בננות - בלוגים / / וידויה של אישה מפוכחת
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

וידויה של אישה מפוכחת

 

 

 

שורותי הבאות לא יהיו ממקום של קוטריות, כי אם ממקום של השלמה וכניעה. וכן, אני מבקשת לשתף כי תמיד אני רואה את עצמי בשיא הצניעות כמעין מיני מודל, דוגמנית קטנה על מסלול החיים – שעיקרם בשבילי תחום הספרות. במקרה דנן, יצירה ושיווקה. דומני שאדם יוצר ישקר טיפה קודם כול לעצמו אם יטען מול המראה בביתו שלא אכפת לו אם ספרו נמכר או לא, שכן הוא את שלו עשה. שניים מספרי קיוויתי שיהיו רבי מכר. "ניקול ופייר" ו"יומנה של אישה מודרנית". למה דווקא שניהם? כי הם יצאו לאור בהוצאות לאור המיטיבות לשווק. זה הכול. ולמה חלומי הרטוב היה להיכלל ברשימה? פשוט מאוד, שאדע שרבים קוראים את יצירתי. ולמה זה חשוב לי כל כך? שאלתי לא פעם את שאלת י.ל. גורדון: למי אני עמל. נכון, הדחף היצירתי לא מונע משום קהל יעד. משום צורך במשוב אנושי. משום כמיהה ל"אהבה". דחף היצירה משול לחמצן קיומי, לא פחות. הוא זה המעניק לחיי משמעות שאלמלא היא חיי הנפש שלי היו שונים תכלית שינוי. אבל מרגע שאני עושה למען יצירתי את המיטב שיכולתי לעשות, עכשיו היא מיועדת לציבור הקוראים, לשיתוף, לדיאלוג. זה הכול.

 זה מכבר כתבתי מכתב לנועה מנהיים, האחראית על ספרי הפרוזה העברית בכינרת זב"מ. נועה לא ערכה את ספרי, אבל שימשה רחם פונדקאית אנושית נפלאה. לא חוויתי דבר כזה. אז כתבתי לנועה, תודה על הכול ובעיקר על ההכנה שהכנת אותי לפני הלידה. נפגשנו ערב הופעת "יומנה" בבית קפה, לראשונה בחיינו, ואז נועה שאלה: ענת, מתי הוצאת לאור את "ניקול ופייר"? השבתי, לפני עשור. ואז אמרה נועה: עלי להכינך לבאות. הזמנים השתנו מאוד. לא לפתח ציפיות גבוהות. שמעתי, הפנמתי, אבל המשכתי להתפלל לטוב ביותר.

שלושה חודשים נקפו מהוצאת הספר, שזה מניסיוני הארוך עוד טרום שיחתי עם נועה, נצח בשביל ספר. שום פנתיאון ושום בטיח. ספר שלא נכנס לרשימת המכר דינו כמגזין נשים חד חודשי. ובינינו, ואני אדם די מפוכח ככלות הכול ורב ניסיון בתחום הספר והספרות – גם רבי מכר ממהרים להישכח. ולי כל העניין הזה עצוב מאוד. זו האמת. במהלך החודשים הללו תהיתי מה היה על טולסטוי או דוסטויבסקי ושות' לו היו מוציאים היום לאור לראשונה אחת מיצירות המופת שלהם. שאלה פתוחה ומסקרנת מאוד, לפחות אותי.

 אני מתנחמת בזה שכל מי שפותח את "יומנה" רץ איתו ללא הפוגה עד הסוף. אבל אותו הדבר גם מגביר את תסכולי, כי הרי זו בדיוק תפילתי – תפתחו, ולו את הדף הראשון, ואם לא יפתה אתכם להמשיך – אני מורה לכם בזאת להניחו מיד מהיד.

 בדרך השכלתי, האמת, בעוד כמה מיידעים על איך הדברים באמת באמת פועלים מאחורי קלעי עולם השיווק. אבל הבטחתי לעצמי קודם כול – בלי קיטורים. וכיוון שכידוע אני מאמינה אדוקה באלוהים ולכל המפקפקים בקיומו בגין אירועי מציאות שבהם הוא כביכול לא נענה, אני שבה ואומרת: אלוהים הוא לא גננת, והכול לטובה – הרי את זאת אני משננת השכם והערב קודם כול לעצמי. ובמקרה דנן של "יומנה", אני חשה בכל עצמותי ועוצמותי, כי יש לו לאל סיבות מעכבות פריצה. אפילו אני יודעת על סיבה או שתיים… וגם זאת אני יודעת לכל אורך דרכו של "יומנה" בשוק: ענת, תראי – אומר מתוכי כבוד האל – נוכח מה שאת חווה כקשיי שיווק והפצה חובקת כול, אני רומז לך שאם ו/או כאשר תתגשם משאלתך, דעי שזה אך ורק בזכותי. אז בינתיים אני מודה לאל על הכול, וקודם כול על הכוח הפנימי ליצור את "יומנה" בדיוק כפי שהוא נוצר. בלי חרטה על פסיק או נקודה כסימבול לכל השאר. ואני מתחזקת מכך שהוא במבצע צומת 19.90 לכותר, שכן בזכות זאת הוא עלה מהרצפה לדוכן הקדמי ונמכר מצוין (אגב, בסטימצקי מלכתחילה הוא כמעט לא קיים כי הוא שם לא במבצע חצי חינם).

 בלי לחוש כל בושה ומתוך כמיהת סופרת להיקרא, זה הכול – שום צורך בתמלוגים –  הצעתי להוצאה למכור את "יומנה" בחינם. כן כן. כי אז הוא פשוט ייחטף בהמוניו, ואולי אפילו ייקרא ביום מן הימים…

וכן, מאוד עודד אותי כשההוצאה בישרה ש"יומנה" הוא בעיניה קודם כול ספרות ראויה להיות מועמדת לפרס ברנר ולפרס ביאליק לשנה זו. אז הנה בלי אף קיטור, רק התפכחות מבורכת שאינה פוגמת לא באמונה ולא בתקווה לאריכות ימינו ויצירותינו חרף מורכבות הזמן והשעה, בלשון עדינה.

 

 

 

 

17 תגובות

  1. ענתי יקרה ,חשתי אותך חזק חזק בבטן בכל מילה שכתבת.אני מעריצה את מבטחך באלוהים ואוהבת מאד את תפיסת הקיום שלך.
    עפרה

    • ענת לויט

      אכן אלוהים ולו זה הפרטי שלי וגם כזה שלא חוסך ממני מעת לעת הצצה חטופה מעבר לפרגוד הוא אלוהים מבורך. כי הוא הופך הכול כאן למסע מרתק. ותכליתי הנשגבת להגיע לתמצית הנהגתו – שעשוע. אומרים, אלוהים לא משחק בקובייה. אולי בקובייה לא – אבל בהרבה כלי משחק אחרים אולי דווקא כן, והם עשויים להנות לא פחות ממארס

    • גיורא פישר

      תעשיית הספרים היא תעשייה מופרכת והכי פחות הגונה שאני מסוגל להעלות על דעתי. כל העוסקים בה מתפרנסים, חוץ מהיוצרים שבזכותם היא פועלת.
      ובקשר להשקפת החיים המובעת בפוסט. אני לא יכול למצוא מילים אחרות מאשר לומר שאני מתעב אותה. כפי שזה בא לידי ביטוי בשיר "הכל לטובה"

      הכל לטובה

      לַמַּבְטִיחִים לִי שֶׁ"כָּל עַכָּבָה לְטוֹבָה"
      אֲנִי לֹא עוֹנֶה.
      מְחַיֵּךְ, מְעַקֵּם שְׂפָתַי וְחוֹשֵׁב:
      מִי יוֹדֵעַ?
      לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֵן נָבִיא.

      וְאֵלֶּה-
      שֶׁלֹּא מְבִינִים מָה פִּיהֶם דּוֹבֵר
      אוֹ מִתְחַנְפִים לֶאֱלֹהִים-
      מִתְעַקְשִׁים לְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי:
      "הַכֹּל לְטוֹבָה"

      אוֹתָם-
      בָּא לִי לַהֲרֹג.

      • ענת לויט

        אני בשוק, אני בהלם, אני ה-מ-ו-מ-ה. גיורא, היה חסר לי סמיילי שלך אחרי המילה מתעב… שכן קשה לי להאמין שהמילה יצאה מעטך ברצינות. זה לא הסטייל שלך, ועוד בהקשר הזה? ויחד עם זאת, וכמעט בה בעת נזכרתי שעם כל חיבתנו ההדדית תהום אחת בינינו – אלוהים… ואנא אל תהרוג אותי בעבור זאת, לא בעבור זאת. איש באמונתו יחיה, גם אם אמונתו פירושה אין אמונה באל.

        • ענת לויט

          גם הוכיתי בשוק, גיורא, מה בראיית החיוב בתוך הלא מי יודע מה מתועב בעיניך?

        • גיורא פישר

          צר לי ,אין שום סמיילי אחרי מתועב. גם אין בינינו חילוקי דעות בקשר לאלוהים כיוון שאין לנו בסיס משותף בנושא הזה.
          אבל לכבודך העליתי מחדש שיר שכבר פירסמתי לא מזמן ושיר המתייחס לאותו נושא.
          ואם יתרחב הדיון אעיר משהו על כך: גם התנ"ך לא טוען באף מקום שהכל לטובה. להפך! אבל ארחיב על כך אולי בהמשך

          • ענת לויט

            תרחיב, זה מעניין. והשיר כרגיל יפה למרות האלימות בסוף, אבל בשיר איכשהו גם להרוג זה בסדר, זה פיוטי, שלא כן הכרזה פרוזאית… ובאשר להכול לטובה, תראה גיורא, הכול לטובה אינו דבר שניתן להוכיחו – כי אם היכולת לפרש (כמו את התנ"ך עצמו), משהו בכוונון הפנימי חייב להיפתח לראייה האינטרפטטיבית הזאת ואז אכן מתברר שהכול לטובה, ולא בעיני המתבונן ההזויות… כך לפחות מניסיון חיי הלא קל.

          • אהוד פדרמן

            העברת האחריות לאלוהים, היא ענין נוח מאוד למאמינים בו וכאשר אדם מנחם את עצמו ומעביר את האחריות לאלוהים באומרו, 'הכל לטובה,' בקשר לענין רע שקרה לו עצמו, כשם שענת עושה במאמר שלה, לדעתי, אין בכך כל פסול.

            נראה לי שגיורא מתעב את האמירה 'הכל לטובה' ואני מצטרף לעמדתו זו, כאשר היא נאמרת לזולת שמטאפורית או לא, מתו מוטל לפניו.

          • ענת לויט

            דברים יצאו לחלוטין מהקשרם, ועלי להחזירם לנתיבם. הביטוי "הכול לטובה" לא הומצא על ידי, אך כן אני ואולי רק אני לצורך העניין והדיון ברבות חיי הלא קלים אירע לי אירוע מופלא – הארה. ולא ארחיב. והודות לה בדרך נפתלת פנימית גיליתי שאכן הביטוי הזה תקף מאוד לגבי. הפוסט היה אישי לחלוטין. הוא כלל ותיאר את חוויתי שלי. חלילה לא הכלתי או כפיתי את תפיסתי על גיורא או על איש בעולם הזה. אשר לתפיסתי הכוללת אני טקטית דיי כדי לא לפרוש אותה כאן. ובכלל אל לu לאדם להתייחס לכאבו של אדo אחר עד שלא יהיה במקומו, וגיורא יודע על תחושותי באשר אליו לאורך כל הדיאלוג בינינו. זאת ועוד, אני אמנם מאמינה באלוהים אך לא נחה לי על מיטתh ונותנת לו לעשות את העבודה. הוא שונא עצלנים. מה שכן בזכות קיומו בנשמתי ניתנת לי האפשרות לראות ולפרש ולהבין דברים ומהלכים קצת אחרת, וזה מעניק לי כוח פנימי רב. מה רע בכך?

          • אהוד פדרמן

            כמו שכתבתי לעיל, אין לנו חילוקי דעות

            לגבי נאותות השימוש באימרה 'הכל לטובה'

            בהתיחסות של אדם למה שקרה לו

            ומשהו טוב שכבר קרה, התעוררה סקרנותי לקרוא את ספרך

            ובכלל, רק טוב

            אהוד

          • ענת לויט

            לא אביא את השם בינינו, אלא סתם כך אולי נשלח אלי רמז לדרך חדשה לשיווק ספרי… עכשיו שימחת אותי, מטעמים אנוכיים הייתי שולחת אותך לסטמצקי כדי שהספר יהיה גם שם, אבל אני לא עד כדי כך, אז לך לצומת ספרים, שם הספר בעשרים שקלים פחות 10 אגורות, ואפילו לא תידרש לקנות מאום בנוסף (להבדיל מארבע במאה). אתה יכול לקרוא את הספר נוכח הים האהוב עליך, גם לו יש תפקיד על בימת הספר – בסיומו.

          • ענת לויט

            דברים יצאו לחלוטין מהקשרם, ועלי להחזירם לנתיבם. הביטוי "הכול לטובה" לא הומצא על ידי, אך כן אני ואולי רק אני לצורך העניין והדיון ברבות חיי הלא קלים אירע לי אירוע מופלא – הארה. ולא ארחיב. והודות לה בדרך נפתלת פנימית גיליתי שאכן הביטוי הזה תקף מאוד לגבי. הפוסט היה אישי לחלוטין. הוא כלל ותיאר את חוויתי שלי. חלילה לא הכלתי או כפיתי את תפיסתי על גיורא או על איש בעולם הזה. אשר לתפיסתי הכוללת אני טקטית דיי כדי לא לפרוש אותה כאן. ובכלל אל לu לאדם להתייחס לכאבו של אדo אחר עד שלא יהיה במקומו, וגיורא יודע על תחושותי באשר אליו לאורך כל הדיאלוג בינינו. זאת ועוד, אני אמנם מאמינה באלוהים אך לא נחה לי על מיטתh ונותנת לו לעשות את העבודה. הוא שונא עצלנים. מה שכן בזכות קיומו בנשמתי ניתנת לי האפשרות לראות ולפרש ולהבין דברים ומהלכים קצת אחרת, וזה מעניק לי כוח פנימי רב. מה רע בכך?

  2. חנה טואג

    ענת יקרה מישהי פעם אמרה לי שציפיות יש רק לכריות אני לא מסכימה איתה רק חושבת שהכרית שלי צריכה להעטף בציפיות מפוכחות
    אני בעד אט מכר ולא רב מכר
    תראי מה כותבים היום בשוק
    מנסיוני עם ספרי לאורה אני יכולה לספר לך על ספרים שעדין נאהבים ונקראים לאורך זמן והקוראים אוהבים אותם והם מרחיבים לאט לאט את מעגלי קוריאיהם
    לא מאמינה במטאורים
    לא מבינה ציפיות לספר שיהיה רב ומכר
    אינסטנט
    צריך ענוה כדי להיות סופר ענוה ואמונה
    ובעיקר מטרה
    מה יש לי לבשר או לתרום לאנשים בספרי
    לטעת בהם תקווה לעורר בהם זיק
    מה?
    אמנות שיש עמה מטרה חוץ מעצמה והיא כתובה בדרך ספרותית טובה עם שאר רוח יש לה הצדקת קיום
    לא מאמינה באמנות לשם אמנות
    לא רע לצפות רק צריך לא להפוך לכרית בתהליך הזה
    המשך דרך צלחה
    וטוב שאת רואה את הטוב
    שאוהבים את ספרך
    והוא נמצא ראוי להיות מועמד לפרסים יוקרתיים
    לא נעים לי לראות במחוזותינו סופרים המתאבדים בריצת אמוק על ספרם לא בוחלים בשום אמצעי ייחצון (ולא שאני נגד יחצנות חלילה אבל …)
    זה פאתטי בעיני
    ויש בו משום זילות לספרות ולאמנות בכלל
    בקר טוב
    ישראל
    יפה שהתעשתת בזמן
    כי בהתחלה די הדאגת אותי בחיי

    • ענת לויט

      רק עניין טכני פעוט הטריד ומטריד אותי, ועליו לא השבת. אם ספר לא מוכר דיו, תוך זמן קצר הוא נעלם מהחנות. אז אנא גלי לי חנה, איך אפשר לדעת על קיומו של מוצר אם קיומו אינו ידוע? וזה ורק זה בי נשבעתי מטריד אותי לאורך כל הדרך. אנא תשובתך.

