בננות - בלוגים / / סופ"ש בעין השופט
סירופ
  • זאב אנגלמאיר

    זאב אנגלמאיר הוא מאייר אובססיבי, אמן פסיכו אקטיבי, צייר קומיקס אסוציאטיבי ויוצר תל אביבי. ממציא שיטת "נישוק עכשיו" להיכרות עם בני ובנות זוג ברחוב והתנשקות מיידית.

סופ"ש בעין השופט

 

 

שלושה ימים שהיתי בעין השופט עם ר.איז'אק, ידידי, וביחד אספנו וצילמנו חמרים ויזואלים בקיבוץ.
וחוץ מזה הספקנו להקרין סרטונים שלנו במועדון הקיבוץ, להחטף על ידי שלושה בני קיבוץ לארוחה אירית בחיפה, לשתות משקה מצמח ברזילאי מריר ששמו אסאי, לטבוע בין פלקטים, יומנים, ומודעות חדר אוכל בארכיון הקיבוץ, למצוא בעשב צעצוע מוזר, שבור, של דרקון צהוב פוער פה שבשני צדדיו לבבות וורודים, ולשמוע מנטע, רכז התרבות שארח אותנו סיפורים על ארכיטקטים קדמונים.
הספקנו ללכת לאיבוד ביערות סביב לקיבוץ ,לצפות נפעמים במופע עננים מרהיב מעל עמק ירוק,
לפלס דרך רטובים מגשם בתוך עדר שוורים ענקיים שהתבוננו בנו בהשתוממות.
כאילו זאת הפעם הראשונה שהם רואים איש וידאו ומאייר רועדים מקור משתחלים ביניהם במבט אטום.

הדבר הכי חשוב כשאתה נתקל בחזיר בר, שור או חיית טרף זה להראות כאילו זה לא מזיז לך.
אם החיה מתקרב, כדאי לנעוץ בו עיניים בבטחון, אולי אפילו לחייך בזווית הפה.
את העצות האלה קיבלנו מיותם, בן משק, ואולי הן שהצילו את חיינו.
מאוחר יותר נטע אמר לנו שהם לא תוקפניים השוורים האלה, הם רק יכולים בטעות למחוץ אותך.

ביום השני בעין השופט קיבלתי נזיפה מבת קיבוץ שאוהבת את העבודות שלי, חוץ מאלה שיש בהן עירום ופורנוגרפיה.
אחר כך אכלנו במועדון חומוס מעולה שהכין המעצב קובי ניומן.
בערב ביקרנו אותו בסטודיו שלו והוא הראה לנו דפי טקסט, ציורים וקומיקס של מאיר אריאל.

לא יכול להוריד ממנו את האזניים, מאז הפעם הראשונה שהקשבתי לשירי חג ומועד ונופל,
שנות השמונים, בתאטרון "פרגוד" בירושלים.
עכשיו מתברר שמאיר אריאל צייר בסתר קומיקס.
תרצה אריאל הביאה לקיבוץ דפים מצויירים לכבוד ספר שיצא לאור בשבועות הקרובים.
שרבוטי הקומיקס שלו מצויירים בקו קליל ומפותל כמו נשל נחש, אוורירי כדמעה שקופה, פרוע ומשוחרר.

ביום ראשון אחרנו בכמה דקות לארוחת הערב ובת קיבוץ עולצת זינקה אלינו מהמגשים והודיע ש"זהו, ניגמר, אין יותר אוכל, איחרתם, תזמינו פיצה" והצביעה למטבח.
שם עמלו כמה נערים ונערות על לישת בצק ופיזור גבינה ותוספות.
הזמנו פיצה עם גבינה בולגרית וזיתים ואחרי כעשרים דקות הגיעה לחדרים שלנו קלנועית עם הפיצה והפפסי, ושני נערים – אחד מגיש והשני משתעל מאחור.
היה טעים.
אחר כך סיפרו לנו שכך הם חוסכים כסף לנסיעה לפולין, למחנות ההשמדה.

מודעה מהלוח של חדר האוכל:
"
מי שלקח עציץ קטן, עם צמח פלפלונים צבעוניים בתוכו,
שעמד על יד מבנה השרותים של הקומונה
(בחוץ)- נא יחזירו בהקדם למקומו!
בברכה עובדות הקומונה"
 
בערב נכנסנו לבניין מרשים בכניסה לקיבוץ, ומצאנו את עצמנו בעלטה על במת אולם תאטרון ישן, מאירים בפנס של הסולולרי על שורות כסאות עץ, ואחר כך עוברים בין חדרי איפור ופיגומים מאחורי הקלעים.
יצאנו משם ובדיוק הגיע ואן עם שישה נגנים קשישים, שנכנסו לבניין בזה אחר זה אוחזים במנדולינות וכלי מיתר.

הגענו לקיבוץ ומצאנו את עצמנו בחזרת התזמורת של פליני

 

8 תגובות

  1. אהבתי את הצעצוע המוזר ואת המודעה על הפלפלונים

    עוקב אחריך מאז סטיות של פינגווינים-

    זוכר לטובה את עכבישי הקוטג' הלבנים, למשל…

    אתה הזוי, בנאדם 🙂

  2. לי עברון-ועקנין

    כך אתה משאיר אותנו וחצי התזמורת של פליני בידינו?
    נורא כיפי החיוך שלך והחיוניות באיור ובכתיבה. :)) ואם כל כך שמח בחלונות עם פטמות וביריות ושפתיים – לשם מה להתגנב לרפת? 🙂

    • היי לי, אחרי כמה לילות בחדרי הארוח בקיבוץ קורה שמתרגלים לשגרה, ואז אין דבר מסעיר מהתגנבות זוגית לרפת, לבוסס במגפיים בלבד(!) מול הפרות ה-מממממווווווווו-פתעות

  3. אנגל, אנגל….

    והשוס הוא מיטב הנוער שמכינים פיצות למסע למחנות ההשמדה.

    • …גם אני נשארתי עם הבומבה של חופשה לאתרי מחנות ההשמדה בעזרת האלמנט האיטלקי ובסמוך לחזירי הבר והסאונד של תזמורת פלינית. מענג!

השאר תגובה ל יעל ישראל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לזאב אנגלמאיר