וידויה של אישה מפוכחת

שורותי הבאות לא יהיו ממקום של קוטריות, כי אם ממקום של השלמה וכניעה. וכן, אני מבקשת לשתף כי תמיד אני רואה את עצמי בשיא הצניעות כמעין מיני מודל, דוגמנית קטנה על מסלול החיים – שעיקרם בשבילי תחום הספרות. במקרה דנן, יצירה ושיווקה. דומני שאדם יוצר ישקר טיפה קודם כול לעצמו אם יטען מול המראה בביתו שלא אכפת לו אם ספרו נמכר או לא, שכן הוא את שלו עשה. שניים מספרי קיוויתי שיהיו רבי מכר. "ניקול ופייר" ו"יומנה של אישה מודרנית". למה דווקא שניהם? כי הם יצאו לאור בהוצאות לאור המיטיבות לשווק. זה הכול. ולמה חלומי הרטוב היה להיכלל ברשימה? פשוט מאוד, שאדע שרבים קוראים את יצירתי. ולמה זה חשוב לי כל כך? שאלתי לא פעם את שאלת י.ל. גורדון: למי אני עמל. נכון, הדחף היצירתי לא מונע משום קהל יעד. משום צורך במשוב אנושי. משום כמיהה ל"אהבה". דחף היצירה משול לחמצן קיומי, לא פחות. הוא זה המעניק לחיי משמעות שאלמלא היא חיי הנפש שלי היו שונים תכלית שינוי. אבל מרגע שאני עושה למען יצירתי את המיטב שיכולתי לעשות, עכשיו היא מיועדת לציבור הקוראים, לשיתוף, לדיאלוג. זה הכול.

 זה מכבר כתבתי מכתב לנועה מנהיים, האחראית על ספרי הפרוזה העברית בכינרת זב"מ. נועה לא ערכה את ספרי, אבל שימשה רחם פונדקאית אנושית נפלאה. לא חוויתי דבר כזה. אז כתבתי לנועה, תודה על הכול ובעיקר על ההכנה שהכנת אותי לפני הלידה. נפגשנו ערב הופעת "יומנה" בבית קפה, לראשונה בחיינו, ואז נועה שאלה: ענת, מתי הוצאת לאור את "ניקול ופייר"? השבתי, לפני עשור. ואז אמרה נועה: עלי להכינך לבאות. הזמנים השתנו מאוד. לא לפתח ציפיות גבוהות. שמעתי, הפנמתי, אבל המשכתי להתפלל לטוב ביותר.

שלושה חודשים נקפו מהוצאת הספר, שזה מניסיוני הארוך עוד טרום שיחתי עם נועה, נצח בשביל ספר. שום פנתיאון ושום בטיח. ספר שלא נכנס לרשימת המכר דינו כמגזין נשים חד חודשי. ובינינו, ואני אדם די מפוכח ככלות הכול ורב ניסיון בתחום הספר והספרות – גם רבי מכר ממהרים להישכח. ולי כל העניין הזה עצוב מאוד. זו האמת. במהלך החודשים הללו תהיתי מה היה על טולסטוי או דוסטויבסקי ושות' לו היו מוציאים היום לאור לראשונה אחת מיצירות המופת שלהם. שאלה פתוחה ומסקרנת מאוד, לפחות אותי.

 אני מתנחמת בזה שכל מי שפותח את "יומנה" רץ איתו ללא הפוגה עד הסוף. אבל אותו הדבר גם מגביר את תסכולי, כי הרי זו בדיוק תפילתי – תפתחו, ולו את הדף הראשון, ואם לא יפתה אתכם להמשיך – אני מורה לכם בזאת להניחו מיד מהיד.

 בדרך השכלתי, האמת, בעוד כמה מיידעים על איך הדברים באמת באמת פועלים מאחורי קלעי עולם השיווק. אבל הבטחתי לעצמי קודם כול – בלי קיטורים. וכיוון שכידוע אני מאמינה אדוקה באלוהים ולכל המפקפקים בקיומו בגין אירועי מציאות שבהם הוא כביכול לא נענה, אני שבה ואומרת: אלוהים הוא לא גננת, והכול לטובה – הרי את זאת אני משננת השכם והערב קודם כול לעצמי. ובמקרה דנן של "יומנה", אני חשה בכל עצמותי ועוצמותי, כי יש לו לאל סיבות מעכבות פריצה. אפילו אני יודעת על סיבה או שתיים… וגם זאת אני יודעת לכל אורך דרכו של "יומנה" בשוק: ענת, תראי – אומר מתוכי כבוד האל – נוכח מה שאת חווה כקשיי שיווק והפצה חובקת כול, אני רומז לך שאם ו/או כאשר תתגשם משאלתך, דעי שזה אך ורק בזכותי. אז בינתיים אני מודה לאל על הכול, וקודם כול על הכוח הפנימי ליצור את "יומנה" בדיוק כפי שהוא נוצר. בלי חרטה על פסיק או נקודה כסימבול לכל השאר. ואני מתחזקת מכך שהוא במבצע צומת 19.90 לכותר, שכן בזכות זאת הוא עלה מהרצפה לדוכן הקדמי ונמכר מצוין (אגב, בסטימצקי מלכתחילה הוא כמעט לא קיים כי הוא שם לא במבצע חצי חינם).

 בלי לחוש כל בושה ומתוך כמיהת סופרת להיקרא, זה הכול – שום צורך בתמלוגים –  הצעתי להוצאה למכור את "יומנה" בחינם. כן כן. כי אז הוא פשוט ייחטף בהמוניו, ואולי אפילו ייקרא ביום מן הימים…

וכן, מאוד עודד אותי כשההוצאה בישרה ש"יומנה" הוא בעיניה קודם כול ספרות ראויה להיות מועמדת לפרס ברנר ולפרס ביאליק לשנה זו. אז הנה בלי אף קיטור, רק התפכחות מבורכת שאינה פוגמת לא באמונה ולא בתקווה לאריכות ימינו ויצירותינו חרף מורכבות הזמן והשעה, בלשון עדינה.