      • ענת לויט

        עוד חומר למחשבה לפני שאקבל את תשובתך על תהייתי מהבוקר. חנה, אין שום רע בציפיות.. זה מכבר למדתי שיש דברים בנפש האדם הפרטי שאינם מחייבים שינוי. ציפיות. כמו לקראת רומן רומנטי חדש. ציפיות הן אדרנלין. הן התלהבות. דוד אבידן אמר פעם שבלעדי החלום לכבוש את העולם אולי לא היה נעשה דבר יצירתי. ויש משהו גם בדבריו אלה. החלום קרי הציפייה להגשים את עצמך בכל מובן היא דרייב אדיר. בתנאי, שבאזשהו מקום – כמו ברומן רומנטי – תדע על קיומם של הקרשים, ובמקום להיקבר תחתם, פשוט תנוח עד החלום הבא… בעצם כך אני כל חיי. והנה נשארתי בחיים ומלאת עזוז ואופטימיות וכוחות יצירה כשהייתי.

      • חנה טואג

        משתדלים שיהיה כל הזמן במבצעים
        זה נותן לו חיי מדף קצת ארוכים

        • ענת לויט

          עכשיו ככה, ערב צאת יומנה חברתי הטובה הלנה המיתולוגית אמרה לי: ענת עשי הכול כדי שהספר יהיה במבצע. כל הזמן במבצע. אני אדם קל קליטה בדברים מסוימים, ואז על המקום בחרתי. בין מה למה? אסגיר ואגלה כי ההוצאה הנפלאה העניקה לי חוזה מעולה, הכי טוב שיש. על פיו יכולתי להרוויח הרבה יותר מכפי שארוויח עתה כשהספר בנחיתה מחירית. אבל השכלתי לקלוט שאם ספר כל ספר נמכר כיום במחיר הנקוב בדנקוד – פירושו מוות מיידי בחנויות! הוא פשוט לא קיים, לא לגבי המוכרים והם הכוח שלנו! ככל שמחיר הספר יורד ערכו בחנות עולה! הוא ממוקם טוב יוותר, המוכרים ממליצים עליו בחום (גם אם לא קראו…). בין שלל המידעים שצברתי אומר שהשערה אחת שלי הופרכה. חשבתי שברגע שספר נכנס לרשימת רבי המכר בצומת למשל כי שם הוא במבצע אזי אוטומוטית גם סטימצקי מצטרפים לחגיגה. וזה הוזם. בשבועות האחרונים למשל כל יום רביעי אני מבקשת מאמי שתקריא לי בשקט את הרשימות בהארץ (כי אני נמנעת מלהסתכל ללא הטבור ההורי המעודד) וגיליתי שאין שום קשר כמעט בין רבי המכר בצומת לאלה שבסטמצקי ובחנויות הפרטיות. מה הסיבה? אני יודעת אך לא אסגיר, אך זה גם זה חיזק את אמונתי שאין קשר הכרחי אם בכלל בין איכות ספר לבין כמויות מכירה. ואחרון אחרון לתגובה ארוכה זו. שאלתי את אחראי השיווק בהוצאה שאלת תם שיודע לשאול: אם הציבור רוצה ספר בזול למה שאפריורית לא תורידו מחירים רשמית? ומה התשובה שעניתי עוד לפניו? בדיוק כמו בשוק. הקונה אוהב להרגיש את ההנחה. טריק פסיכולוגי. מוצלח מאוד. הבעיה היא כל הספרים/גוויות המצוינות שנותרו תקועות עם מחיר הדנקוד.
          ואגב, חנה, זה למען ספרי הבא שייכתב לא במהרה בימינו… לעולם אל תדאגי באשר למצבי לאחר צאתו של ספר. הזכרת לי הבוקר את חברתי עליזה ציגלר שהוציאה לאור את ניקול ופייר. גם אז חלמתי וקיוויתי להכי הכי והיא דאגה … לשווא. ויומנה הוא הראיה. ולפניו היו עוד שניים בין ניקול ופייר ליומנה. אני לוחמת ועקשנית מעולה. זה הרב מכר הפנימי שלי שתלוי רק בי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט