שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
לפני שעה קלה הגיעה לחדרי בריצה בתי דנה, סטודנטית מצטיינת בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. ולמה אני מציינת "מצטיינת"? לאו דווקא או לא בעיקר משום גובה ציוניה, כי אם בגלל מידת הריגוש והזעזוע התמים משהו שבו היא מקריאה לי את הקטע הבא מתוך תלמודה.
מי כתב אותו? כבוד הנשיא השלישי של ארצות הברית ומהאבות המייסדים של האומה האמריקנית, הלוא הוא תומס ג'פרסון. אז האומה הזאת בהחלט עברה מהפכה – לפחות בנושא מהותי אחד – במהלך שתי המאות שחלפו מאז ג'פרסון, שחיבר את הכרזת העצמאות של ארצות הברית וייסד את המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. נושא המהפכה – גזענות. הראיה – בחירתו לנשיאות ארה"ב של מר אובמה.
ועכשיו לקטע הנבחר להיקרא ברגש על ידי בתי דנה. תוך כדי קריאת השורות הבאות אנא שאלו את עצמכם את ששאלנו אנחנו, האם והבת – שאלות רטוריות כמובן: את מי ומה זה מזכיר לכם ובהקשר למי ומה, והאם לא זו הראיה (עוד אחת, כמובן) שאם יש תכלית ללימוד היסטוריה הרי היא קודם כול לנסות לא למחזר שוב ושוב את תוצרי תחלואי יצר לב האדם, ועוד לטרוח לקשטם בכל דור ודור במיני לגיטימציות ותיאוריות ותורות שאינן אלא עלי תאנה מסוכנים מאוד לכולנו.
"לא ברור אם צבעו של הכושי מצוי ברקמת הרשת החוצצת בין העור ובין הקרום החיצוני (האפידרמיס), או אם הוא מצוי באפידרמיס עצמו; אם הוא נובע מצבע הדם, או מצבעו של נוזל המרה, או מצבעה של הפרשה אחרת איזו שהיא; אבל ברור שההבדל הזה קבוע בטבע, והוא הבדל ממשי ומוחשי אף אם איננו יודעים את מקורו או את מיקומו המדויק בגוף. והאם זה הבדל קל ערך? האם אין הוא הבסיס לכך שיופי נפוץ יותר בקרב גזע אחד ונפוץ פחות בקרב הגזע האחר? אצל בן הגזע האחד אנו מוצאים מדרגות שונות של מזיגת אדום עם לבן, ודקויות העירוב של אדמומיות עם חיוורון מבטאות את כל טווח רגשותיו. והאם אין זה נעים ונאה יותר מן החדגוניות הנצחית השולטת בפרצופיהם של בני הגזע האחר, פרצופים המצועפים בצעיף אטום שחור המכסה את כל רגשותיהם…" אעצור כאן. יש עוד המשך לדברי "הפיוט" הללו.
לא בכדי נולד בי רצון מיידי לשתף בזעזוע המשפחתי, שגרמו משפטי הנשיא הליברל ביום עצמאותנו. כי "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים" – הכוונה לחופש מכל שמפריע לנפש האדם ולאורחות חייו להיות חופשי באמת: הוא עצמו ויצריו הרעים וטבעו הקלוקל. וכל שעה יפה לשיפור ולתיקון ההיסטוריה, ולא לשכתובה שוב ושוב ושוב, ולא חשוב על ידי מי ובאיזו חומרה ומתי ואיפה על פני תבל.
דברים כדורבנות !
וחיבוק לבתך ענת !
שאלתי את דנה איזו אסוציאציה מיידית עולה בה למקרא דברי הנשיא הדמוקרט. היטלר, היתה תשובה. מוזרות ואיומות דרכי ההיסטוריה, וראשיתן במילים.
סדנא דארעא חד הוא ,תמיד היתה רתיעה מהשונה ומהאחר באופן גלוי או סמוי
הדברים המצוטטים מבטאים את היצר הקלוקל של האדם ,שעד שלא יתוקן לא נדע חירות אמיתית
תודה ששיתפת ענת
לתחושתי המחמירה יש כאן לא רק רתיעה מהשונה והאחר. השונה והאחר קלים לשמש קורבן ליצר התנשאות ושליטה – אדם על אדם ועם על עם. ולמה אני מרגישה, חנה, שהתיקון יכול היה להיות אפשרי ובנקל אילו רק העזנו להביט במראה ולשנות טיפה את זווית הראייה. שמחה על החלמתך.
ענת יקרה גם אם נביט במראה לא נשנה בקלות את תפיסת עולמנו
משל לאדם עם כתם על המצח ,המתבונן במראה ומלין על כך שהיא מוכתמת, הוא מצחצח ומבריק אותה למשעי ,אך אבוי הכתם נשאר, ואז מרוב כעס הוא מנפץ אותה במקום לעשות דבר כל כך פשוט
לנקות את הכתם מעל מצחו…
כתבת זאת נפלא, חנה. כולנו – או רבים מאיתנו – אכן קין אנו. ואולי הבעיה הרבה הרבה יותר חמורה לתיקון… כי אין לנו בכלל מראה ואיננו רוצים שתהיה לנו מראה, ומשום כך ההיסטוריה האישית והכללית אינה מלמדת אותנו דבר, לא באמת ולא לעומק נפשותינו שבסך הכול מרכיביהן לא השתנו במאום מאז ימי האדם הראשון.
צודקת ענתי, אנו זקוקים לאספקלריה פנימית שתשקף לנו את הדיוקן האמיתי שלנו , כמו שהנסיך המלט שיקף לאמו את דמותה שטופת הזימה ,ואז הבינה והתחננה אליו ,שיפסיק: אתה מציב מראה אל מול נפשי ושם אני רואה כתמים שחורים משחור, אמרה לו.
לרבים מאתנו יש מראה המשקפת חוצה ולא פנימה וזה כמו שכתבת הוא
מצב של "אין מראה" או אין המראה:)
ענת יקרה,חבוק לדנה ולך.מצטרפת לדבריה של חנה:חרות אמיתית באה לעולם רק לאחר תיקון היצר הקלוקל של האדם.
עפרה