבד. אין בזה להסיק או להכליל על כולך. ואשר לתחושת החמצה – אני יכולה רק לומר מתחושותיי לגבי מה שאני חווה בחיי שלי, שיש תחושות החמצה שלא עוברות, אבל הכאב מתקהה…
            נורית

          • המוות, נורית, אצלי מוחק את תחושת ההחמצה. כשיקירי המוחמצים בחייהם עולים השמיימה – הם מתירים לי לנהל את העניינים כך שהכול סופסוף מסתדר. חג שמח, נורית היקרה

  3. צדוק עלון

    ענת הי,
    השירים הללו, שאני קורא לא בפעם הראשונה, מחזקים בי את התחושה כי מישהו צריך לכתוב מסה על מוטיב ההורה ביצירה.
    אני לכשעצמי נחשף לשירים על אבא מצד יותר יותר יוצרים (מי מאלו שאצלם בנחבאות אל הכלים, מי מאלו שאצלם כמוטיב דומיננטי).
    תבורכי — צדוק

    • רשמתי לך נפקדות בננית כמה ימים. חסרת וטוב שחזרת. ראש וראשון למשוררים העבריים שביכו את אביהם ובה בעת הודו לו על היותו מדחף לא קטן ליצירתם היה … נחמן ביאליק בשירו הנפלא "אבי". לא טובים בדרך כלל האבות שמרווים את יצירותינו (ראה גם קפקא היהודי). מה שכן יכול להיות מאוד מעשיר זה שירי הורות דו כיווניים, אבל הכי חשופים ונועזים. כלומר, היוצר על הוריו והיוצר כהורה לילדיו. מרתק.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט