בננות - בלוגים / / וידוי אישי/ספרותי
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

וידוי אישי/ספרותי

וידוי:
זה עתה קראתי שהסופר האהוב עלי בנעורי, פיליפ רות, הודיע בגיל 78 שיותר לא יכתוב ולא יקרא. עוד כתב שמלבד כתיבה לא היו לו חיים. הבנתי מאוד את עניין ה"לא היו לי חיים מלבד כתיבה". קינאתי בו על שכתיבתו העניקה לו את מלוא ההכרה. בלעדי זאת אני בספק אם היה "תורם" את כל חייו לכתיבת רומנים, שמשולה לעמל קשה ביותר (בעיני).
אתמול פורסמה רשימת הספרים שנבחרו להתחרות על פרס ספיר. כשההוצאות הכינו את רשימתן ביקשתי מהוצאת כינרת זמורה ביתן שבה יצא לאור בדיוק לפני שנה הרומן שלי "יומנה של אישה מודרנית" שלא ישקלו אפילו להגישו לוועדת הפרס. לא מסוגלת עוד לשאת אכזבות הקשורות ביקר לי מכול (מלבד בנותי כמובן, וחתולי) – הכתיבה.
לפני צאתו לאור של "יומנה של אישה מודרנית" היו שניבאו שיהיה רב מכר. אודה ללא בושה כי זה היה חלומי העז ביותר לאחר למעלה משלושה עשורים של תרומת גופת נפשי לספרות. ביקשתי אולם מלא. ייחלתי שהספר הזה יגיע וייגע בכמה שיותר גברים ונשים. הייתי מוכנה להשקיע ממון בתשדירי פרסומת ברדיו פשוט כדי שידעו עליו. כי אחרת –   ידעתי בפיכחוני כי רב – למה שיגיעו דווקא אליו וייגעו ויפתחו? ידעתי שצריך להתרחש נס כדי שהספר אכן יזכה לממש את חלומי העז ביותר.

היום, במלאת שנה ליציאתו לאור של "יומנה של אישה מודרנית", הספר נעדר מחנויות רבות. כשיצא לאור נכתבו עליו דברי שבח ואפילו הוענק לו ציון מצוין בוינט. במהלך השנה בכל פעם שהגיעו אלי הדים מקוראים אנונימיים כי "יומנה" מדהים –  שמחתי ובה בעת העמיק עיצבוני וחצב בי בור הולך ומעמיק.
מה או איך צריך לעשות על מנת שספר שאינו "חמישים גוונים של אפור" יתרומם ויינשא אל על ולא ייעלם בתהום הנשייה כעיתון יומי?


קטונתי מלהבין ולדעת, אבל עייפתי לחלוטין.

וכשם שכל חיי הבוגרים הלא קלים היטבתי להיאבק כמעט כנגד כל סיכוי לשמור על גחלת היצירה שעמה נולדתי, ולממשה, אני יודעת שלא נותר בי עוד שום כוח ורצון לשמרה ולהפיח בה רוח חיים. כי כשם שחיי אדם הם תלויי אינטראקציה אנושית מעבר לרגע ההפריה וההיריון והלידה – כך גם יצירת ספר שנכתב מתהומות הנשמה.

 

 

10 תגובות

  1. רות בלומרט

    וידוי מרגש, ענת יקרה, ע"ע השיר שפעם פרסמתי כאן "ספרות זולה". [אגב, בעקבות השיר שונו הפרסומות ל"ספרות טובה במחיר זול"] ועוד, כשפורסם ספר ילדים שלי שזכה לביקורות מצוינות {"זהירות, מגע זהב" בשוקן) אמרו לי בחנויות שביקרתי ש"אין ספר כזה".
    טוב, כתיבה אינה תמיד מגיעה לקהלה הראוי. ועוד יותר -שירה.
    ובבניין ירושלים ננוחם
    רות

    • אני באמת מאמינה היום שלבנות את ירושלים – קל ומענג יותר מלכתוב חודשים ושנים ספר ולהישרף בתכניו ולעמול על הפיכתם למעשה אמנות שרוכשיה מועטים.

  2. רקפת זיו-לי

    ענת יקרה
    ווידוי כנה וכואב ואני כל כך מזדהה איתך.
    יחד עם זאת, אני מאמינה שאף פעם אין לאבד תקווה, התקווה היא שמניעה אותנו וגחלת היצירה תבער ממילא, הרי למרות הרצון להגיע להכרה את לא כותבת בשביל הקהל.
    זכייה בפרס היא דרך להביא את הספר אל קידמת הבמה לכן, לדעתי, למרות האכזבות אל תסגרי את התריסים בפני התקווה

    • מה שהסברתי לחנה טואג בפייסבוק. עלי לקצר תמצית קיצור. נדמה לי שאין אדם שעסק למעלה משלושים שנה גוף ונפש בכל מישור ספרותי והעניק כה רבות ליוצרים אחרים – כמוני. ובמקביל בקושי אל אנושי ממש נלחם לכתוב – ואין דין שירה או ספר ילדים כדין רומן. חד וחלק! אני אופטימית ללא תקנה בכל אזור בחיי. אך התקווה מן הראוי לה שתתבגר. ואין כוונתי במה שכתבתי לזכייה בפרס, זהו בסך הכול עוד מנוף (זמני). מדובר במשהו הרבה הרבה יותר עמוק. באי יכולת להמריא את יצירתך ולא חשוב מה ערכה!

  3. ובכל זאת – נוע תנועי… אם בכוח הפנימי או החיצוני. יש דברים שלא כדאי להיאבק בהם. הצורך בכתיבה, בעיניי, הוא אחד מהם…
    נורית

    • כשמדברים על צורך בכתיבה חייבים תמיד להפריד בין שירה לפרוזה. בכתיבת פרוזה בהחלט אין מדובר רק בצורך ולא אחת נאבקים להמשיך את הכתיבה… בשיר לא מספיקים להיתקל במהמורות קשות כל כך שמחייבות משמעת עצמית והתמדה גם כשאין שום נוע תנוע – וכבר כתיבת השיר הסתיימה.

  4. ענת, זה בעיני וידוי של תקווה. של כוח טמיר ותמיר שמהבהב מתוך המלים וקורא להמשיך. הרי אין ברירה. ובין לבין, הלא זה מסע מופלא.
    תודה,

    • נכון הוא שאדם שנולד יוצר ימות כזה. לשמחתי זכיתי בשני ערוצים ביטוי יצירתי ואני מבחינה בין השניים. כתיבת פרוזה משולה למטפס הרים. וגם הוא פורש ברגע מסוים גם אם יצר הטיפוס קיים בו עד יום מותו. הקשיים הרבים במסלול הטיפוס לכבוש את ראש ההר – קודם כול בינו לבינו יביאו אותו לוויתור הגדול. לי נותרה כתיבת השירה. כשקיים היצר והדחף איש לא יעצרני, כי הוא לא יספיק. זוהי לבה רותחת שתוך כמה דקות לשמחתי מוצאת לה תבנית להישפך אליה – והכול נרגע. אין לי מושג מה בכתיבת הפוסט שלי שהתבשל בי שנה הביא לעיניך תקווה, אבל לאחר ששפכתי את מררתי נוצרה בי תקווה כלשהי שאולי כתיבת פרוזה בימינו הקשים משולה לבניית זוגיות. היכולת לאהוב אם לא תתכלה – לאהוב להתבטא ביצירת פרוזה – תשקם עצמה במהלך השנים הבאות שהן ארפא מטראומת שברון הלב. ובינתיים בין לבין פשוט אחיה בהנאה ללא מחויבות. כי לפחות כשאני כותבת ספר אני לא ממש חיה…

  5. במקום לחכות לאדוות נוספות
    הטילי עוד אבן למים

    והרי הקלע כבר בידך.

    • האהוב והיקר. זה מכבר הפנמתי והבנתי שלא טוב בכלל (לי) לקפוץ מ"רומן" ל"רומן" (תרתי משמע) ומשלל סיבות והנמקות שלא אפרטן. ועו הבנתי שלפעמים די בעוד שברון לב אחד שהוא עלול להיות האחרון לכושר הספיגה והסיבולת ולאחר מכן אין עוד יכולת להשקעה ביצירת קשר לטווח ארוך עם "רומן" חדש. ובתור מי שליווה אותי בנאמנות אין קץ בהולדת "יומנה" ובעיצוב תכניו לתפארה ובמשאלות הלב שליוו את המראתו אתה הראשון להבין אותי. לא?!

השאר תגובה ל ארז פודולי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט