בננות - בלוגים / / אבא שלי שוטר הגירה
סירופ
  • זאב אנגלמאיר

    זאב אנגלמאיר הוא מאייר אובססיבי, אמן פסיכו אקטיבי, צייר קומיקס אסוציאטיבי ויוצר תל אביבי. ממציא שיטת "נישוק עכשיו" להיכרות עם בני ובנות זוג ברחוב והתנשקות מיידית.

אבא שלי שוטר הגירה

 

 

 

"אבא שלי יוצא למשימה" צהל עוז כששמע ניידת שיטור נעצרת בחריקת בלמים ליד הבית. ניידות רבות חולפות ברחוב אבל רק אחת היא הניידת של אבא. הניידת של משטרת ההגירה.
עוז היה שקוע במשחק הפלייסטיישן שקנתה לו הדודה ציפה כששמע מרחוק את הניידת של אבא. הוא רץ בשמחה וקרא: "אבא…אבא שלי…".
אביו של עוז הוא קצין במשטרת ההגירה. הוא משרת הרחק בדרום תל אביב. שכונת שפירא רחוקה יותר מרמת אביב, ואפילו יותר מהרצליה פיתוח.

 

בסוף יום עבודה מגיע  אבא של עוז הביתה לערב שכולו מנוחה. בבואו הוא עייף ומאובק, תמיד רוצה לישון ואין לו פנאי לשחק עם עוז. לעיתים נדירות הוא מושיב את עוז על ברכיו ומספר לו סיפור.
בשבוע האחרון השתתף אבא של עוז במבצע מיוחד. מבצע "מטה קסם". כשחזר בכל ערב מהמבצע רץ עוז החוצה אל הניידת ובקריאת שמחה "אבא" זינק אל זרועותיו וחבקו חזק. ילדי השכנים עמדו סביב ולא הבינו על מה השמחה. אבא שלהם אינו קצין במשטרת ההגירה.
"אבא…מדוע אתה מיוזע כל כך?" שאל עוז בהתרגשות. "בימים אלו", השיב האב, "חברי ואני משתתפים במבצע מיוחד שנערך באזור שכונת שפירא והתחנה המרכזית".
"קול!" צהל עוז "מגניב", "אנו מגרשים מארצנו את ילדי העובדים הזרים", סיפר האב בגאווה, "היום איתרנו תריסר ילדים ונשלח אותם לארצותיהם, גאנה , סין ורומניה."
"אבא, קח אותי לשכונת שפירא והראה לי כיצד אתה מאתר את הזרים!".
"טוב חמודי", הסכים האב, "מחר ניסע!".

כל הלילה חלם עוז על הזרים, הגרים בארצנו ללא היתר. לפנות בוקר רחץ פניו, התלבש וחיכה בקוצר רוח לנסיעה.
הניידת צפרה את דרכה לתחנת המשטרה באבו כביר. עובדים זרים ומשפחותיהם הובלו אל תוך הבניין ואחריהם קבוצה גדולה של ילדים. שני שוטרים שנפגעו בזמן המעצר הגישו לחובשת את זרועותיהם, והיא חבשה אותם בדאגה. "הם הסתתרו בחדר קטן בשכונת שפירא, קשה היה לאתר אותם ולהוציא אותם מחדרם", סיפר אחד השוטרים, "מצאנו שם המון ילדים סינים, רומנים, שחורים, יושבים בצפיפות בחום המחניק". שוטר שעבר שם התבונן בקבוצת הילדים והתפעל: "איזו הצלחה!".
אביו של עוז כאילו קרא את מחשבות בנו. "ילדים אלו יוחזרו לארצותיהם. הם נראים תמימים אך כל אחד מהם יתרבה בבוא היום, ועלול להרוס את האיזון הדמוגרפי בארצנו."

 

עוז הוציא את מכשיר הסלולרי שלו וצילם עובדים זרים ומשפחותיהם שישבו על מדרגות מטה המשטרה. "אבא ספר לי עליהם", ביקש עוז. עוז ידע שאביו לא יסרב לו. הוא ידע שאביו אוהב לגרש את הזרים ורוצה לספר על המבצעים המיוחדים של יחידתו. שעה ארוכה טיילו בין ניידות משטרת ההגירה.
"אלו אזיקוני פלדה חדישים", הראה לו אביו את האזיקים שקיבל, "החזקים והמשוכללים ביותר בעולם". "קול", קרא עוז ומישש בגאווה את הפלדה הקרירה, "האזיקונים הם מתוצרת הארץ, אזיקונים כחול לבן, כאשר הם ננעלים על ידיו או רגליו של העובד הזר אין לפתחם אלא בעזרת כרטיס מיוחד. והם חזקים יותר מהאזיקונים האמריקאים!".
אחר כך חלפו על פני העובדים הזרים וילדיהם שעמדו בשורה בחצר בית המעצר "כאילו עומדים לכבודי" חייך עוז וצילם אותם במכשיר הסלולרי שלו. "אפשר לצלם אך אין לפרסם את התמונות בפייסבוק", אמר האב, "תמונות אלו עלולות לשרת את אויבי המדינה."
"לא הייתי רוצה להיות עובד זר בלתי חוקי", לחש עוז כשהבחין בדמעות נקוות בעיניהם של שני ילדים שחורים מסודן. לפתע הבחין עוז בזוג עיניים חייכניות, ידידותיות. שעון על ניידת ישב שוטר שהקליד במחשב נייד את שמותיהם של הזרים. עוז התבונן אל תוך הניידת. מה קטנה הניידת ומה מסודרת היא. ערימת אזיקונים מונחת בקפידה על הספסל האחורי, שקית גדולה ובה ציוד אישי של הזרים שנעצרו, ערכת עזרה ראשונה. הכל מונח בסדר מופתי. "שמי איתמר", הציג עצמו השוטר, "ושמי עוז", השיב. "נעים מאד".

הניידת חייבת להיות מסודרת ומאובזרת כדי שיהיה מקום לציוד ולזרים העצורים", הסביר השוטר, והגיש לעוז מטלית לחה, ריחנית.
"כאשר אנו מבצעים מעצרים בשכונת שפירא לעיתים החום יוקד, אנו מזיעים וריח הגוף מטריד מאד. המטליות מצננות אותנו ומקלות עלינו". "ומה אתם עושים כל היום?" שאל עוז
מתאמנים בלי סוף כדי שנדע להניח את האזיקונים על הזרים במהירות הגדולה ביותר, בכדי שהניידות יהיו מוכנות למבצע המעצר". "אני חושב שאתם עובדים קשה", העיר עוז, "אבל דווקא הקושי מושך מאד". השוטר חייך ושתק.
"עוז בוא לאכול", נשמעה הקריאה. בחדר האוכל בבית המעצר ישבו שוטרים רבים ששמחו לבואו של הילד. בין מנה למנה אמר עוז: "אבא גם אני רוצה להיות שוטר הגירה". האב ליטף את ראש בנו, חייך ואמר: "אני מקווה שכשתגדל לא תצטרך להיות שוטר הגירה". "אבל למה..אבא…גם אני רוצה להיות שוטר הגירה ולסלק את הזרים מארץ ישראל."
"עם הזרים עלינו לחיות ביחד כל זמן שהם נכנסים לארצנו ללא אישורים ומפרים את החוק עלינו לגרשם, ולכן אנו צריכים משטרת הגירה חזקה!".

כשסיימו את ארוחת הצהריים נסעו בניידת לשכונת שפירא. הם עצרו ליד גינת בית שם עמדו גנן שחור ושני ילדיו והשקו ערוגת פרחים. "רישיונות", דרש אביו של עוז מהגנן. "הראו לנו את הרישיונות" חזר אחריו עוז ונטל מאחד הילדים את הצינור. המים יצרו קשת גבוהה והגיעו אל העצים. האב השחור החל לגמגם ואביו של עוז הוציא את האזיקונים והכניס את השלושה לניידת". "רואה אתה", אמר האב, "כך פועל שוטר הגירה, עכשיו עלינו לקחת אותם לתא המעצר". "יוהוהו", צהל עוז. "ובעוד שבועות אחדים ישלחו חזרה לארצם ושלום על ישראל".
"אספר לך סיפור אמיתי", אמר האב. הראיתם ילד שאינו אוהב סיפורים? "יום אחד בשכונת שפירא ישבתי בניידת שלי והזעתי. יצאתי מהניידת כדי לשאוף אוויר צח אבל גם בחוץ היה חם, לוהט כתנור. הניידת עמדה בשמש ואי אפשר היה לגעת בה. המתכת להטה."

המשך יבוא….

9 תגובות

  1. מירי פליישר

    אוי מפחיד כמה שאתה צודק-צועק לשמים!

  2. מעניין מה עם האבא שגרש את ילדי גוש קטיף. מה עם הקצין שפיקד על זה. מה עם הנוער האומלל שהשתתף בזה.

    מחכה לעוד פרק בסדרה.

    • תגובה מעניינת, זו מעליי, מעוררת מחשבה.
      אנחנו באמת עם מיוחד – מגרש את עצמו מהתנחלות על אדמת זרים ומגרש זרים המתנחלים ללא אישור על אדמתו. וישנם יפי נפש הרואים בכך חוסר הגינות, או רואים גירוש בלבד. תמיד תהיה לנו לונדון, שאותה יכבשו הבלתי מגורשים המוסלמים בעוד שנים ספורות.

  3. הרוח שבמפרסים

    אהבתי יותר כשהשתמשת בכינוי חומים מאשר אתה כותב שחורים.

  4. אבא שלי כותב על שוטרי הגירה. הוא אף פעם לא מזיע, רוצה ארץ שחרחרה חומחומה כי, הוא אומר, הלבן מסנוור וכחול יפה רק למדים של שוטרים.

  5. היי זאב
    הנושא חם ובוער, והכתיבה שלך משאירה מקום למחשבות.
    ועוד הציורים או קודם הציורים…
    להתראות טובה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לזאב אנגלמאיר