שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
לכל אחד, מסתבר, יש את האגרטל שלו, המכיל בתוכו לא רק פרחים פורחים לשעה ומים טריים זמנית, אלא גם לא מעט משמעויות קיומיות וזיכרונות לא-מי-יודע-מה שאת חלקם מוטב היה לשפוך בעת הראויה.
כך חשתי והתרשמתי למקרא שירה היפה של רות בלומרט, "תחנה מרכזית", שפורסם כאן לפני ימים אחדים. אז אל האגרטל שלך, רות המשוררת הנפלאה, וברשותך אני מצרפת את הוואזה שלי, כדי שלא נרגיש לבד גם אם וכאשר הפרחים של שתינו ייבלו…
כָּל יוֹם שִׁשִּׁי אֲנִי מְסַדֶּרֶת פְּרָחִים חֲדָשִׁים
בַּוָּאזָה שֶׁהוֹרִישָׁה סָבָתִי לְאִמִּי שֶׁבַּחַיִּים
לֹא מִלְּאָה אוֹתָהּ בִּפְרָחִים רַעֲנַנִּים.
אֲנִי אִשָּׁה אַחֶרֶת מִסָּבָתִי וּמֵאִמִּי
שֶׁהֶעֱנִיקוּ לִי אֲגַרְטָל מְאֻבָּק
מִמּוּעָקַת פִּרְחֵי אַל-מוֹת.
מתוך "עירומה על גב סוס במונגוליה", הקיבוץ המאוחד, 2010
ענת הי,
יפה ואניגמטי משהו (כיאה לשירה צרופה). ויפה המחווה לרות (ששירתה מאוד מיוחדת).
והנה אנו שוב חוזרים להורינו-מולידינו. מי ירים את הכפפה ויכתוב מסה בדבר?
חג שמח — צדוק
א. חג מתן תורה שמח. ב. אם תאמר לי מה אניגמטי בשירי על הוואזה, במקרה דנן תוכל המשוררת לומר על נקלה למה היא התכוונה. ג. גמלה בי החלטה להרים את הכפפה שזרקת לאוויר. אם או כאשר אתעשר ואוכל להשתחרר מעבודת עריכה ולחזור לאוניברסיטה כדי לכתוב את עבודתי החסרה לקבלת תואר שני (שנמנעה מחמת עול גירושי), אעשה אותה במקום כמתוכנן על חנוך לוין על הנושא הזה – הורות – שהיה אהוב גם עליו. וכולי תקווה שעד שיקרה לי הנס האישי יעזו משוררים לגעת בשירתם ב"פרה הקדושה" של היותם הורים… ולא רק להפך. אני אגב עשיתי זאת. כתבתי מחזור שלם בהשראת היותי אם. עניין לא פשוט אבל בהחלט חיוני לחשיפת המורכבות כולה. אפשר ורצוי לא להראות את השירים לילדים שמהווים השראה לכתיבתם.
ענת יקרה
תודה על שירך היפה במיוחד, שמחתיני.
רות
אני שמחה במיוחד לשמח אותך…